שיהיה לנו בהצלחה: נתניהו התנצל - וטראמפ בנה ציר מוסלמי חדש

הטור הזה נכתב במוצאי יום הכיפורים, תוך תפילה ש"מתווה טראמפ" יתקבל על ידי חמאס. הסיכוי שהתוכנית כולה תהפוך למציאות נמוך עד אפסי, אבל בואו נסתפק בהחזרת כל החטופים וסיום המלחמה. זה היה צריך לקרות כבר מזמן. במהלך מסיבת העיתונאים הביזארית של טראמפ ונתניהו בוושינגטון אמר הנשיא בקולו מה שאני כותב כאן כבר חודשים ארוכים: אם חמאס יחזרו לסורם, יהיה לנו גיבוי מלא של נשיא ארצות הברית לחזור להילחם בהם בכל הכוח, בתנאים שלנו. זה נכון עכשיו, זה היה נכון גם קודם. מה שהיה חסר זה רצון לסיים את המלחמה, לאחר שצבא חמאס הוכרע וכוחו הצבאי רוסק.

הרי ברור שהם יחזרו לסורם. חמאס יישאר חמאס. ברגע שזה יקרה, עזה צריכה להפוך לגרסה מוקטנת ונצורה של יהודה ושומרון, צה"ל יפעל שם כאוות נפשו, לא יהיה צורך לגייס חמש אוגדות כדי להיכנס לשג'אעיה או לח'אן יונס, והאיום על ישראל יוסר. נמשיך להילחם בטרור הג'יהאדיסטי כפי שאנחנו ממשיכים לעשות בהצלחה לא מבוטלת במקומות אחרים. ה"ניצחון המוחלט" המומצא, שנועד להנשים את ממשלת נתניהו תוך שהוא חונק את החטופים, היה לא יותר מתעלול פוליטי ציני, מקאברי והרה אסון.

הוויכוח הניטש כעת בין המחנות השונים על המתווה, האם זה ניצחון של ישראל או של חמאס, ילדותי ומיותר. אפשר למלא את הטור הזה בחסרונותיו של המתווה מבחינת ישראל, ואפשר גם למלא אותו ביתרונותיו. תלוי בעיני המתבונן ובזווית הראייה. זה עניין של פרשנות, הלך רוח ומציאות בשטח. מה שבטוח זה שרוב מה שנתניהו הבטיח לאורך החודשים הארוכים והמיותרים של המלחמה, קרס. ההבטחה של נתניהו שחמאס יחוסל ושנרדוף את כל המחבלים ונהרוג אותם עד האחרון שבהם ושלא יהיה חמאס אחרי המלחמה, לא תקוים. יישום המתווה יביא בסופו של דבר ליציאת צה"ל מהרצועה (למעט פרימטר צר) וסיום המלחמה.

המתווה מכיל לפחות פעמיים אזכורים על "נתיב אמין" להקמת מדינה פלסטינית, הוא לא כולל הגליה ולא הגירה מרצון ולא ריביירה, אלא להפך, הוא מכניס לרצועה כוח בינלאומי אף שנתניהו הבטיח שלא יהיה כוח כזה, ונותר רק לדמיין מה נתניהו ומקהלת שופרותיו וצווחניו היו מעוללים לכל ראש ממשלה אחר שהיה חותם על מתווה כזה. שלא לדבר על ההתנצלות המתרפסת בפני קטאר, שבאה אחרי ההתנצלות המתרפסת בפני ארדואן, שבאה אחרי ההתנצלות המתרפסת בפני ירדן, אחרי ניסיון חיסולו של חאלד משעל אצל נתניהו המוקדם של הניינטיז. הוא מתנצל בכל עשור ומאה.

בזמן שנתניהו וטראמפ נפגשו ואחר כך יצאו לעיתונאים, חתם הנשיא האמריקני על צו נשיאותי מיוחד ובו "ערבות ביטחונית" אמריקנית חסרת תקדים לקטארים שלא יותקפו שוב ואם יותקפו, זה ייחשב כתקיפה נגד ארצות הברית. השורה התחתונה: נתניהו הצליח לתקוף בקטאר, לפספס את המטרה, לא להרוג את הנהגת חמאס אבל כן לקבל צו הרחקה מאפשרות של תקיפה נוספת. הקטארים קיבלו חסינות, בדיוק כמו שחאלד משעל קיבל בזמנו את האנטי-דוט. ואחר כך עוד התנצלנו בפניהם. בקצב הזה מי יודע, אולי בסוף נתנצל גם בפני חמאס.

