הנשיא רוצה נובל, ישראל נכנעת ללחץ וחמאס מרוויח זמן: התוצאות של מתווה טראמפ

בשנת 1979 נחתם הסכם שלום בין ישראל לבין מצרים. כשהחל המשא ומתן בין שתי המדינות בעקבות ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, מנחם בגין היה סמוך ובטוח שידה של ישראל תהיה על העליונה. הוא לא העלה על דעתו שהסכם זה יוביל לוויתור ישראלי על כל חצי האי סיני, לרבות שדות הנפט, ויגזור על פינוי יישובי פתחת ימית (השטח לאורך החוף בין עזה לבין אל עריש).

הנוסח הסופי של הסכם זה לא התקבל כתוצאה מיחסי הכוחות בין ישראל לבין מצרים, אלא מגורם אחר: נשיא ארצות הברית דאז ג'ימי קרטר. קרטר, שכהונתו הייתה בלתי-מוצלחת, ידע לנצל את הפרצה שזיהה עבור חיזוק מעמדו. הוא הבין שיוכל להשיג זאת באמצעות הסכם שלום בין מדינת ישראל לבין מדינה ערבית. הנתונים שאפשרו את תוצאות המשא ומתן היו אלו: סאדאת לא היה מוכן להתפשר בדבר נסיגת ישראל מכל סיני "עד גרגר החול האחרון", ואף התנה זאת כתנאי הכרחי להסכם השלום. קרטר מצדו חשק בהסכם שלום בכל תנאי. בסופו של דבר היו העמדות הנוקשות הללו של המנהיגים האחרים הגורם שכפה על בגין להיות הצלע המופסדת במשולש זה, ולכן בלית ברירה הוא הסכים לקבל את ההסכם.

בשנת 1993 אירע תרחיש שדמה להסכם השלום עם מצרים. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל דאז, הניח לשמעון פרס וליוסי ביילין לנהל דיאלוג באוסלו עם הרשות הפלסטינית. זאת כיוון שהאמין כי יש ביכולתו לעצור את תהליך הסכם השלום אם הוא יוביל לתוצאה בלתי רצויה. רבין לא התחשב בעובדה ששחקן נוסף יפעל בזירה זו: נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. קלינטון היה מי שנתן את הטון בהסכם זה.

מאחר שזיהה את הזדמנות הפז להפוך לנשיא הראשון ששם קץ לסכסוך בן מאה השנים בין היהודים לבין הפלשתינים, הוא ידע להשיג במיומנות דיפלומטית מרשימה את מבוקשו. כשחלון ההזדמנויות לסגת מההסכם נסגר נאלץ רבין להגיע לבית הלבן בספטמבר 1993 וללחוץ את ידו של יאסר ערפאת. אפשר להבין ולו משפת גופו בלבד כיצד הרגיש באירוע זה.

דומה כי גורל כניעת המנהיגים הישראליים לרצונם של נשיאי ארצות הברית לא פסח גם על נתניהו. לפני שבוע, לאחר ההצלחה המרשימה שקצר באותה מסיבת עיתונאים עם טראמפ, נאלץ נתניהו לקבל בהכנעה את הכרזת טראמפ מיום שישי בלילה. הכרזה זו סותרת את נאומו שבוע קודם לכן לפחות בשתי סוגיות:

א. משך הלחימה: נקבע שעל ישראל לחדול באופן מידי מהתקפותיה בעזה. סעיף זה גורם להפחתה משמעותית בלחץ על חמאס.

ב. קבלת תשובת החמאס: טראמפ קבע שאפשר להסכים לתשובת החמאס. קביעה זו עלולה לגרום לארגון הטרור להתחמק מרוב מחויבותיו בהשוואה למה שהוא נדרש במתווה המלא.

אפשר להשוות בין מה שהתרחש בשישי בלילה לבין מהלך במשחק "סולמות וחבלים". במילים אחרות, לאחר הטיפוס הגבוה שבוע קודם הידרדרה ישראל לפתע והחליקה בחבל כמה משבצות גדולות כלפי מטה. לכאורה דבר אינו משתנה, שכן חמאס הכריז על נכונותו לבצע את השלב הראשון בתוכנית: שחרור החטופים בתמורה לשחרור של כ-2,000 מחבלים. אולם לא כך הם פני הדברים. במציאות נוצרה הפרדה ברורה בין השלב הראשון לבין השלבים הבאים שבמסגרתם נדרש החמאס להתפרק מנשקו. למעשה הכרזת טראמפ המקבלת את אמירת חמאס, מאפשרת לחמאס למסמס אפילו את השלב הראשון: השבתם של כל החטופים.

