לרגע אחד האמנו, אבל כרגיל עם נתניהו, ההתפכחות הייתה מהירה

לרגע אחד היינו כחולמים. לרגע אחד נראתה לנו ישראל היפה, המושלמת, זאת שנכספנו אליה בדמיוננו: חזקה ושוחרת שלום, מקדשת את החיים, נושאת מבט אל העתיד, מחובקת באהבה על ידי החשובה שבמדינות תבל, אבל מעל לכל - מאוחדת עד כדי כך שמספסלי האופוזיציה עולות תשואות לראש ממשלה שאך לפני כמה ימים נשבעה להפיל, מלוכדת עד כדי כך שיו"ר האופוזיציה זוכה לסטנדיג-אוביישן גם משרי הממשלה.

לרגע אחד נראתה לנו ישראל הפוכה לגמרי מאשר הייתה בדיוק היום לפני שנתיים, לפי התאריך העברי. חמישים שנים ויום אחד מאז מלחמת יום הכיפורים, לפי התאריך הלועזי. לרגע אחד חווינו התרוממות רוח שלא הייתה כמוה, בדיוק שנתיים אחרי שפל שלא היה כמותו.

שנתיים הן לא פרק זמן שנמחק מהזיכרון, אבל הבה ננסה לרגע בכל זאת להיזכר באותו בוקר. איך ישבנו מול המסכים, מביטים בבעתה במראות דרך החרכים שבין האצבעות הפרושות, מסוככות על עינינו הפעורות מתדהמה וזעם. העיניים רואות לא רואות את שהתודעה מסרבת לעכל.

ואלה, כלומר אנחנו, רובנו - עוד בני המזל. במקומות אחרים נלחמו אנשים על חייהם עד שגוועו, נאלצו להביט במחזות זוועה, גרועים מכל סיוט, עד שנקטלו בעצמם. כן, קשה להיזכר במראות אותו הבוקר שהפך לצהרים ולערב - באין מושיע באופק, קשה אבל מוכרחים.

למה מוכרחים? כדי להזכיר לעצמנו שהשמחה והגאווה שחשנו לרגע אחד, אמיתית ככל שהייתה (והיא הייתה - ועוד איך!) מקורה ביגון, שלכל היותר היא תיקון של חלק מהתרסקות. כמו אצל מי שהיה פצוע קשה, סכנה של ממש נשקפת לחייו, ועתה התברר לו סוף סוף כי יוכל ללכת. אמנם רק בעזרת קביים, אבל לפחות על רגליו שלו.

אפילו אתמול, בתוך האופוריה, הזכירו כמעט כולם - מהנואמים המכובדים ועד לאחרון אנשי התקשורת, את המחיר הנורא. לרוב ההתייחסות הייתה למחיר ששילמו הלוחמים, מחיר בגוף ובנפש, אבל הבה לא נשכח שקדם לכל זה מעשה טבח שכמוהו לא ידענו אלא בזמנים שקדמו להקמת מדינת ישראל.

נזכור פעמיים: פעם אחת מפני שעדיין לא קיבלנו תשובות ברורות באשר למה בדיוק אירע. זכינו עד כה לתחקירים חלקיים, לפרסומים מטעם, לקרב גרסאות בין פוליטיקאים במדים ופוליטיקאים בחליפות.

אפשר שגם האמת לא תביא עמה מזור, אבל לפחות נדע מה בדיוק התרחש - מעל לראשינו ומתחת לאפינו, מבלי שידענו. בעת שעסקנו בשאלות הרות גורל כמו האם ההקפות הפומביות בתל אביב יתקיימו בחסות פסיקת בג"ץ - ואם כן, האם יהפכו מקור לעימות בין שני המחנות, כמו בתפילת כל-נדרי שהתקיימה בכיכר דיזינגוף לפני פחות משבועיים.

צאו ולמדו במה עסקנו - זה היה הנושא במרכז השיח הציבורי, בערב שמחת תורה. או אז שתינו לחיים, קיווינו לטוב, התחלנו לארגן את הלו"ז שבחזרה לשגרה אחרי תום חודש החגים, ובמקום חזרה לשגרה קיבלנו חזרה לשואה.

