"עד הבחירות כולם ישכחו מאסון 7 באוקטובר", אמר נתן אשל, המקורב עשרות שנים לשרה ולבנימין נתניהו, בריאיון בחודש יוני השנה ל"זמן ישראל". זו לא הייתה פליטת פה, ולא משהו ממוחו הקודח של אשל - זו האסטרטגיה של נתניהו כבר שנתיים. זה מה שהוא רוצה, זה מה שהוא עושה - בערך מיום הטבח. שכולנו נשכח. ממש כך.
האווירה בבוקר 7 באוקטובר 2023 בקריה בתל אביב נעה בין הלם מוחלט לייאוש עמוק. הקצינים הבכירים הסתובבו כמעט ללא מילים, בוהים במסכי הטלוויזיה שהחלו לדווח על האסון הנורא, על מעשי הרצח, האונס והשחיטה. סרטונים של חטופים, חיים ומתים, שהופצו מחוצות עזה, החלו להתפרסם בזה אחר זה. רוב הקצינים הבכירים התקשו להבין באותן שעות מה נפל עליהם.
גם נתניהו היה בהלם. אנשים שהיו סביבו, גם בימים שלאחר מכן, תיארו שבר כלי שלא האמין שהאסון הזה נפל עליו. שרים בכירים וקצינים בכירים שנכחו שם זוכרים את נתניהו מבוהל, חסר ביטחון ובהלם. גם הוא בהה בשידורי הטלוויזיה באותן שעות קשות, בעוד המזכיר הצבאי נכנס ויוצא עם בשורות איוב. לאט־לאט ירד לכולם האסימון: זו מלחמה קשה, הכישלון נורא, וספק אם יצליחו להתאושש ממנו.
החברים בקואליציה הבינו שזה נגמר. אפילו סמוטריץ' - מהימין של הימין - נתן לממשלה הזאת 48 שעות לשרוד. "ואז הם יגרשו אותנו, והם צודקים", אמר. בסביבת נתניהו הקרובה העריכו שימיה של הממשלה ספורים - בין ימים לשבועות. אבל נתניהו חשב אחרת. וזה שלו. לעולם אל תרים ידיים, תמיד תילחם - גם כשכולם מסביב שבורים. וכולם מסביב היו שבורים. אוהו, כמה שהם היו שבורים. הוא תכנן כמה דברים. ראשית, להיצמד לבייס - ל־64 המנדטים שהיו לו. שנית, להרחיק את הבחירות כמה שיותר כדי שיישכחו את הטבח ולהתחיל להפיל את תיקי האשמה והאחריות על צה"ל ועל שב"כ. מאוחר יותר נוספו גם היועצת המשפטית ובג"ץ. כולם - חוץ ממנו.
והוא התחיל לעבוד בזה. התקשורת נשטפה בשלל הדלפות נגד הצבא: מה היה בישיבה ההיא בפיקוד דרום לפני הטבח, מה אמרו באמ"ן, ואיך טעו בשב"כ. מסמכים מדיונים סגורים שטפו את התקשורת. הכתבים הצבאיים והמדיניים חגגו עם שלל סיפורים. וזה נמשך לכל אורך המלחמה, גם בימים הקשים ביותר, למרות מספרי ההרוגים הנוראיים והקרבות הקשים.
דוגמה טרייה מאתמול, ביום לציון 7 באוקטובר, כשבישראל כמעט יום אבל, למרות חג הסוכות, צייץ ממיאמי הרחוקה יאיר נתניהו - זה שלא תרם כמעט דבר בשנתיים הקשות שעברנו כולנו. עם תמונות של הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליווה וראש שב"כ לשעבר רונן בר - שלושתם ישנים - הוא כתב: "לנצח נזכור ונזכיר, נלמד את ילדינו את מורשתכם הבזויה, ההפקרה שעלתה לנו בחיים ובשינוי גורלות של אלפי משפחות. כמעט נמחקה לנו המדינה בגללכם! לא נשכח ולא נסלח". החייל האמיץ יאיר נתניהו, שחגג במיאמי במשך שנתיים אחרי הטבח, תמצת היטב את כל מה שאביו וכל המכונה שסביבו עשו כאן בשנתיים האחרונות.
נחזור לאותם ימים שלאחר הטבח. נתניהו החליט, כאמור, להרחיק את הבחירות ככל האפשר. הוא צירף את גנץ ואיזנקוט כדי לקבל לגיטימציה, ניהל שיחות עם גדעון סער, ובמקביל פעל כדי שנשכח את הטבח, או לפחות לעמעם אותו כמה שיותר. וגם בזה הוא השקיע, ועדיין משקיע.
