"במהלך החודשים האחרונים אלקנה לא קיבל אוכל" | הצהרות המשפחות בבתי החולים

בבית החולים איכילוב, בהצהרת משפחות החטופים הערב (שלישי), יממה אחרי שובו של עמרי מירן מהשבי, עמדה אשתו לישי לביא מול המצלמות וסיפרה על האיחוד המרגש: "אתמול רוני ועלמא פגשו את אבא שלהן לראשונה אחרי 738 ימים קשים, כואבים ומייסרים", פתחה. "בשבועות האחרונים הלחימה התקיימה ממש מעל הראש של עמרי בעזה".

"יש לנו עוד כל כך הרבה להשלים וללמוד, אבל אני כבר יודעת לספר לכם שעמרי ראה אותנו, שמע אותנו, ושהיינו עבורו כאוויר לנשימה, גם ברגעים הנוראיים ביותר כשחשב שזה הסוף - והיו רבים כאלו", סיפרה לישי. "בשבועות האחרונים הלחימה התקיימה ממש מעל הראש של עמרי בעזה. לשמחתי, הצלחנו להביא להסכם לפני מה שיכל היה להיות סוף מר ונורא מכל".

"בעוד אני מאושרת על כך שקיבלתי את עמרילי חזרה, ושהבנות שלי קיבלו חזרה את אבא שלהן, אני לא יכולה שלא לחשוב על חברי הקרוב נדב רודאיף, שאמנם אמור לקבל את אביו חזרה, אבל בארון, יחד עם משפחות החטופים החללים הנוספות שגם כעת שרויות באי ודאות. עבורם, הסיוט לא נגמר, והשמחה לעולם לא תהיה שלמה. אני לא יכולה שלא לחשוב על חברי גיל דיקמן ומשפחות החטופים שנרצחו בשבי. הם לא זכו ברגע כמו הרגע הזה, כי לא חתמו על הסכם בזמן. אני לא יכולה שלא לחשוב היום על חבריי איל ושרון אשל, שלא ייזכו לחבק את ביתם רוני. עבורם, לעולם לא יהיה מזור מלא, ותמיד יהיה פצע כואב".

לישי גם פנתה באנגלית לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ והודתה לו על מאמציו הרבים לחתימת ההסכם: "מההתחלה עמדת לצד המשפחות ומעולם לא ויתרת".

"כבר שנתיים שהחיוך נעלם מפניי, אבל מאז שנמרוד חזר, אני לא מפסיקה לחייך. אחרי שנתיים, אני סוף סוף יכולה לנשום לרווחה. האוויר חזר לי לריאות", סיפרה ויקי אמו של נמרוד כהן. "אתמול היה אחד הימים המרגשים בחיי. הציפייה, החרדה, חוסר הוודאות, הכול התנקז לרגע אחד, רגע של פורקן והתרגשות אדירה שקשה לתאר במילים. באותם רגעים של האיחוד עם נמרוד שלנו, לא אמרנו מילה - רק התחבקנו, ונתנו לדמעות לפרוץ".

"אבל אל תתנו לחיוך להטעות - הדרך עוד ארוכה", הוסיפה. "כולנו מגויסים למשימה: להחזיר את נמרוד לחיים נורמליים ככל האפשר. נחבק אותו, נעטוף אותו, ויחד, יד ביד, נלווה אותו במסע ארוך, משמח ומלא תקווה. נמרוד חזר אלינו רזה במיוחד, עייף ומותש - אך עם חיוך ענק על פניו. חיוך שמספר על חיים חדשים שניצבים בפניו".

"אחרי 738 לילות ללא שינה, הצלחתי להירדם לראשונה, כשהראש של מתן בני אהובי בחיקי", אמרה בהתרגשות ענת, אמו של מתן אנגרסט. "גם בשיאם של רגעי משבר - לא היה לי ספק שהעם הזה יצליח במשימה להציל ולהחזיר את האחים והאחיות שלו".

"מתן מתחיל להחשף לעוצמת המאבק שמתנהל פה במדינה וביקש למסור הערב תודה אישית ממנו, מאיתנו כמשפחה ביקש שנמשיך עד שכולם חוזרים. מתן לומד מחדש מה זו שגרה רגילה. מהדברים הקטנים כמו לשבת לאכול עם סכין ומזלג. כשאני רואה את הילד שלי מסתגל לחופש, קשה לי עם המחשבה שהיו כאלו שהיו מוכנים לוותר עליו. שההסכם שהחזיר אותו נחתם למרות גורמים בהנהגה, ולא בזכות".

"לצד השמחה הגדולה שלנו, חשוב לי לספר: אחד הדברים הראשונים שמתן אמר לי כשפגשתי אותו היה: 'אמא, תדעי, היינו לבד אבל נלחמנו וחיסלנו המון מחבלים'", סיפרה ענת. "מתן סיפר בדמעות כמה הוא גאה בחבריו האמיצים לצוות פרץ שנהרגו בקרבות הקשים: תומר ליבוביץ, דניאל פרץ ואיתי חן. מתן זקוק למקום להתייחד עם זכרם, לגיבורים האלו מגיע להיקבר במדינה עליה נלחמו".

