וויטקוף בכיכר החטופים: "חלמתי על הלילה הזה, זה היה מסע ארוך"

השליח האמריקני למזרח התיכון, סטיב וויטקוף הגיע הערב (שבת) לעצרת בכיכר החטופים בתל אביב, ועלה לנאום בבימת הנואמים."ערב טוב, חלמתי על הלילה הזה. זה היה מסע ארוך", תיאר וויטקוף את ההתרגשות. "זה המחזה החזק ביותר, נראה שיש פה יותר ממאה אלף איש. כל הלבבות שלנו פועמים כאחד, מתאספים כאן בתל אביב בשביל שלום, אחדות ותקווה במקום הקדוש הנקרא כיכר החטופים. הלוואי שהנשיא היה כאן, הוא היה אוהב את זה", הוא אומר, והקהל קרא "תודה טראמפ".

"אנחנו עומדים כאן, יהודים, נוצרים ומוסלמים, בתפילה אחת מאוחדת לשלום. אנחנו חוגגים רגע שרבים חשבו שבלתי אפשרי, שנסים יכולים לקרות. שלום שנוצר לא מתוך פוליטיקות אלא מתוך אומץ, של אלה שסירבו לאבד תקווה הכוח שלכם, סחבתם את משקל התקווה על כתפיכם בשביל כל העולם. הראיתם לעולם ששלום הוא לא חולשה, הוא הביטוי החזק ביותר של עוצמה", קבע.

"דרך שברון לב ופחד, לא איבדתם תקווה, והענקתם השראה לעולם. הרגע הזה נוצר ממסירות של מנהיגים שלא נחו, אחד מהם עומד כאן לצדי - ג'ארד קושנר לנתניהו", אמר וויטקוף והקהל קטע את דבריו בקריאות בוז רועמות, בתגובה וויטקוף ענה במבוכה: "לא.. אוקיי".

"תנו לי לסיים את המחשבה. הייתי בשוחות עם ראש הממשלה, האמינו לי - הוא היה חלק חשוב מאוד. הוא ודרמר", גם לאחר שאמר את המשפט הזה הקהל קטע אותו בשריקות בוז סוערות.

וויטקוף המשיך ואמר: "הם הקריבו כל כך הרבה ולטראמפ ברגעים הקשים ביותר הוא סירב לקבל את העובדה ששלום מחוץ לטווח השגה, כשאחרים פקפקו - הוא האמין. הוא הנשיא הטוב ביותר בהיסטוריה האמריקנית. הוא הראה לעולם שעוצמה ושלום הולכים יד ביד. הם לא הפכים - הם שותפים".

וויטקוף המשיך והודה לשותפיו הערביים: "למנהיגים הערבים שהיו חלק חשוב במשא ומתן, כולל ארדואן, שייח מוחמד מקטאר, האמיר, א-סיסי, כולם מילאו חלק אינטגרלי במו"מ. תודה שהראיתן שעתיד האזור יכול להיבנות לא על אפר אלא על תקווה. משפחות החטופים, כל אחד מכם נשא את המשקל המוסרי של המדינה. ריגשתם אותי בדרכים שלא ריגשו אותי בעבר", אמר והוסיף בהתרגשות ניכרת: "האומץ שלכם הזיז את העולם. לא נתתם לו לשכוח מי הם יקיריכם. לחטופים עצמם, אחינו ואחיותינו - אתם חוזרים הביתה".

את דבריו חתם: "וכמובן, מי שאיבדו את יקיריהם. אני חלק מהמועדון הנורא הזה בעצמי. ההקרבה שלהם לא תישכח. נשאב כוח מהאומץ שלהם. השלום הזה הוא המורשת שלהם, הוא הבטחה שחייהם לא ייזכרו רק בצער, אלא גם בעתיד ללא פחד".

סגן ראש הממשלה ושר המשפטים יריב לוין בתגובה לקריאות הבוז נגד נתניהו: "הקולות שנשמעו הערב בתל אביב, עת שליחו של הנשיא טראמפ, סטיב וויטקוף, הודה לראש הממשלה בנימין נתניהו, הם חרפה גדולה. זה היה ביטוי מביש לכפיות הטובה הנוראה כלפי ראש הממשלה נתניהו שהוביל את מדינת ישראל בתקופה הקשה שהיא חוותה, והביא להישגים האדירים שראינו בשנתיים האחרונות. הישגים שכוללים את שובם של החטופים, עם ניצחון ישראלי, ולא כניעה ישראלית, כפי שחלק מאותם אנשים שמפגינים באותה כיכר דרשו שייעשה במהלך השנתיים האחרונות", כתב.

"הייתי ליד ראש הממשלה בשעות הקשות ביותר. ראיתי כיצד הוא מוביל את המדינה ואת דאגתו הכנה לחטופים, גם כשהיו מי שחשבו שהשבתם חסרת סיכוי. ראש הממשלה נתניהו, הרוב המוחלט של אזרחי ישראל מעריכים את עשייתך ומודים לך גם בערב הזה. תודה לך!", המשיך.