הממשלה לא ציינה אתמול את היום הנורא. כל הטקסים, הצעדות, האזכורים, הציוצים והפוסטים נעשו בידי הציבור, התקשורת ושורה של יוזמות מקומיות. חברי הממשלה ושאר חברי הכנסת מהקואליציה בקושי התייחסו ליום השנה לאסון. סגן נשיא ארצות הברית צייץ, מנהיגים מכל העולם כתבו פוסטים - ובישראל שררה שתיקה. נתניהו הצטלם עם לולב וכתב "חג שמח", אגב, בתמונה ממוחזרת מחגי סוכות קודמים. גם ניר ברקת הצטלם עם לולב וכתב "חג שמח".
אריה דרעי, מנהיג ש"ס, התראיין לעיתון המפלגה וסיפר על החרדות והפחדים של העריקים החרדים. בנוסף, דרש להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק מי מימן את המחאה נגד הממשלה. חברו והתאום שלו כמעט, ח"כ יצחק גולדקנופף, כתב לנתניהו מכתב ודרש כי כשם שמשחררים את החטופים, יש לשחרר גם את העריקים החרדים ששמים פס ומסרבים להתגייס. שאר השרים וחברי הכנסת של הקואליציה, פחות או יותר, שתקו.
את הביקורת על השתיקה של נתניהו, שריו ושאר חברי הקואליציה הייתה קשה. נתניהו הפנים, ואמש, בשעה 22:00, על רקע שידור טקס הזיכרון הלאומי של משפחות 7 באוקטובר בשלושת ערוצי הטלוויזיה, 11, 12 ו־13 - פרסם סוף־סוף הודעה. לא הייתה לו ברירה. וכך כתב, בין השאר: "שנתיים חלפו מאז מתקפת 7 באוקטובר, הטבח המחריד באחינו ובאחיותינו, תושבי הנגב המערבי ומשתתפי מסיבת הנובה. שילמנו מחיר כואב ביותר. תינוקות, ילדים, מבוגרים וזקנים נרצחו באכזריות מזעזעת בידי מחבלי חמאס. 251 איש ואישה נחטפו למנהרות הטרור ברצועת עזה. אני ורעייתי מרכינים ראש לזכר חללינו ונופלנו, שדמותם תהיה חקוקה בלבנו לעד. אנו מחבקים באהבה את המשפחות הדואבות, מאחלים החלמה שלמה לפצועים בגוף ובנפש, וממשיכים לפעול בכל דרך להשבת כל החטופים - החיים והחללים כאחד. מלחמת התקומה בשבע החזיתות היא מלחמה גורלית על הבית - מלחמה על עצם קיומנו ועתידנו".
יונתן שמריז, שאחיו אלון נהרג בשוגג מירי צה"ל כשנמלט משוביו בעזה, אמר בטקס: "7 באוקטובר הוא לא רק יום זיכרון לאנשים שאיבדנו - הוא יום זיכרון להפקרות". אבל ההתעלמות הכמעט מוחלטת של חברי הממשלה ושאר חברי הקואליציה מיום הטבח נכשלה, ובגדול. רוב הציבור ורוב כלי התקשורת ניצחו אתמול את נתניהו וממשלתו. יום השנה השני לטבח צוין בווליום גבוה במיוחד: תוכניות טלוויזיה מהבוקר עד הלילה, כתבות מיוחדות באתרי האינטרנט וברדיו, טקסים, כנסים, צעדות. הרשת נשטפה בהמון ציוצים, פוסטים, סיפורי חיילים נופלים, סיפורי נרצחים וסיפורי גבורה - הכול. הניסיון של הממשלה להתעלם מהיום נכשל לגמרי.
עוד הרבה לפני יום השנה השני ניסה נתניהו לשנות את הנרטיב, לבנות משהו חדש - אחר. "זה לא יום מלחמת 7 באוקטובר", קבע, והציע ניסוח חלופי. הוא העלה שמות כמו "מלחמת התקומה" או "מלחמת שבע החזיתות". הניסיון היה שקוף: זה לא היה טבח - זו הייתה מלחמת תקומה. חמאס ושאר השונאים מסביב תקפו אותנו, ואני, נתניהו, ניהלתי את המלחמה הקשה. לא טבח היה במשמרת שלי - תקומה הייתה. ואני מנהל את תקומת ישראל.
גם זה לא צלח, למרות כישורי השיווק המצוינים של נתניהו. לשווק הוא יודע. אבל אף אחד לא קורא למלחמה הזו "מלחמת התקומה", וגם לא "מלחמת שבע החזיתות". ובכל זאת, תסמכו על נתניהו שהוא לא יוותר. גם בזה הוא לא ירים ידיים. בזמן שנותר עד הבחירות הוא יעשה הכול - כולל הכול - כדי לספר לכם שהוא הושיע את ישראל בשנתיים האחרונות. שהוא זה שהצליח, למרות הכול, לנצח לבד: צה"ל כשל, אמ"ן נפל, שב"כ קרס, בג"ץ פגע, והיועצת המשפטית לממשלה כבלה - אבל הוא, ורק הוא, הצליח. עוד כמה חודשים ייערכו הבחירות, והוא לא יוותר על הניסיון להשכיח מכם את האסון הנורא שאירע לפני שנתיים.