"לפני כשמונה חודשים חזרתי הביתה אחרי 498 ימים נוראיים בשבי חמאס", סיפר שורד השבי יאיר הורן על אחיו איתן ששב אתמול. 498 ימים של פחד, של כאב, ושל מאבק יומיומי לשמור על צלם אנוש. אבל האמת היא שרק היום אני חופשי באמת. רק עכשיו כשאחי הקטן והאהוב איתן סוף סוף חזר אלינו, הלב שלי שוב שלם ואני יכול לחזור לנשום".

"אי אפשר להסביר במילים את מה שאני מרגיש. זו נשימה ראשונה אחרי כמעט שנתיים של מחנק. סוף סוף אפשר לנשום! לחבק, לגעת, להעז לחייך. אני קודם כל רוצה לומר תודה. תודה שאחי הקטן חזר אלינו חי ושלם".

"היום הלב שלי סוף סוף שלם יותר. אבל הוא עדיין לא שלם לגמרי. עדיין יש חטופים שלא שבו. עדיין יש משפחות אהובות שתלויות בחוסר ידיעה בין שני עברי הגורל, בין תקווה לייאוש ממתינות ליקיריהן שישובו.ועד שהם כולם יחזרו הביתה, אנחנו לא ננוח ולא נעצור".

"אני רבקה בוחבוט ובעלי אלקנה בבית, את המילים האלו חיכיתי להגיד כבר שנתיים ואני עדיין מתקשה להאמין שזהו, הוא כאן", פתחה רבקה את הצהרתה בבית החולים שיבא.

"אלקנה שלי בטוב, אבל שום דבר לא פשוט ושום דבר אינו כפי שנראה מבחוץ" ,שיתפה רבקה. "במהלך החודשים האחרונים אלקנה לא קיבל אוכל, כפי שהיה נראה בסרטונים ששוחררו. הוא עבר התעללות וסבל גדול ולקראת השחרור הוא קיבל אוכל בכמות גדולה כדי שיראה קצת יותר טוב עבור העולם וזה כנגד הבקשות של ישראל והארגונים הבינלאומיים. בגלל זה אלקנה סובל כרגע מכאבי בטן, הוא נפוח. אבל אני בטוחה שהאיש הגיבור שלי יוכל לחזור לאט לאט למצב בריאותי טוב בזכות הטיפול הרפואי והעוצמות שלו".

"אתמול היה היום המרגש בחיי, יותר מיום החתונה של אלקנה ושלי ואפילו יותר מהיום שבו נולד לנו ראם. אתמול ראיתי גם את בעלי וגם את ראם נולדים מחדש. החיבוק של שניהם, הרגע שלמרות שאלקנה חלש לא יכול היה להתאפק והרים וחיבק אותו חזק חזק. הילד שלי קיבל את אבא חזרה וכאימא לא יכולתי לבקש יותר".

"עכשיו זה הזמן שלנו גם להחלים כמשפחה. ראם הפך לאיש קטן בשנתיים האחרונות, הוא מבין ויודע רק מה זה לחיות בלי אבא ולחכות לו, אנחנו צריכים לבנות מחדש את התא המשפחתי שלנו וזה כל כך מרגש אותי שסוף שסוף אנחנו בשלב השיקום".

"אנחנו ניצבים כאן היום, נרגשים, דומעים, מודים ומברכים על הרגע הזה שלא חדלנו לקוות לו, במהלך השנתיים הקשות שעברנו", אמר בהתרגשות אבי אוחנה, אביו של יוסף חיים. "שובו של יוסף, אחרי תקופה ארוכה וכואבת - הוא בעינינו מופת של רחמי שמיים, של כוח אמונה, ושל סולידריות שאין לה אח ורע".

"בלב כואב אנחנו מרכינים ראש ומשתתפים בצערן העמוק של המשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה הקשה הזו. אין מילים שיכולות לנחם - רק חיבוק אחד גדול מאיתנו".

"גלי וזיוי שלנו חזרו הביתה, חזרו לתמונת הניצחון הפרטית שלנו כשהם חבוקים בידיים הבטוחות והמגוננות של טליה אמם, אחותי הגיבורה", סיפרה דודתם מכבית מאייר. "הם חזרו לחיים שנלקחו מהם באותה שבת ארורה. הם הופרדו ונקרעו באכזריות בפעם הראשונה בחיים שלהם והתאחדו אתמול. ואנחנו, אחרי שנתיים חזרנו לנשום אוויר נקי, תחושות הפחד העצב והגעגוע התחלפו ברגע לאושר שלא ידענו שניתן להרגיש".

"גלי וזיוי שלנו חזרו אחד לשני ואלינו. הם על הרגליים, מחוייכים, ומעכשיו מתחיל תהליך השיקום שייחלנו לו".

"גם ברגעי האושר העילאי שאנחנו חווים אנחנו לא שוכחים ולו לרגע את כל קורבנות 7 באוקטובר, את מאות החיילים הגיבורים שנפלו בקרבות הקשים, את אלפי הפצועים בגוף ונפש, את משפחות החטופים החלּלים שנרצחו ונהרגו בשבי חמאס", הוסיפה מכבית. "אנחנו מחבקים את משפחות החטופים שהושבו ויושבו לקבורה ראויה, את משפחת אילוז וג'ושי שהתבשרנו הבוקר בהשבת יקיריהם זכרונם לברכה, ונמשיך להיאבק ללא הפסקה עד לאיתור והשבת החטוף והחטופה האחרונים".