בינתיים החברה הישראלית מפוצלת. יש את אלה המייחלים בכל ליבם שהעסקה המסובכת הזו תצליח, שהחטופים ישובו, שחיילים יפסיקו למות לשווא, שנוכל סוף סוף לנשום. ויש את הספקנים, המשוכנעים שכל הסכם כזה הוא רק תחנת ביניים זמנית במלחמה שאף פעם לא די לה.
האתגר האמיתי לא מסתתר בפרטי התוכנית. לא בנהלי שחרור החטופים, מנגנוני הפיקוח או לוחות הזמנים. הוא טמון במה שיבוא אחר כך. מה יקרה לנו, הישראלים, כשהטראומה הענקית הזו תידחק למדף האחורי של התודעה? כשמנגנוני ההשכחה המפותחים שלנו יפעלו במלוא העוצמה. לאן נכוון את המצוקה? ומה נעשה עם האחריות ההיסטורית, שחלק ניכר ממנה הוא מעשה ידינו, לבושתנו.
כמו תמיד בישראל, הפיתוי גדול. הישראלים ניחנו בכישרון עילאי להדחקה, ביכולת כמעט בלתי נתפסת לעבור מאסון ליומיום רגיל בלחיצת כפתור. נחזור לקניונים, למסעדות, לטיסות לחו"ל, ונאמר לעצמנו "עברנו גם את זה". וכך נמשיך בשגרת חיינו, ונשכח בקלות את מיליוני העזתים החוזרים אל חורבות חייהם: למשפחות שנימחו, לבתים שנהרסו, לשכונות שנעלמו, לשדות חרוכים, למים מזוהמים, לבתי ספר ובתי חולים שקרסו. זו המציאות שבה ייאלצו להמשיך לחיות המוני אנשים. ואם שוב נבחר להעלים עין, לדאוג רק לעצמנו, כאילו ההיסטוריה מתחילה ונגמרת אצלנו, והשמש זורחת רק עלינו, אנחנו נידונים לחזור תוך שנים ספורות לאותו מעגל של שנאה, נקמה ושפיכות דמים.
כך היה גם אחרי מלחמות קודמות: תמיד חזרנו לשגרה ותמיד השארנו מאחור אדמה חרוכה ושכנים מרוסקים. וכמו אז, כך גם עכשיו, אותם גנרלים ותיקים מציעים לנו שוב את אותן תשובות ישנות. אני קורא את הניתוחים ה"מתוחכמים" שלהם. מחולקים לשלושה חלקים, חמישה סעיפי משנה ושבעה עקרונות לוגיים. ובכל זאת הסיכום שלהם תמיד כל כך מטופש. זו אותה חשיבה צבאית קרה, אותה שפה טקטית שהביאה אותנו בדיוק לכאן. אותם אנשים שהיו חלק מתהליך עיצוב ויישום המדיניות המופקרת, מנסחים עכשיו את אותו דבר. עוד כוח, עוד מבצעים, עוד "כללי משחק". בשום מקום בניתוחים שלהם לא מופיעים שיקולים מוסריים, לא אחריות, לא הבנה היסטורית ולא רצון לחזון אחר. זו שפה של אנשים שמדברים על לוגיסטיקה ואסטרטגיה, אך מתעלמים מהאנושיות ומהחזון.
ההיסטוריה הקרובה שלנו מוכיחה כמה זה מסוכן. ב-1948 נולדה הנכבה, ששינתה את פני כל האזור. מאות אלפי פלסטינים גורשו או ברחו והפכו לפליטים. המחנות שבהם מצאו מקלט הפכו לחממות של זעם, מרירות ותחושת קיפוח. ישראל, במקום להכיר בתוצאות הקמתה ולפעול לשיקומם, בחרה להתבצר באשליה שכוח בלבד יכול למחוק את המציאות ההיסטורית של קורבנותיה. עברו שבעים ושבע שנים, והבעיה לא נעלמה. להפך: היא החריפה והעמיקה. היום, כששרים בממשלת הימין מדברים בגלוי על "השלמת הנכבה", כשבכירים משרטטים חזונות של טרנספר מרומז או גלוי, עלינו לומר בבירור: זה לא יקרה. "לעולם לא עוד" כולל גם את הפשעים והעוולות שלנו. הפעם אסור לחזור על הטעות. הפעם חייבים להפוך את המגמה. לא חורבן אלא תיקון, לא עוד משבר פליטים אלא שיקום משותף.
