קרן אור הבליחה לרגע מוושינגטון ועד עזה ומגרשת לכמה שעות את המחנק והאפלה, גם בירושלים וגם בעזה. אבל עוד רגע גם הקרן הזאת תועם ונחזור לשאלות הגדולות. אין משמעות של ממש לציון שנתיים לאירועי אוקטובר 23. פשוט כי היום ההוא עוד לא נגמר. יום אחד ארוך ונורא, שהשמש לא מצליחה לזרוח בו. מאז ועד היום אנו קמים בבוקר אל אותו לילה ומסיימים את היום בתחושה שהחשיכה רק עבה יותר.
החושך הזה איננו אחיד; כל מגזר, כל קבוצה בישראל חיים בחשיכה אחרת. המילים הבאות נוגעות לחברת הרוב היהודית. מתוך ידיעה עצובה שגורלה של קהילת המיעוט של פלסטינאים אזרחי מדינת ישראל מחייבת עיון ודיון שונים.
ישראל היהודית מחולקת כיום לשלוש קבוצות עיקריות. הראשונה היא זו של הפונדמנטליסטים המשיחיים. הם חיים בתחושת רטט מיסטי מתמדת. משוכנעים שאנו בעיצומה של "תקופה של ניסים". בעיניהם, כל האסונות, הכאבים והקורבנות אינם אלא מרצפות חיוניות ומקודשות בדרך המובילה אל הגאולה הגדולה. הם מחברים את חוטי המציאות אל דימויים מקראיים, רואים במלחמה ומחיריה סימנים מובהקים לכך שההיסטוריה מתקרבת לנקודת סיומה הנשגבת. בתוך מבצר האמונה הזה אין מקום לספק, אין משקל למחיר האנושי. הכול מגויס למענו של המשיח שמעבר לפינה.
מנגד, בקצה השני, נמצאת הקבוצה הדטרמיניסטית, המיואשת. זו קבוצה שהרימה ידיים. היא רואה ברצף האסונות הוכחה לכך שלא ניתן עוד לתקן, לא ניתן לבנות משהו טוב מתוך כל הרוע הזה. בעוד בימין המשיחי יש עודף ודאות, כאן יש אפס תקווה, ספק מוחלט ומאכל. האנשים הללו חיים בתחושת גורל שנגזר ואי אפשר יותר לשנותו. ישראל שלהם נידונה לכלא נצחי של מלחמות, אלימות, שחיתות פוליטית וקנאות דתית. מבחינתם, כל ניסיון לתקן נידון לכישלון, וכל חזון עתידי הוא אך אחיזת עיניים.
ובין שני הקצוות הללו מתוח המרחב הישראלי הגדול; מרחב המבוכה. כאן נמצאים רוב הישראלים. אנשים העטופים בחושך ומרגישים אותו היטב ולא מסוגלים לתת לו משמעות. הם לא מאמינים בהבטחות הגאולה ולא מוכנים להיכנע לייאוש המוחלט. הם מתנדנדים בין קריאה פנימית לפעולה ובין פחד משתק, בין רצון למצוא חזון חדש ובין אובדן אמון במנהיגות ובמוסדות. זהו מרחב מלא ניגודים. מצד אחד כיסי סולידריות מרגשים, ומהצד שני אדישות ועייפות נפשית. מכאן, דרישה לתשובות ולתוכניות; ומשם, ניוון מחשבתי ואובדן דרך.
3 רבדים המעבים את החשיכה
למבוכה המטלטלת הזו נוספים שלושה רבדים המעבים את החשיכה הכללית:
המלכודת של המנהיג הטראגי. ישראל נחטפה בידי מנהיג שההיסטוריה עוד תזכור כגרוע שבמנהיגי העם היהודי מאז ומעולם. לא רק מפני שהרס את המדינה במו ידיו, אלא בשל התנקשותו הממוקדת בדור פוליטי שלם. עד שאיש מהם לא מסוגל אפילו להעלות על הדעת עתיד בלעדיו. הוא הפך לתופעת טבע; נוף קבוע, גיאולוגי, שנדמה שתמיד היה כאן ותמיד יהיה. המלכודת הזו חוסמת את הדמיון הציבורי ומשתקת את האפשרות לבנות לו אלטרנטיבה.