שר החינוך יואב קיש הגיב גפ הוא בחשבון ה-X שלו: "שיתביישו! החרפה היא של אלו ששרקו בוז לנתניהו ושלהם בלבד. ‏הם לא ביישו את נתניהו, רק הראו את פרצופם האמיתי. גם כשראש הממשלה הביא להסכם שמעטים האמינו שניתן להביאו, השנאה מעבירה את האנשים האלו על דעתם. ‏השוליים הקיצוניים האלו לא מייצגים את רוב עם ישראל, שתומך בהסכם ומכיר תודה למי שהביאו אותו - נתניהו ודרמר".

ח"כ צבי סוכות הגיב בחשבונו גם הוא: "בתגובה לשריקות הבוז במהלך נאום ויתקוף כתב ח"כ צבי סוכות: "אלפים ששואגים בוז כששליח המעצמה החזקה בעולם מודה לראש ממשלת ישראל זו קודם כל טיפשות אדירה ושנאה פתולוגית באמת חסרת תקנה. מביש כל כך".

לאחר תגובותיהם של חברי הקואליציה, תגובת הליכוד לא איחרה להגיע: "זה לא משנה כמה בוז תצעקו, אתם צועקים בוז לאמת. סטיב וויטקוף וכל מי שהיה שם יודע, לולא הנחישות, היצירתיות, האסטרטגיה והאומץ של ראש הממשלה נתניהו, החטופים לא היו שבים הביתה".

לאחר השליח האמריקני, ג'ארד קושנר חתנו של הנשיא האמריקני תפס את הבמה לאחריו ואמר: "היה לי הכבוד בעשרה החודשים האחרונים, הוא ניגש למשימה הבלתי אפשרית בהתחייבות מלאה. כשנהיה קשה והיה צריך לשבור קירות, אמרנו בואו נבנה תוכנית חדשה. לעבוד עם טראמפ, המחויבות שלו לשלום, לחזרת החטופים, לישראל והמזרח התיכון יציבים - אין שנייה לה".

בשבעה באוקטובר בכיתי", סיפר קושנר בכאב. לראות את המעשים שנעשו באותו יום זעזעה אותי ולא אהיה אותו דבר. מאז הלב שלי לא היה שלם. זו הייתה עבורי מעמסה גדולה. לראות את החטופים חוזרים, את סגירת המעגל למשפחות. לא נחגוג הערב, נחגוג ביום שני כשנסיים. במקום לשכפל את הברבריות של האויב, עמדתם למען הערכים שלכם. אני גאה להיות חבר של ישראל".

"יש לי ביטחון מלא בכך שמה שיצמח מהטראומה הזאת תהיה רמת.. ומנהיגות שישראל עוד לא ראתה. בואו נלמד מהאתגרים של השנים האחרונות ונעשה את המיטב להפוך את האזור לשלו, למנוע שנאה לאחר", חתמה.

לאחר בעלה, עלתה לנאום ביתו של הנשיא האמריקני, איוונקה קושנר-טראמפ: "הערב, כשאנחנו עומדים כאן יחד בתל אביב, אנחנו מכבדים את הכוח של כל משפחה שמאמינה ומתפללת. אני נפעמת מהכוח שלהם מול כל הסבל. הנשיא ביקש ממני להגיד שהוא רואה, שומע ועומד איתכם. תמיד".

רובי חן, אביו של איתי חן חלל צה"ל שנחטף מטנק בבסיס נחל עוז, נשא מספר דברים: "מאז ה- 7.10 הכיכר הזו חוותה המון רגשות. בימים הראשונים עמדנו כאן בהלם ופחד לנוכח האסון הנורא שקרה לנו. אחרי שחרור הנשים והילדים בנובמבר 23 הרגשנו תקווה שעוד מעט זה נגמר ויוחזרו כל החטופים ונתחיל להשתקם. כאשר הגיע יום המאה - יום שלא האמנו שנגיע אליו - עמדנו כאן ולא האמנו והרגשנו מועקה ותסכול גדול. ואז הגיע אוגוסט 24 עם רציחתם של כרמל, עדן, הירש, אורי, אלמוג ואלכס וחווינו רגשות של זעם עמוק. ואז ההסכמים הפוטנציאלים שטורפדו - ואז הגענו ביום חמישי האחרון ליום ה 734 והגענו לכאן וחווינו התפרצות של שמחה לקראת החזרת כל יקירינו, כולל החיילים, סיום המלחמה ועוד רגע חזרה לנורמליות".

"גם אני שמח היום בשביל אחיי ואחיותיי למשפחת החטופים שיחבקו את יקיריהם, אבל אני רוצה לשתף בעוד הרגשה: הרגשה של פטיש במשקל 20 טון שפתאום נוחת עלייך עם ההשלמה של המציאות של אובדן בן, בת אח או אחות שמשאיר לך חור תמידי בלב", תיאר בכאב. "זאת הרגשה שאני ועוד 27 משפחות החללים חולקים עם כמעט 2,000 משפחות גיבורות שלא רצו להיות גיבורים שההקרבה של יקירם מאפשרת לעם שלם לשמוח היום".