כדי שזה יקרה, עלינו גם לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. הנרטיב הציוני המסורתי, זה שבנה את כוח הקיום שלנו ונכשל, כבר לא יכול לשמש כמדריך לעתיד. הנרטיב הזה תמיד התעלם מהפלסטינים ומגורלם. הוא לימד אותנו לראות רק את החיים שלנו, את ההישרדות שלנו, את הסכנות שמקיפות אותנו. הוא הפך את כוונות הרובים והנשק לדרך היחידה דרכה אנחנו מתבוננים על החיים. לא בכדי ראש הממשלה דיבר על "סופר-ספרטה", חברה שהיא כולה כוח צבאי. שכל קיומה מבוסס על חרב, על מלחמות אין-סוף ועל תסיסת פחדים יומיומית. הנרטיב הזה, גם אם היה רלוונטי בשנות המדינה הראשונות, הפך למלכודת. הוא יצר חברה אטומה למחירי מעשיה, אדישה לקורבנות שלה ושל אויביה. חברה שלא מסוגלת לראות את האדם שמעבר לגדרות, חברה המקדשת את מזבחות המלחמה ובזה לקורבנות האדם שהיא מעלה עליהם.
"נקודת עזה" יכולה להיות נקודת מפנה. מכאן ואילך אנחנו חייבים להתחיל לספר סיפור אחר: סיפור שבו ההיסטוריה היהודית - ובכללה גלות, גירוש, מחנות והשפלה - כבר לא משמשת הצדקה לעשות לאחרים את אותם פשעים שעשו לנו. העבר חייב להפוך להזמנה מוסרית לתיקון. במקום להמשיך להגדיר את עצמנו כקורבנות נצחיים, עלינו להכיר באנושיות המשותפת שלנו עם אלה הסובלים סביבנו ובגללנו. לבנות יחד איתם מציאות של אחריות ושיקום. זה לא רק נכון מבחינה אתית; זה חיוני לשם המשך הקיום. חברה שבוחרת להתעלם מההרס שהיא זורעת, שותלת את עתידה בנצחיות המלחמה, חותמת את גורלה להמשך מעגלי הדם והמוות. רק חברה הבוחרת באחריות, בהכרה ובצדק יכולה להבטיח עתיד שונה.
זאת האחריות הכבדה של מדינת ישראל בכלל והחברה היהודית שבה בפרט. הסיכוי הסביר הוא שגם את נטל האחריות הזה ידחו מרבית יהודי ישראל בבוז כוחני ומתנשא. אבל כאן נמצאת גם ההזדמנות של יהדות העולם. דווקא היא יכולה להפוך את "נקודת עזה" להתחלתה של זהות מחודשת. אם יצליחו יהודי התפוצות להפסיק את הנאמנות העיוורת למדיניות ישראלית הרסנית, הם יוכלו סוף סוף לזכות בזהות הייחודית לה הם ראויים. לא כתוספתן של ישראל, אלא כקהילה של אחריות יהודית אוניברסלית. בניגוד ל"חוזה מדינת ספרטה" ותומכיו, יהדות העולם יכולה להפוך לשותפה מלאה בשיקום עזה. לא כמחווה של צדקה אלא כחובה מוסרית נעלה. יהודים מתקני עולמות שיהודים אחרים הרסו והחריבו.
כשם שפעם גייסו כוחות, משאבים ומוחות לבניית מוסדות המדינה היהודית, כך עליהם עכשיו להתגייס לשיקום עזה: להקצות מימון למפעלי חינוך ותעסוקה, לשלוח שליחים מקצועיים לשיקום תשתיות, לפתח תוכניות רחבות להבראה נפשית, ולהפעיל לחץ מדיני ותוך-יהודי על ממשלת ישראל לשאת באחריותה. כי נקודת עזה היא גם נקודת ההבדלות הערכית והמעשית בין בבל הפתוחה לירושלים הבדלנית והקנאית.
זהו המבחן האמיתי. האם נמשיך לחיות בתוך סיפור ציוני מיושן של חרב, הכחשה והתעלמות, או שנעז לעצב סיפור עתידי חדש שבו ההיסטוריה שלנו כבר לא משמשת להצדקת חורבן אלא כמנוף לתיקוניו?
כאן נבחן גם האומץ היהודי. לעמוד באומץ מול אחים ואחיות אלימים, רוב דורסני, וממסדים כוחניים. להתייצב בכוח נבואי מול עריצות שופכי הדמים בני עמנו.
זה האומץ שנדרש בעבר מיהדות העולם כדי לעמוד מול אנטישמיות, רדיפות וטבח. ועתה הוא נדרש כדי לבנות סולידריות יהודית-פלסטינית. כי אלה בדיוק הכוחות הנפשיים והרעיוניים החסרים כל כך לישראל העכשווית. זו לא סטייה מההיסטוריה היהודית אלא נאמנות עמוקה אליה. מי שבאמת מכיר את הסיפור ההיסטורי שלנו, יודע שעלינו להיות הראשונים לזהות את הסכנה שבהפיכת עם שלם לפליטים חוזרים. כי אנחנו היינו שם, ואסור לנו לשתוק כשהדפוס הזה חוזר.
"נקודת עזה" חייבת להיות נקודת מפנה. לא עוד נכבה. לא עוד משברי פליטים לדורות. לא עוד חברה הסוגדת ל"אדוני איש מלחמה" ומשכיחה אנושיות מהי. אלא יהדות של "שים שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל באי עולם". יהדות של אחריות, שיקום, סולידריות. זהו החזון היחיד שיכול להעניק לעתיד הזה שמץ של תקווה.