1. הסרת הלחץ הצבאי: המשא ומתן הסופי להחזרת החטופים לא יתבצע יותר תחת אש. החמאס לא יהיה נתון יותר ללחץ הצבאי בעיר עזה, לחץ שהיה אפקטיבי מאוד.

2. הרווחת זמן: הפסקת האש שכפה טראמפ על ישראל עלולה לאפשר לחמאס לטרפד את תהליך שחרור החטופים. זאת ועוד, היות שארצות הברית הסכימה שיחול עתה בקהיר משא ומתן העוסק בנושא זה התווספו לשליחי החמאס אמתלות רבות להמשך אינסופי של התדיינות.

3. קבלת הזכות לקבוע את זהות האסירים שישוחררו: במתווה טראמפ נאמר שישראל תשחרר 250 אסירים השפוטים למאסר עולם, דהיינו מרצחים כבדים. למרבה הצער ארצות הברית לא קבעה שישראל תהיה זו שתחליט על זהות אותם 250 אסירים שישוחררו (מתוך כשלוש מאות אסירים במעמד דומה.) מובן אפוא שחמאס יפעל ככל יכולתו במטרה לכפות על ישראל לשחרר את האסירים שהיא אינה מסוגלת להניח שייצאו לחופשי. (למשל: מרואן ברגותי.)

4. התניית השבת החטופים בנסיגת ישראל משטחים בעייתיים: החמאס יטען שכדי לשחרר את כל החטופים יהיה על צה"ל לסגת מהאזורים שבהם נמצאים חטופים חיים או מתים.

5. דחיית השבת הגופות: החמאס ינסה להתמהמה ככל יכולתו בדבר החזרת 28 הגופות בטענה שהוא אינו יודע כיצד לעשות זאת, מה גם שבלאו הכי מדובר בתהליך ארוך שימשך שבועות רבים.

אינני בטוח שחמאס יצליח להכשיל את המשא ומתן. טראמפ זקוק להישג מוחשי בדמות שחרור החטופים תוך פחות משבוע. הוועדה שתקבע מיהו הזוכה בפרס נובל לשלום תתכנס עוד שבוע ולכן החמאס מבין שעליו למלא אחר התנאים שלו בהסכם פן ייחר אפו של טראמפ. נוסף לכך, סביר להניח שכל המדינות המתווכות ינסו להפעיל על חמאס לחץ לבצע את המוטל עליו, אך התערבות זו אינה מבטיחה בהכרח את כניעתו לתכתיבי טראמפ.

אם תתממש עסקת חטופים מלאה תוך שבוע, לא זו בלבד שהיא תירשם בדפי ההיסטוריה כהישג כביר של טראמפ, אלא גם של ישראל. יתר על כן, עסקה זו תיטיב עם ישראל גם אם תתחדש האש לאחר ביצוע עסקה, זו שכן חופש הפעולה הצבאי שלה יגדל באופן משמעותי. סוגיה שמעניינת אף יותר עוסקת בשאלות האלו: האם חמאס יהיה מוכן להתקדם במתווה המלא של העסקה? האם הוא יסכים לוותר על נשקו? והאם הוא יאות להעביר את סמכויות השלטון בעזה לכוח בין-ערבי. זאת ועוד, ספק אם מדינות ערב העשירות יסכימו להשקיע מיליארדים בשיקום עזה.

אומנם אין עוררין על שאיפת ארצות הברית להגשים את כל שלבי המתווה אולם כלל לא בטוח שצעד זה משרת גם את האינטרס הישראלי.

עזה הייתה משוקמת ומשגשגת בעת שאירעו הזוועות של השבעה באוקטובר. תקיפה זו לא נבעה אפוא מייאוש כי אם ההיפך מכך הוא הנכון: היא ביטאה את תקוות העזתים להביא לקריסת ישראל. לכן גם אם תוכנית טראמפ תושלם במלואה היא לא תשנה את אתוס העזתים ואת רוח החמאס למוטט את מדינת ישראל, או לפחות לממש את "זכות השיבה" לאדמה זו. במילים אחרות, מערכת החינוך של עזה לא תשתנה וההסתה לרצח יהודים במסגדים תימשך. חלומם של העזתים לחזור על מה שביצעו ב-7.10.2023 לא ייעלם, וככל שעזה תהיה עשירה יותר, כן יווצרו התנאים שיאפשרו זאת.