ואחרי כל ההסתייגות הענקית הזאת, אתמול היה באמת יום נדיר: החיבוקים שכה חיכינו להם, דמעות של אושר שבאו במקום דמעות של חרדה, תסכול וצער. מכיכר החטופים ועד לקצות הארץ, מהמסוקים החגים בשמי העיר, לשם שינוי לא כדי להביא פצועים מהדרום.

די היה לנו אפילו במראות הללו, אבל אם היה משהו שרומם את הנפש עוד יותר, הרי שהיה זה רק משק כנפי ההיסטוריה שהאפיל אפילו על שאון להבי המסוקים. הנה טראמפ נוחת, הנה יוצאת הודעה שנתניהו יטוס עמו לשארם א-שייח, הנה עוד אנו משפשפים את עינינו נכחה - וכבר מתבשרים על בואו הצפוי של נשיא אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם.

מרוב חלומות על ישיבה תחת עצי הקוקוס על חופי הזהב של באלי, לא שמנו לב. מרוב שמחה על האחדות שליכדה אותנו לרגע נדיר אחד, טחו עינינו מלראות.

כמו גול ניצחון בדקה ה-90 של הדרבי, שאחרי החיבוקים ביציע מתברר שנפסל על ידי ה-VAR, נפרט אפילו הרגע המושלם הזה לפרוטות קטנות של ייאוש. פתאום ראש הממשלה מבטל את הנסיעה "בגלל החג", למרות שבסיעות החרדיות הבהירו שכלל לא פנו אליו בנושא.

פתאום עוברים על רשימת המכובדים - הארוכה כימי השבי - שקורא יו"ר הכנסת ומגלים שני שמות בולטים שחסרים בה. פתאום מבינים שבזמן שהיינו עסוקים בחיבוקים, גנב לנו מישהו את הארנק מהכיס.

למתנגדי נתניהו ואולי גם לרבים מתומכיו שמצביעים עבורו למרות הסתייגויות מחלק ממעשיו, יש איזו פנטזיה על נתניהו "האמיתי". מנהיג מבריק שיופיע לפתע ויעשה את הדבר הנכון לעם ישראל.

המחזיקים בתקווה הזאת נשענים אף על אירועים מעברו: מנאום בר אילן ועד הקיצוץ בקצבאות הילדים, בימיו כשר האוצר בממשלת שרון, שהיה למחולל התעסוקה הגדול ביותר במגזר החרדי.

הבעיה היא שנתניהו עושה את הדבר הנכון רק כאשר מה שנכון למדינת ישראל מתלכד עם האינטרס האישי שלו. השבועות האחרונים למשל, שבהם נאלץ להלך בלוליינות מעל לתהום הפעורה בין הכרזות המלחמה שלו לתכנית השלום של טראמפ, לא הוקדשו לשיפור מקדמי הביטחון של ישראל בהסכם (ספוילר: אין כאלה), אלא בעיקר לתיאומים שנועדו ליח"צן את ההסכם כניצחון מוחלט, כולל השואו המזויף שבו מישיר טראמפ את מבטו נכחה ומספר עד כמה נתניהו עשה לו חיים קשים במהלך המשא ומתן.

זה היה מבוים עד לפרט האחרון, זה היה מה שהעסיק את הנושאים והנותנים עם הממשל מטעם ישראל. מנגנון פיקוח יעיל על מעבר רפיח (למשל)? אל תבלבלו את המוח: מה זה לעומת הפקת ביקור טראמפ כדי להכשיר הסכם שאותו דחה נתניהו בעבר כ"ניצחון"?

טראמפ הוא יזם בנשמתו. טיבם של אלה הוא שהם יודעים ללכד קבוצת אנשים סביב חזון משותף. כך למשל הוא רואה ריביירה בחוף עזה, המקום שבו לא נותרו שתי אבנים זו על גבי זו. לרגע אחד התמכרנו גם אנו לחזון שלו, למרות שניסינו בעצמנו לגבש אותו פעם, עם נשיא אחר (קלינטון).