תזכורת: התקיפה בקטאר הייתה אמורה לחסל את מה שנותר מהצמרת המדינית של חמאס. לערוף אותה בבת אחת. אסור לשכוח שנתניהו היה יכול לחסוך את התקיפה הזו, וגם את ההתנצלות, וגם את השנתיים האחרונות, לו היה נעתר בזמנו לדרישת השב"כ לעריפת הצמרת הצבאית של חמאס בעזה. שש פעמים הוא קיבל את התוכנית המבצעית המוכנה הזו, ושש פעמים דחה אותה. התעריף אז היה זול בהרבה ביחס למה שנתניהו שילם עכשיו. הבעיה היא, שהוא לא באמת שילם. אנחנו שילמנו. אלפי הנרצחים, החטופים, הפצועים, הפוסט־טראומתיים, ההרוגים, השבורים והמדוכאים, המשפחות שהתפרקו והחלומות שהתרסקו והעסקים שנסגרו והמדינה שהפכה למצורעת בכל פינות העולם.

כאמור, לא באמת חשוב כרגע איזה ספין יגבר וגם פרטי הפרטים שפורטו במתווה לא מהותיים, כי הם לא יתגשמו בשטח. מספיק שהמלחמה תסתיים והחטופים יחזרו. ממבט על, מתבררת כאן תמונת מאקרו מסקרנת, אולי אפילו מרתקת, אם כי מדובר בגורלנו: לאחר שהופתעה, הושפלה והוכתה מכה היסטורית ב-7 באוקטובר, הצליחה ישראל להפוך את הקערה על פיה ולהכות את הציר השיעי שסגר עליה מכה אנושה ששברה את מפרקתו. הוא לא חוסל, אבל הוא נוצח. לפחות בינתיים. אז טבעת האש של הציר השיעי אאוט, אבל הציר הסוני אין. ולא, הכוונה אינה למדינות הסוניות המתונות מהסכמי אברהם ואפילו לא לסעודיה או אינדונזיה. זהו לא ציר סוני נטו, זהו ציר סוני אח"סי. כן, האחים המוסלמים יורשים את השיעים.

מי שמאזין לטראמפ במסיבת העיתונאים (משימה לא פשוטה), לאנשיו של טראמפ (בעיקר ויטקוף וקושנר) ולכל מה שמסביב, מבין שקטאר חשובה לממשל טראמפ לפחות כמו ישראל, אם לא יותר.

הנשיא התעקש שנתניהו יתנצל, חתם על ערבות ביטחונית והילל וקילס ושיבח את הקטארים פעמיים בכל משפט. קטאר היא מדינת אחים מוסלמים. במקום השני ליד ליבו של הנשיא טראמפ, נמצאת טורקיה. גם היא מדינת אחים מוסלמים. תוסיפו לזה את סוריה, שטראמפ הפך ל"מאמי" העולמית החדשה, שנשלטת על ידי איש האחים המוסלמים, ותקבלו ציר חדש. עוד מוקדם לקבוע אם גם הוא יהפוך לטבעת אש או למצור על ישראל, אבל לא מוקדם כדי לקבוע שבציר הזה אין פראיירים. טורקיה היא מעצמה אזורית פלוס, ארדואן הוא שונא ישראל פלוס־פלוס, לקטאר יש הכסף, לסוריה - המיקום האסטרטגי, ועזה שייכת לאחים המוסלמים גם אם חמאס לא ישלוט בה. ושיהיה לכולנו בהצלחה עם זה.

קוראי הטור הזה יודעים שאני חושב שמתווה הנשיא טראמפ מתואם "על מלא" עם נתניהו. כלומר עם רון דרמר. אני מאמין שנתניהו הגיע למסקנה המאוחרת (מאוד) שהמלחמה מיצתה את עצמה. הוא מבין שהבלוף שלו יתגלה עוד מעט גם לטראמפ. שחמאס לא יניף דגל לבן ולא תהיה תמונת ניצחון. הוא ניסה לייצר את תמונת הניצחון באותה החלטה לחסל את צמרת חמאס בקטאר, אבל התוצאה הייתה הפוכה, ומה שנוצר הוא תמונת תבוסה. סבלנותו של טראמפ הלכה והתקצרה, ונתניהו הבין שצריך לחתור לסיום גם בלי תמונת ניצחון. הוא הסכים ללא מעט דברים שנחשבו מבחינתו "קאזוס בלי", כולל אזכור מפורש של מדינה פלסטינית, תמורת זה שהנשיא ציין במסיבת העתונאים ש"ביבי מתנגד לזה".

מישהו צריך לספר לטראמפ שביבי עצמו הכיר בפתרון שתי המדינות פעמים רבות בעבר, כולל באין-ספור נאומים בפני עצרת האו"ם. כך או אחרת, המונח "מדינה פלסטינית" כלול במתווה. ההתנגדות של ביבי, לא. מה זה אומר בשטח? כלום. מה נתניהו היה אומר אם זה היה מישהו אחר? המון.

