שורד השבי טל שוהם: "הבנו עד כמה השנאה עמוקה - אין סיכוי לדו-קיום"

בראיון לסוכנות הידיעות רויטרס, טל שהם, שנחטף עם אשתו וילדיו מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר ושוחרר לאחר 505 ימים בשבי חמאס - סיפר על הזוועות שעבר, על הרגעים שבהם חשב שלא ישוב לראות את משפחתו, ועל הפסימיות שהותירה בו החוויה: "אחרי מה שראיתי - השנאה שהם גדלים עליה לא תאפשר דו-קיום, לפחות לא בדור שלנו".

שהם, שביקר לאחרונה בבית חמותו בקיבוץ בארי - המקום ממנו נלקח בשבי, סיפר ש"כל השכונה שהייתה פעם שלווה ויפה, כולה נהרסה. הדברים הרעים שהם עשו כאן - זה כמו כיסוי של רוע על כל המקום".

במהלך 505 הימים בשבי, עבר שהם בין מתקנים שונים בעזה, תחילה מעל הקרקע ובהמשך - עמוק מתחתיה. הוא סיפר כי במשך שמונה חודשים הוחזק במבנה בעיר, אך בהמשך הועבר יחד עם בני ערובה נוספים - גיא גלבוע-דלל, אביתר דוד ועומר ונקרט, למנהרה תת-קרקעית בעומק של כ-30 מטרים, שם שהו בצפיפות ובתנאים קשים.

"היינו בתא צר עם קירות בטון, מזרנים על הרצפה וחור ששימש לשירותים. האוויר היה סמיך, בקושי יכולנו לנשום. התייחסו אלינו כמו לחיות - אפילו חיות לא מחזיקים ככה", תיאר.

לדבריו, השומרים נהגו לאיים עליהם ולפעמים להכותם. "הם היו אומרים לנו לבחור מי מאיתנו ימות ראשון, זה היה עינוי פסיכולוגי שלא ניתן לתאר", סיפר. שניים מהשבויים שהיו עמו, גלבוע-דלל ודוד, עדיין מוחזקים בעזה. "אני מפחד על חייהם. יש עוד עשרים חטופים חיים שם, בידי חיות אדם", אמר.

שהם שיחזר גם את רגעי החטיפה מביתו בבארי: מחבלים ירו על החלון הממוגן של הממ"ד שבו הסתתרה משפחתו. "ידעתי שבסוף יצליחו לפרוץ. הם היו יכולים להשליך רימון או להכניס את הרובה דרך החור ולירות בנו. זה היה עניין של זמן", סיפר. הוא הובל באלימות דרך הקיבוץ, ראה גופות של שכנים שנורו למוות, ולבסוף הוכנס לתא המטען של רכב ונלקח לרצועת עזה.

במהלך השבי גילה ששאר בני משפחתו - אשתו עדי, ילדיו, חמותו ודודתה, נחטפו אף הם, אך שרדו. הם שוחררו כבר בעסקה הראשונה עם חמאס, בסוף 2023, בעוד הוא נותר מאחור עד פברואר 2025.

שהם סיפר כי חרף ההצלחות הצבאיות של ישראל במלחמה ובפגיעה בהנהגת איראן ובשלוחותיה, הוא אינו רואה אופק של שלום: "אחרי מה שראיתי שם - את גודל השנאה שהם גדלים עליה ומנחילים לילדיהם, ברור שאין סיכוי לדו-קיום, לפחות לא בדור שלנו".

עם שובו לישראל, ביקר שהם שוב בבית משפחתו בבארי, "זה מרגיש כמו בית קברות עצום. כל מקום מזכיר את הזוועה. קשה לדמיין איך אפשר יהיה לחזור ולחיות כאן יום אחד", אמר.