"28 המשפחות עם עוד עשרות משפחות חטופים חללים ששבו עד כה מרגישים את הקושי הלא יתואר של אבל מושהה שאנו צריכות להחזיק, וחשש כבד שמספר משפחות חטופים חללים יצטרכו לחכות עוד זמן רב כי יקירים לא יוחזר לקבר ישראל בשבוע הקרוב, בטענה שהוא נעדר".

את דבריו חתם: "למשפט "במותם ציוו לנו את החיים" יש משמעות מיוחדת היום. בשמו של הציווי הזה אני קורא לכם, לעם הנפלא שנמצא פה: בבקשה תבטיחו לנו שלא תשכחו את משפחות החטופים שאולי לא יקבלו את יקיריהם, ותמשיכו להילחם איתי ועוד אחרים עד החזרת החטוף האחרון ותמשיכו להגיע לכיכר לחזק. הפעם לא ניתן למלחמה להסתיים כמו צוק איתן, אז ממשלת ישראל החליטה שלא צריך להילחם על החיילים החטופים החללים שנותרו מאחור. השקט שנקנה עבור אי החזרת הדר ואורון הביאה ל 7.10 ואסור לזה לקרות שוב. אז בבקשה - עם ישראל - אני רוצה לשמוע אתכם ולהיות בטוח בתשובתכם. האם אתם מבטיחים לי שתלחמו איתי עד החטוף האחרון?".

איציק הורן, אביו של החטוף איתן הורן ושורד השבי יאיר הורן פתח בהתרגשות: "בני איתן הורן חוזר הביתה!! למזלנו יש לאיתן משפחה גדולה אשר דואגת לו ופועלת למען השבתו. לא תמיד הסכמנו על הדרך אך אני שמח שכולנו הצלחנו. אני מאושר שבני האהובים עמוס, יאיר ואיתן יוכלו לזכות לעוד המון רגעי אושר. אני שמח שיאיר יזכה לשקט שכה מגיע לו. אומרים שלהצלחה אבות רבים והכשלון יתום. לכשלון עוד נמצא את האחראים אך מה שבטוח הוא שלהצלחה הזו יש אב אחד. הנשיא טראמפ הוכיח מה זה כשמחליטים ועושים. בלי לשקר. בלי לפחד. הלוואי שנזכה גם אנחנו להנהגה עם אומץ. זהו לא אירוע שמח. זהו סיום של היום הארור בהיסטוריה של המדינה - אזרחי ישראל חוזרים לארצם אחרי שהופקרו. חלקם לקבורה וחלקם להתחלת שיקום ארוך וקשה. והחשוב מכל, זה לא יסתיים עד שאחרון החטופים והחטופה לא ישוב הביתה. מהככר הזו נבטיח לא עוד רון ארד! לא ניתן לזה לקרות!".

"אבקש שתסתכלו להם היטב בעיניים", ביקש. "נתפלל ונבטיח שלא עוד. לא עוד זלזול בחיי אדם. לא עוד הפקרות. כבר היום נבטיח שיקום, ערבות הדדית, חמלה ואושר - כי אין לנו ארץ אחרת! הלב כואב עם אלו שלא שבו. החיילים והחיילות האמיצים שקיפחו את חייהם בלחימה להשבת בני. החטופים והחטופות שנהרגו בשבי במשך השנתיים האלו. נזכור את כולם וכולן. אני רוצה להודות לכוחות הלוחמים ולמערך האזרחי אשר פעלו ללא לאות. באומץ וגבורה. מעל הכל אני רוצה להודות לכן ולכם. א.נשים טובים באמצע הדרך. ללא התמיכה האדירה שלכם לא הייתי יכול לעבור את זה".

"אסיים במה שאני אומר תמיד אך בשינוי קטן: רק בזכות העם, שנאבק בהמוניו וגם ביחידים, מי במקלדת ומי בגופו, מי בפעם אחת שהייתה חשובה לו ולמצפונו ומי שהיה שם בכל רגע דל! בתהום ובתקווה. מי שהעזו ועלו על הברגידות, בזכותכם, גאוות עמי, הוחזרו החטופים".

יאירה גוטמן, אמה של תמר גוטמן שנרצחה באכזריות בשבעה באוקטובר בפסטיבל הנובה סיפרה במעט על בתה האהובה: "תמר הייתה רק בת 27 וחצי, בת שלישית מארבע בנותיי. היא הייתה סטודנטית למשפטים, לשם הייתה צריכה לחזור לאחר החג, לשנת הלימודים. חבריה מסיימים השנה את התואר. תמר כבר לא תסיים איתם. תמר שיצאה לפסטיבל הנובה עם ארבעה חברי ילדות, נרצחה יחד איתם. כבר ב- 6.45 בבוקר הם היו על המכוניות בניסיון לצאת מהמתחם. המאבטחים הנחו אותם לא לצאת. יש מחבלים על הכביש. רוצחי הנוחבות פגשו אותם ליד מחסום המאבטחים, והרגו את כולם. מבלים ומאבטחים כאחד".