נתניהו נמצא במצב נוח יחסית של "ווין-ווין". אם חמאס יענו בחיוב, הוא יכול להכריז על ניצחון, להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה, לנסות להרחיב את הסכמי אברהם וללכת על זה לבחירות, שיתקיימו באביב הבא. זה בקושי חצי שנה לפני המועד המקורי. לא נורא. אם חמאס יענו בשלילה, יש לו קו אשראי פתוח להמשיך להרוס את עזה ולרדוף אחרי שרידי הגרילה של חמאס במנהרות, עד הודעה חדשה. זו, לדעתי, האפשרות המועדפת עליו פחות. גם על טראמפ.

בינתיים, ישראל ממשיכה לקרוס בעולם ככדור שלג ענק שמאיים לקבור את עצמו. גם אמריקה כבר לא מה שהייתה פעם, והתמיכה בנו בקרב הציבור האמריקני נמצאת בשפל של כל הזמנים, לראשונה אי פעם נמוכה מהתמיכה בפלסטינים. כל אלה הם נכסים אסטרטגיים שאנחנו מאבדים, נכסים שיהיה קשה להחזיר. מי שבונה על טראמפ, צריך לזכור שהוא לא יהיה כאן בעוד שלוש שנים ושלושה חודשים. מי שיש לו סבלנות לצפות בטראמפ, כולל במסיבת העיתונאים האינסופית עם נתניהו וגם בנאום ההזוי מול הגנרלים והאדמירלים האמריקנים, רשאי להרים גבה. לא בטוח שהאיש יסיים קדנציה. בעודו מזכיר את "סליפי ג'ו ביידן", הוא כמעט נרדם בעצמו. אנחנו נתפלל לבריאותו, הפיזית והקוגניטיבית, אבל צריך לקחת בחשבון שלא כל התפילות שלנו נענו בשנתיים האחרונות. מה יהיה אחרי טראמפ? אחריו המבול. וזה, אחרי שחטפנו את "מבול (תופאן) אל־אקצא".

הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים, בראשות השופט גרוניס, אישרה לפני שבוע את מינויו של האלוף דוד זיני לראש השב"כ. אני חושב שהחלטת הוועדה אינה מאוזנת ומתעלמת מכמה דגלים שחורים המתנוססים מעל המינוי. אבל ההחלטה התקבלה, ואנחנו צריכים להרכין ראש ולקבל אותה. השופט גרוניס הוא שופט קפדן, שמרן, ישר כסרגל. לא נכחתי בדיוני הוועדה, לא שמעתי את העדויות שהונחו בפניה ואת הראיונות שקיימה. אני חושב שההחלטה לוקחת סיכון במינויו של זיני, שבוצע בדרך עקומה, ללא היוועצות, ללא הליך תקין, בהצעה מחתרתית שהתקיימה בפגישה שלא אושרה על המושב האחורי של מכונית ראש הממשלה. היא משיתה את הסיכון הזה על הציבור. אבל היא פעלה בתחום המנדט שלה וכך החליטה.

מובן שמרגע פרסום ההחלטה פרצו נתניהו וחסידיו במחולות סוערים. הם העמידו את השופט גרוניס על ראש צרחתם והפכו אותו למלך ישראל. אין לי כלים להיכנס לשיקולי גרוניס והוועדה. יכול להיות שהם בחרו בסמכות מצמצמת, שלפיה אין להם מנדט לפסול מינוי על סמך סיכון שראש שב"כ הבא לא יסרב לדרישות מראש הממשלה הממנה אותו, כפי שעשו קודמיו. יכול להיות שהם הגיעו למסקנה שזה סיכון סביר. בעיניי, זו החלה בעייתית. מותר לבקר אותה, מותר למחות נגדה, חובה לקבל אותה. הסיפור מונח עכשיו לפתחו של בג"ץ. אם הוא ידחה את העתירות נגד המינוי, דוד זיני יהיה ראש שירות הביטחון הכללי. אלה כללי המשחק, וכולנו מחויבים להם.