ניסינו עד שלמדנו שבמזרח התיכון לא פועל הכלל שעליו מושתתת כל החשיבה המערבית כולה: עתיד טוב יותר לילדינו.

במקום אחד חולמים על אוניברסיטאות, בשני על מסגדים. במקום אחד רוצים שהילד יהיה רופא והילדה מהנדסת - ובמקום אחר רוצים שהילד יהיה שהיד והילדה אשת-שהיד. זה מייאש, זה מדכא (זה מדכא שבעתיים כאשר רואים איך גם בשוליים של הישראליות צמח מיעוט מקדש מוות, גם אם הוא קורא לו "נצח"), אבל זה לפחות גורם לנו להישיר מבט מפוכח אל העתיד.

בניגוד למה שמקובל לחשוב בשמאל החולמני שאינו שונה מהותית מהימין הלוחמני (אחד מקדש שטחים בשם בדותות, השני מרקד סביב עגל זהב שעליו המילה "שלום"), ה"סטרט-אפ ניישן" שהיינו עד לפני כמה שנים, לא הייתה אלא תופעת לוואי של הפניית המבט פנימה אחרי ההתפכחות הגדולה מפנטזיית אוסלו, אי שם בשלהי ספטמבר 2000.

אם לזקק את החשיבה הזאת למשפט אחד, הרי שהוא יהיה: "טוב, שלום לא יהיה פה בחיים, לפחות נביא את האקזיט ונחיה רגל פה רגל שם".

לא בכדי התלכד הציבור הזה, אולי בפעם הראשונה מאז ההפגנה בה נרצח יצחק רבין, לא סביב הליך מדיני כזה או אחר, אלא רק כשנגעו לו במערכת המשפט (בין אם מחשש אמיתי לגורל הדמוקרטיה ובין אם מחשש לאובדן ההגמוניה שלו - אני סבור שמדובר בשילוב של השניים, אבל לא לשם כך התכנסנו היום).

ולמרות ההתנסות הכואבת, למרות שלקח לנו רגע לתת למילה "שלום" להכות מחדש בעור התוף, קיווינו שטראמפ יצליח במקום שבו כשלו רבים וטובים לפניו.

מי יודע, מלמלנו בינינו לבין עצמנו: אולי דווקא הגישה העסקית הקרה שלו, שרואה אינטרס כלכלי-פוליטי משותף שנמתח מאנקרה ועד לדוחא (כשעל הדרך נופלים כמה מיליארדים קרוב למקורבים), היא שתשנה פה את חוקי המשחק?

קטני אמונה אך נכונים לשחק את המשחק, התייצבנו על קו הזינוק, מתודלקים גם ביגון שגרמה לנו המלחמה בשנתיים האחרונות. לכן לרגע נדיר אחד הצלחנו לראות שחר של יום חדש מפציע מעל הערפילים שכיסו את האופק.

בחצי השעה שהפרידה בין הנסיעה המתוכננת של ראש הממשלה לפסגה במצרים, שממנה היה אמור לשוב עם נשיא אינדונזיה כשלל, התפתינו לרגע להאמין.

להאמין שיש מציאות אחרת, להאמין שיש נתניהו "אמיתי". כמו לראות לרגע את מי שהייתה או היה מושא אהבתנו בתיכון - ולהיזכר כמה יפים ותמימים היינו בגיל העשרה.

כך לרגע אחד חלף השלום על פנינו, עד שלא חשנו שבזמן שהפנינו את המבט כי צעקו לנו "תראו, היסטוריה!" היה כבר מי שדאג שנשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה יודרו מהמעמד. ציני עד כדי כך.

לרגע אחד האמנו - ולכן בבוקר הזה קמנו קצת מבולבלים: לא יודעים אם לשמוח על שגילינו שהלב עוד מסוגל להאמין, או להצטער על כך שכמו רוב האהבות, גם זו נגמרה בשיברון לב.