קריסת מערכת הערכים. החרדה הגדולה ביותר בישראל של היום איננה רק ביטחונית או כלכלית אלא קיומית־מושגית. די ברור שביום הנורא ההוא, לא רק הצבא כשל, אלא כל מערכת המושגים שהקימה את ישראל וקיימה אותה עד לאוקטובר 23 - פשטה את הרגל. רעיונות של ביטחון, אחריות, דמוקרטיה וסולידריות אזרחית - הוכחו כחסרי משמעות ברגע האמת. מאז, הישראלים מרחפים בחלל ריק מערכים, מתהלכים בחרדה שמא אין עוד במה להיאחז.
הכחשה מתמשכת. לישראל הייתה מאז ומעולם יכולת מופלאה להכחיש את קיומו של העם הפלסטיני: את מאווייו, סבלו, תרבותו ותקוותיו. אוקטובר 23 לא עצר את הדינמיקה הזו אלא העמיק אותה. היום ההכחשה איננה רק ביחס לעבר אלא גם באשר להווה. ישראל מסרבת להכיר בפשעים שחוללו הישראלים בעזה עצמה. מקור ההכחשה עתיק ועמוק. מהגדרת הציונות במאה ה-19 כ"עם ללא ארץ לארץ ללא עם", נבנתה אסטרטגיית מחיקה שהעלימה את הפלסטינים מהנראטיב. מאוקטובר 23 היא מופעלת במלא עוזה בעזה. רק באמצעותה מסוגלים הישראלים להשתחרר מאחריותם המוסרית לפשעיהם. אם הארץ היא אכן ללא עם אחר אז אף אחד בעצם לא נפגע. לא?! אשליית ההדחקות עוד מחזיקה איכשהו את המציאות אבל בעומק כבר מתקתק שעון התודעה. קרוב היום שבו הלבה הרותחת תפרוץ החוצה.
דווקא במרחב המבוכה הזה, המוקף במלכודות מנהיגות, בקריסת ערכים ובהכחשות כפולות, מתעצבת השאלה הישראלית הגדולה של אחרי אוקטובר 23: האם נגזר עלינו להישאר לנצח ביום הארוך והנורא הזה, בסופר-ספרטה הקטלנית של נתניהו, או שנמצא את הכוח להתנתק מהמוסכמות הישנות, נאמץ חלופות אמיצות, נדיח את נתניהו אל מקומו הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה ונכריח את השמש לזרוח שוב.
כי "היום שאחרי" איננו רק שאלה מנהלית של מי ישלוט בעזה ועל מה. הוא איננו תוכנית בינלאומית עם סעיפי מו"מ טכניים. "היום שאחרי" הוא הצעה לשיחה אחרת לגמרי - פנימית ומרחבית כאחת. יום אחרי הטראומה שספגנו וגם זו שחוללנו. אחרי נטילת האחריות. אחרי השנאה והשכול, הטירוף וצימאון הדמים. האם נדע להפוך את השבר למפנה. האם "היום שאחרי" יהיה חזרה אל אותם הדברים שביסוד הכישלון; המשך ההתעלמות וטיפוח תעשיות המלחמה, עוד דם ושכול. או שיהיו אלה ימים של התפכחות משותפת, ישראלית ופלסטינית, מחלומות המחיקה וההעלמה של העם האחר.
העתיד האפשרי טמון בהכרה מלאה. לא בהכחשות ובהדחקת הטראומות אלא בהפיכתן למקור מחייב לבניית עתיד משותף. לא למרות הכאב אלא דווקא בגללו. כדי שהלילה הארוך יוכל סוף סוף להיגמר. והשמש תעלה ותזרח לכולם - ישראלים ופלסטינים החולקים שמיים משותפים.