"אנחנו לא ידענו דבר. חבריה של תמר נמצאו והובאו לקבורה במשך השבועיים הראשונים", סיפרה. "את הטלפון שלה מצאנו וקיבלנו ללא פגע, כעבור 3 ימים. אבל לתמר לא היה זכר וסימן. היינו עם כולם פה במטה החטופים, מבולבלים, עם הרבה סימני שאלה. חודש של סימני שאלה, ואז הגיעה הבשורה! נמצא סרט שהנוחבות צילמו, שמעיד על הרצחה של תמר. בסרט רואים את המחבלים, רוקדים מעל גופתה של תמר ושל 2 מחבריה, כשהאוטו פתוח והצידנית על הכביש. יש אוכל למסיבה! חרב עלינו עולמינו. קרסה לנו התקווה. ועדיין אין גופה. המתנה, עוד 3 ימים. נמצא זיהוי. גופתה של תמר נשרפה. חלק מההתעללות המפלצתית בנו. ההתעללות של מחבלי החמס. לא להשאיר זכר, להשאיר תעלומה. ב- 5.11.2023 יצאנו לקבורה. מאז שנתיים אין לנו מנוחה. אנחנו ברחובות, ופה בכיכר כל מוצאי שבת. יש עוד ילדים, אחים, הורים, ובעלים במנהרות עזה!".

"עד שהם לא יחזרו לבתיהם, למשפחותיהם, האירוע, האסון מה-7.10 לא יסתיים. עד שהם לא יחזרו הביתה, לא נוכל להתחיל להתאבל באמת על האובדן האישי והיקר שלנו. תמר שלי לצערי כבר לא תחזור, אבל 48 חטופים וחטופה יכולים וצריכים לחזור. עד שהם לא חוזרים, גם אתם לא מחלימים, גם אתם לא תחזרו באמת לחיים. זו חובתנו ואחריותנו, שלנו האזרחים! ביום חמישי, בבוקר האזכרה של תמר שלי, התבשרתי שיש הסכם. שמחתי כאילו ילדתי שלי חוזרת, ובאותה נשימה חרדתי מתקלה כזו או אחרת. זה הזמן לסגור את האירוע. עכשיו בשעה קריטית זו, מה שנדרש מחברי הכנסת שלנו, מחברי הממשלה והעומד בראשה, אפס טעויות! אפס תקלות! זה הזמן לסיים ולהחזיר אותם לביתם. עכשיו!", חתמה.

יעל אור, בת דודה של דרור אור, שנרצח בבארי בשבעה באוקטובר, יחד עם אשתו, יונת וגופתו מוחזקת בעזה, תפסה את הבמה: "בימים המרגשים ומלאי התקווה האלה, כשהריאות שוב מתמלאות באויר, ברצוננו להגיד תודה. למאות האלפים שתמכו ונאבקו ועמדו לצידנו בעצרות וברחובות ובגשרים ובכיכרות. בכל פינה ברחבי הארץ שלנו. שלא נטעה, שלא יבלבלו אותנו, בלעדיכם, בלי המאבק החשוב והראוי הזה,סיום המלחמה הצפוי והשבת החטופים לא היו קורים. הערב אנחנו אומרים, המאבק לא תם. יש להמשיך את המאבק להשבת כולם - החיים והחללים כאחד. בלי ויתורים ובלי פשרות. לצד השמחה האינסופית לקראת שובם של החטופים החיים יש דאגה בליבנו. אנחנו יודעים ומבינים שהדרך להשבת כולם איננה סלולה, שעוד צפויים לנו טלטלות ומפחי נפש".

"לצד השמחה, ישנו כאב עמוק, פצע פעור. לא כולם יזכו לחבק את אהוביהם, אבל כולם ראויים לזכות לפרידה ולקבורה, פה באדמה בה חיו ואהבו", אמרה אור בכאב. "אנחנו כאן כדי להגיד - נמשיך במאבק עד לשובו של אחרון ואחרונת החטופים. להנהגה בישראל יש חופש, רשות וחובה למצוא את החללים ולהשיבם, מבלי לסכן חיילים. נמשיך יחד להיאבק על דמותה של הארץ הזו, על ערכי הערבות ההדדית ועל הערך הבסיסי שאף אחד ואחת לא נשאר מאחור. הפצע המוסרי לא ייסגר עם השבת החיים. כל עוד לא ישובו 28 החללים תדע כל אם שאפשר לקחת את ילדה ולעולם לא להחזירו, ידעו ילדים שניתן להעלים את הוריהם. החוזה שהופר לא תוקן".

בסוף דבריה, פנתה אור לילדיו של בן דודה: "לעלמה, נועם ויהלי שהתייתמו מהוריהם מגיע לסגור את המעגל הכואב הזה, מגיע להם להתפנות לעבד את כאבם, מגיעה להם חלקת קבר שיוכלו לפקוד. אנחנו כמדינה פצועה ומדממת צריכים, חייבים, סוף לסיפור, סוף לטראומה המתמשכת הזו שיאפשר את תחילתו של הריפוי".

כרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד קציר שנחטף וגופתו חולצה מהרצועה, ובתם רמי קציר שנהרג בשבעה באוקטובר וחנה קציר ששרדה את שבי החמאס, אך נפטרה זמן מה לאחר מכן תיארה את המציאות הקשה: "ערב 736 למניין אסוננו. הערב הלב שלי עולה על גדותיו. הוא גדוש בציפייה, התרגשות ואושר עם משפחת קוניו, שיקבלו לחיבוק את דוד ואריאל האהובים. עם כל המשפחות שכמעט שכחו איך לחייך ועכשיו מוארות משמחה. הלב שלי גדוש בחרדה - איך נסתכל לשבים בעיניים ונסביר למה זה לקח כל כך הרבה זמן".

"הלב שלי מלא בדאגה ופחד, על משפחות החטופים החללים שאינן יודעות מתי אהוביהן יושבו", הוסיפה. "שמתפללות להתרת ספקות, למקום להניח את כאבן. באיזו תופת של קיום קבר הוא פריבילגיה? הוא לא. הוא זכות בסיסית. הלב שלי מלא בזעם והחמצה - על 42 אהובים שנחטפו בחיים והיו צריכים לחזור אלינו בחיים. זה לא קרה כי הסכמים טורפדו, כי לחץ צבאי תועדף שוב ושוב, כי לא התייחסו אל חייכם בחרדת קודש. סליחה אלעד. כל כך סליחה על החיבוק שלא תקבל מאיתנו, שלעולם כבר לא נקבל ממך.
הלב שלי גם מלא בכאב עם משפחתי המורחבת - משפחת השכול. 1974 אזרחים וחיילים שאינם. נלחמנו כדי שהרגע הזה יגיע, כדי שאחינו ואחותנו יוחזרו הביתה, ועכשיו - מותר לנו להרגיש את כל הרגשות כולם".

"האובדן שלנו הוא סופי ומוחלט. אבל דעו לכם, שלצד הכאב ומתוך הכאב, עשיתם טוב. עשינו טוב. כל אדם שחוזר מן התופת - בזכותכם חוזר, בזכות מאבק נחוש של העם שחצה אוקיינוסים וחדר לבבות. לא איבדנו את האנושיות, לא איבדנו את המצפן המוסרי. יש לנו עוד חטופים להחזיר. ויש לנו מדינה לשקם", חתמה.

בנוסף, השליח האמריקני ומפקד פיקוד המרכז האמריקני בראד קופר ביקרו במוצב צה"ל ברצועת עזה - כדי לוודא שצה"ל אכן נסוג אל מעבר לקו הצהוב במסגרת ההסכם. הביקור התבצע אחרי נסיגת צה"ל ושניהם כבר חזרו לשטח ישראל.

עינב צנגאוקר פתחה את הצהרת משפחות החטופים: "זהו היום ה736 שיקירינו מוחזקים בשבי החמאס אבל עוד מעט הם יחזרו אלינו. ההתרגשות שלי עצומה, אין מילים לתאר אותה, ויחד איתנו עם ישראל כולו שרוצה את החטופים בבית ומצפה לראות את כולם חוזרים. במשך 736 ימים נאלצנו לצאת לרחובות, לזעוק ולהיאבק למען הדבר הבסיסי ביותר - שחרור יקירינו משבי החמאס, משהו שאמור להיות מובן מאליו במדינה מתוקנת. ערבות הדדית, סולידריות ושלא משאירים אף אחד מאחור".

"אבל אתם העם היקר שלנו - אתם האור, התקווה ואתם האחים והאחיות שלי, כולכם!", אמרה צנגאוקר. "ואני רוצה להודות לכל אזרח ואזרחית שיצאו איתנו לרחובות, שהושיטו לנו יד, חיבקו ונאבקו לצידנו. בזכותכם היקרים שלנו חוזרים. אתם עם ישראל היפה והמרגש - בזכותכם תהיה תקומה לישראל! גם ברגעים הללו, אנחנו לא שוכחים את המחיר הכבד ששילם עם ישראל, כמעט 2000 אזרחים וחיילים נרצחו ונפלו מאז 7 באוקטובר ועד היום. אני שולחת מפה חיבוק גדול לכל המשפחות השכולות כי הלב שלי איתן תמיד. בכל יום ויום. תודתנו שלוחה לכל הלוחמים והלוחמות שלנו בסדיר ובמילואים, בזכותכם אנחנו פה".

את דבריה חתמה ואמרה: "לצד השמחה וההתרגשות על ההסכם להשבת החטופים וסיום המלחמה - לצערי הגיהנום הזה לא ייגמר עד שכולם בבית. כולם כולל כולם עד אחרון החטופים והחטופה. ועד שזה לא יקרה, אנחנו נמשיך להאבק איתם ולצידם. הכאב שלהם איתנו כל שניה ושניה. לא נאפשר לנושא לרדת מסדר היום וכמו שעם ישראל דאג שמתן יחזור - כך נמשיך עד שכולם בבית. אסור שנחיה עם חתיכה חסרה בלב, לא עוצרים עד שכולם חוזרים!".

אילת סמרנו, אמו של יונתן סמרנו שנרצח ונחטף בקיבוץ בארי לאחר שניסה להימלט מהתופת במסיבת הנובה, וגופתו הושבה לקבורה ביוני האחרון ותיארה את תחילת החוויה הקשה: "באוקטובר 23, נתבקשתי לפנות לעם ישראל ולבקש שיגיעו לכיכר, שעה אחרי הקריאה הכיכר הזו התמלאה. 251 משפחות, שונות בדעות, באמונות, בדרך אבל אדוקות וקשורות בכאב בעצב ובשמחה. משפחות החטופים הם ספר ההיסטוריה החדש של עם ישראל. משפחות החטופים חיים לצד משפחות החטופים החללים נשאו את עוצמת השמחה כשם שנשאו את עוצמת הסבל והכאב. הערבות ההדדית והחיבור ביננו - ישמשו דוגמא לארצנו, כיצד אפשר להגיע לאותה מטרה גם אם חושבים אחרת, כיצד מחבקים, אוהבים, שמחים וכואבים יחד, לא לבד -גם כשהדרך שונה".

"בעוד פחות מיממה אנחנו נקבל אלינו את היקרים שלנו, את המשפחה שלנו", אמרה בהתרגשות. "נקבל חטופים חיים ששרדו את השבי האכזר וחטופים חללים, שנרצחו, או שלא שרדו. המסע עבור משפחות החללים לא רק, שאיננו מסתיים הוא רק מתחיל. זר לא יבין!!! ואני כולי תקווה שאנחנו נהיה החטופים האחרונים. ימים לא פשוטים לפנינו כי עד החטוף האחרון מקבל כפל משמעות, זו העיסקה לה ייחלנו כולנו. את כולם עכשיו עדיין רלוונטי, כי לא כולם ולא עכשיו עדיין באמת קורה. אוקטובר 25 ואני פונה שוב אליכם: תישארו פה איתנו - עד החטוף האחרון!!! תשמחו מכל הלב ועד אין קץ, אך את הכאב תזכרו, יש מי מאיתנו שהחטוף שלו חוזר אך לא באמת חוזר. אנחנו משפחות החללים נישאר חטופים לעולמי עולמים, ואנא מכם תדאגו להיות פה ולא לעזוב עד שאחרון החטופים יחזור".

יעל סבריגו, אחייניתו של ליאור רודאיף שנרצח בשבעה באוקטובר וגופתו מוחזקת בשבי החמאס פתחה את נעומה בהודייה לתומכי המאבק: "שלום לכולם, ותודה שגם היום בחרתם לצאת מהבית ולעמוד כאן איתנו - בציפייה, בהתרגשות ובחשש. אני יעל, אחייניתו של ליאור רודאיף. ב־6 באוקטובר 2009 חזרתי מהמסע לפולין. ראיתי את הזוועות, שמעתי את הסיפורים, וחשבתי שאני מבינה משהו על עומק הרוע האנושי. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שראיתי בעייני וחוויתי בגופי ב־7 באוקטובר 2023- 14 שנה אחרי, כשהעבר שלנו חזר והכה בהווה שלנו בעוצמה שאי אפשר לתאר".

"היום, שנתיים וארבעה ימים אחרי אותה שבת שחורה - סוף סוף יש אור", אמרה סבריגו בהתרגשות. העסקה נחתמה, והחטופים מוחזרים הביתה. עם שלם עוצר את נשימתו, עוקב, מתפלל, ובוכה מהתרגשות. אבל עד שאחרון החטופים לא יהיה כאן, במדינת ישראל, המשימה לא תיגמר. לא נוכל להמשיך, לא נוכל באמת לנשום לרווחה. ובתוך כל האור הזה יש גם כאב. יש גיבורים שלא ישובו למשפחותיהם, אנשים שהקריבו את חייהם כדי שלנו תהיה הזכות לעמוד כאן היום. לנו משפחות החטופים החללים, לא תהיה תמונה מרגשת מהמפגש ברעים, גם לא ריצה במסדרונות בית החולים. אנחנו מחכים ללוות את דוד שלי, ליאור, בדרכו האחרונה".

סבריגו המשיכה ותיארה את גבורתו של דודה: "ליאור שהציל אותי, את משפחתי ואת חייהם של רבים אחרים - בקרב בניר יצחק - כאשר לחם באומץ יחד עם חבריו, טל חיימי שגם אותו צריך להחזיר לקבורה ראויה, אופק ארזי, אורן גולדין, בועז אברהם וירון שחר, זכרונם לברכה. בלי החטופים החללים, שום דבר לא שלם. בלעדיהם אין באמת שיקום. ובלעדיהם אסור לנו לעצור. אנחנו נמשיך עד שכל חטוף יוחזר. עד שכל משפחה תוכל לסגור מעגל. זו החובה שלנו - לאומית, מוסרית ואנושית. לא נשאיר אף אחד מאחור".

"ואני רוצה להגיד תודה לנשיא טראמפ. תודה שלא הרמת ידיים. תודה שהקשבת לקולות שלנו. תודה שהשבת את יקירנו הביתה. אבל בבקשה, אל תפסיק עכשיו. אל תנוח עד שהחטוף האחרון חוזר, עד שכולם חוזרים הביתה", פנתה סבריגו לנשיא האמריקני בשפתו.

"כל משפחה שתחבוק בימים הקרובים את האהוב שלה תחזיר עוד חלק ללב השבור שלנו ותאחה אותו עוד קצת! אני רוצה להגיד תודה לחיילים האמיצים, למילואימניקים שעזבו הכל ויצאו בשביל כולנו, למשפחות השכולות ששילמו את המחיר הכי יקר שקיים. ואני רוצה להזכיר שהאחריות להחזיר את כולם היא האחריות של ממשלת ישראל והמודיעין הישראלי, בינתיים אנחנו נמשיך לעמוד כאן. עד שכולם חוזרים!".

אחותו של החטוף מתן אנגרסאט, עדי אנגרסט תפסה את הבמה: "ערב טוב ומלא בתקווה לכולם.
אני עדי שחוזרת בקרוב להיות האחות הקטנה של מתן אנגרסט. אח שלי, תמיד הסתכלתי עליך מהצד ומתגאה בך, מספרת עליך לכולם, על האח הנערץ שאתה עבורנו ועמוד התווך של הבית. לפני שנתיים האור כבה ונכפה עליי להיות האחות הבכורה. ניסיתי לדאוג להורים ולהכיל את החוסר מול אופיר ורועי. ניסיתי להיות כמוך אבל לא הצלחתי למלא את החוסר שלך".

"הילד הצנוע, עם העיניים הבהירות והטובות שלך, העזרה שלך למשפחה ולסובבים, האהבה למדינה שאתה כל כך גאה בה". תיארה עדי את אחיה והוסיפה: "הדמות הנערצת שהיית בשבילי הכתיבה לי את הדרך ואת הזכות להילחם עליך עד טיפת כוחי האחרונה כמו שאתה נלחמת עבורנו באותו בוקר שנעלמת לנו. אני מחכה כל כך לדבר איתך, לספר לך על התקופה המטורפת הזו בה הרגשתי ריקה. מבפנים. הכל משעמם בלעדיך והחיים חסרי משמעות. בא לי לספר לך על השגרה החדשה - בה כולם המשיכו ואני נותרתי מאחור.נשארתי איתך באותו תאריך, סופרת דקות שתחזור. אבל אני לא לבד. יש פה עם מדהים, עם ציוני, עם שלא הפסיק להילחם עליך. מתן שלי, שנתיים שאני מדמיינת וחיה אותך מנסה להרכיב את הפאזל מאותו הבוקר".

"אני מתרגשת לעמוד לצד קית סיגל שמהרגע שחזר אלינו לא הפסיק להילחם עליך ולדבר עליך מעל כל במה בארץ ובעולם ובעיקר לשתף אותנו בקשר המיוחד שנוצר בינכם בשבי. הפרטים הקטנים שבסיפורים שיקפו לנו בדיוק את קווי דמותך ועזרו לנו להאמין שאתה חוזר האח שהכרתי. בשבוע האחרון, הלב פועם, הגוף רועד, אנחנו מסדירים נשימה, ואני מתחילה לעכל - אני חוזרת להיות אחות קטנה אמא, אבא, אופיר, רועי, סבא, סבתא דודים ובני דודים", תיארה בהתרגשות.

"עם ישראל היקר- אחי הגיבור חוזר הביתה! מתן אחי הגדול, הגיבור שלי, גיבור של מדינה שלמה. נשאר לי רק לחכות לחבק אותך, להרגיש ולרפא אותך, להגיד לך שאתה בידיים בטוחות ושלא אעזוב אותך יותר לעולם. בעוד חודש המנהג שלנו חוזר אלינו. אנחנו נחזור לחגוג שוב יום הולדת משותפת. כבר הזמנתי כרטיסי טיסה כדי להיות הכי רחוקה מלציין את התאריך שלנו, אבל הפתעת אותי לפני. אתה המתנה הכי טובה ליום הולדת שלנו. אחיי ואחיותיי, הרגע הזה ממלא את הלב שלי בתודה עמוקה, בענווה ובאהבה אינסופית לכם שנשאתם אותנו על הכתפיים במשך כל התקופה הארוכה, הכואבת, והבלתי אפשרית הזו.
תודה לכל מי שצעד, ששר, שהתפלל, שצעק שזעק ושלא ויתר אפילו ליום אחד".

בתום נאומה, הודתה אנגרסט לכוחות הביטחון: "תודה לחיילי וחיילות צה"ל, לגיבורים והגיבורות במדים, לראשי ואנשי כוחות הביטחון שעזבו הכל וחרפו את נפשם, שעשו לילות כימים. תודה ענקית, היסטורית, נצחית לנשיא ארצות הברית ולצוותו שפעלו במסירות ובהתמדה למען הצלת חיי יקירינו. אני ומשפחתי לא נרפא עד שכל 48 החטופים החיים והחללים יחזרו אלינו. היום כשאשיר את התקווה תחזור המשמעות למשפט להיות עם חופשי בארצנו".

שורד השבי, טל שהם עלה לבימת הנואמים ופתח את דבריו: "עד לא מזמן, מה שמתרחש היום היה נראה בלתי אפשרי - ועכשיו זה קורה. אפשר סוף־סוף לומר בהקלה גדולה - שהטוב שייחלנו לו באמת מתקרב. הם עוד לא פה, אבל האחים והאחות שלנו מתקרבים ובאים - כולם כאחד, החיים והחללים.
בהודיה גדולה אני רואה את השבים חוזרים הביתה - אל המשפחות, אל האהובים, אל החיים החדשים שמחכים להם. ובכאב גדול אני רואה את סגירת המעגל של משפחות החללים, שיזכו סוף־סוף לפרידה ראויה. אני רוצה להקדיש רגע לכאב שלכם. אני יודע כמה זה מורכב ומפחיד, ומקווה שבקרוב כל יקיריכם ישובו לקבורה מכובדת בארצנו".

"לפני שנתיים, כמו רבים אחרים, הלכתי עם משפחתי לארוחת חג אצל חמי וחמותי - מבלי לדעת שחיי עומדים להשתנות לנצח", תיאר. "אבשל האהוב נרצח. אביתר ולילך קיפניס נרצחו. עשרות חברים ומכרים מבארי ומהאזור נרצחו גם הם. ואנחנו - שבעה מבני המשפחה, בהם אשתי עדי והילדים המתוקים שלנו - נחטפנו. חמש מאות וחמישה ימים הייתי בשבי. ומתוך הכרת הטוב, אני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי שם. הכרתי את עצמי. גיליתי חוסן נפשי ופיזי. גיליתי שאפשר להרעיב אותי - ואשרוד. אפשר לענות, להכות, לנסות להשפיל אותי אבל אני איישיר מבט מורם ונפש גאה. אני יהודי. אני ישראלי. ואני גאה בזה. וגאה גם בכם - שנלחמתם על משפחתי ועליי".

"בעזה הכרתי אחים לשבי - עומר, גיא ואביתר, שכמו כל חבריו קראנו לו אביה. צעירים שאוהבים מסיבות, מוזיקה וטבע. נפשנו נקשרה וגורלנו נעשה אחד. למדנו אחד את השני, חיזקנו אחד את השני, חלקנו הכל. בבועה קטנה של ארבעה גברים מצחינים במעמקי החושך, למדנו מהי ערבות הדדית אמיתית, חברות אמת. שם הבנתי עד כמה העם שלנו מיוחד. אחרי חמש מאות וחמישה ימים עומר ואני יצאנו לאור. ברגע הראשון שראיתי שמיים - לא האמנתי. כשחיבקתי את אהוביי - התמלאתי שמחה ואושר, אבל בתוכי נשאתי כאב - על גיא ואביה שנשארו שם, מאחור", הוסיף.

שהם המשיך, ותיאר את הרגעים הקשים שלאחר השחרור מהשבי: "בלילה הראשון בבלינסון, כשכולם ישנו, הסתובבתי במסדרון ובכיתי את חיי. בכיתי על מה שאבד לי - על החיים הקודמים שלי. ובתוך הדמעות, הרגשתי את גיא ואביה איתי, מזכירים לי שהם עוד שם. באותו רגע החלטתי - אין סיכוי שאני נשבר. אני מתרומם וממשיך להילחם - עד שהם יחזרו. עד שכולם בבית - הסיפור שלנו לא נגמר.
מחוץ לשבי גיליתי את העם שלי מחדש. גיליתי את הישראלים, את היהודים בארץ ובתפוצות. למרות השבר הגדול וחילוקי הדעות - אנחנו עם אחד. בעזה נלחמו עלינו, וברחובות ישראל נלחמו עלינו. זו הערבות ההדדית שלנו - זה ה־ DNA שלנו. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. אני רוצה להודות מעומק לבי לכל מי שבזכותו הרגע הזה הגיע - למי שלא היה מוכן לרגע לוותר ולהרים ידיים - ובפרט לחיילים, ללוחמים, למילואימניקים, שהשאירו משפחות בבית והתייצבו באומץ כדי להגן על מדינת ישראל ועל עתידנו. אני מבקש סליחה ותודה ממשפחות חללי המלחמה - ששילמו את המחיר היקר מכולם. אני יודע כמה המחיר כבד וכואב. וסליחה גדולה גם מהפצועים בגוף ובנפש - נתתם את כל מה שהיה לכם עבור האחים שלכם."

"בשבי היה לנו כלל אחד פשוט", תיאר שהם. "לא אוכלים את המעט שנתנו לנו, לא הולכים לישון, עד שמדברים על הדברים שמפריעים לנו, מוצאים פתרונות והבנה הדדית. הלכנו לישון עם בטן ריקה וגוף כואב, אבל בלי כעס הרסני. גם אנחנו, עם ישראל, צריכים ללמוד לנהוג כך - בתבונה, באמפתיה, בכבוד, במטרה למצוא פתרונות. אם נדע לריב נכון - יצמח החוסן. אם נדע למצוא את הדומה בינינו תחילה - תצמח האחדות. אנחנו יכולים לבחור אחרת. אנחנו עם אחד, ערבים זה לזה. אסור לנו להתפורר. חשוב שנמצא את הגשרים בינינו. גיא, אביה ושאר החטופים עוד יהיו כאן איתנו - ויביאו איתם גל של תקווה לעתיד. בואו נשתמש בכוח המניע שנתן את הדלק למאבק, כדי לשמור ולטפח את עתידנו המשותף, ביחד ובאחדות".