בעצם, לא כולנו מחויבים להם. רק צד אחד מחויב להם. הצד של הישראלים הדמוקרטים. הרי לא מזמן ניפק אותו שופט, נשיא העליון לשעבר אשר גרוניס, מסמך משפטי שהתיאור "מטלטל" קטן עליו במאתיים מספרים. המסמך, שפרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר פרשת כלי השיט (והצוללות), מפרט את מעלליהם של גיבורי הפרשה. העלילות שמיוחסות במסמך הזה לבנימין נתניהו אמורות, בעולם שפוי, לגרום לפיטוריו בקלון מתפקיד ראש הממשלה והגלייתו ליקום אחר לשארית חייו. פרסום המסמך הזה עבר בשקט כמעט מוחלט. כשאתה מדבר עם חסידי ושופרות נתניהו על המסמך, הם נוחרים בבוז. "גרוניס? פחחח. למה מי זה גרוניס בכלל? ועדת חקירה ממלכתית? פחח. זו מתפרת תיקים לראש הממשלה. היועץ המשפטי זיכה אותו!"

כמובן שהיועץ המשפטי לא זיכה אותו. מנדלבליט החליט לא לחקור אותו ולכן לא הייתה חקירה, לא היה כתב אישום ולא היה זיכוי. לא התקיים משפט. ההחלטה של מנדלבליט הייתה בעייתית מאוד. גם כאן, חשבתי שההחלטה גרועה. חשבתי שהפרופ' אביחי מנדלביט מפספס, או עושה הנחת סלב מיותרת, או לא מבין, או לא רוצה. חשבתי, ביקרתי, אבל הרכנתי ראש. ומה עושים השופרות? משבחים את מנדלבליט על אי-חקירת נתניהו בפרשת הצוללות, ומכפישים את מנדלבליט על הגשת שלושה סעיפי אישום חמורים נגד נתניהו בפרשות אחרות. זה בדיוק מה שהם עושים עם בג"ץ, עם המשטרה, עם היועמ"שים לדורותיהם, עם כל גוף, מוסד או פורום. החלטות ופסיקות שמשרתות אותם, זה מצוין וראוי לכל שבח. החלטות או פסיקות שניתנות נגדם, על ידי אותם אנשים, הופכות מיד לעלילת דם ומזימה נגד נתניהו, שמצדיקה את פירוק המערכת כולה.

הקטע המצחיק הוא שבחודש אפריל 2024 אישרה הממשלה את מינויו של השופט גרוניס לעמוד בראש הוועדה למינוי בכירים, שאישרה בשבוע שעבר את מינוי זיני. במעמד האישור נקשרו בממשלה כתרים רבים (ומוצדקים) לראשו של נשיא העליון בדימוס. כעבור כמה שבועות, ביוני 2024, פרסמה ועדת החקירה לעניין הצוללות את מכתבי האזהרה נגד נתניהו, יוסי כהן ושלל אישים נוספים. בבת אחת הכל התהפך. השופט גרוניס הפך בן לילה מהאיש הנכון במקום הנכון והשופט ההגון, הישר, הענייני והקפדן, לעוד מישהו שמנהל "מסע ציד" נגד ראש ממשלה מכהן.

המסמך המפורט שפרסמה ועדת החקירה לפרשת הצוללות נקרא "מסמך פירוט האזהרות". הוא נכתב כדי לאפשר למוזהרים להתכונן לדוח הסופי. כל אזרח ישראלי חייב להכיר את ממצאיו. אני מביא כאן קמצוץ מהם שמוכיח כי פרשת הצוללות וכלי השיט היא פרשת שחיתות אדירת ממדים. היא מדגימה את דרך העבודה של מי שעומד בראש הממשלה כבר מעל 17 שנה. היא צלחת הפטרי שעליה מתפתחת השחיתות לממדי ענק בשנים האחרונות. מי שמתעלם ממנה ועובר לסדר היום, מקבל אחר כך את הריקבון של מאי גולן, את היהלומים של מירי רגב, את המינויים של אמסלם ואת כל שאר הסחי ששוטף את מה שהיה פעם שירות ציבורי מפואר ונבחרי ציבור עם כבוד עצמי.

ועדת החקירה לא בודקת היבטים פליליים, שחיתות או שוחד. היא בודקת את דרך קבלת ההחלטות, את דרך ניהול המדינה, את המשילות. הדוח שפרסמה כעת הוא כתב אישום מדהים נגד ראש הממשלה נתניהו, נגד המל"ל וראשו יוסי כהן, נגד חיל הים ומפקדיו ונגד אישים נוספים. הוא מפרט את "השיטה" שבה מנהל נתניהו את ישראל מאז 2009: יש מערכות, יש ממשלה, יש סדרי שלטון ומנהל תקינים, ויש נתניהו. הוא ומעגל עוזריו האינטימיים עושים בעצם מה שהם רוצים, תוך כדי מידור מערכת הביטחון, מידור הקבינט, מידור הממשלה, מידור כל בעלי התפקידים שאמורים לעסוק במלאכה. יש מערכות ממלכתיות מסודרות, אבל רק ב"כאילו". כי בתכלס, המדינה מתנהלת כמו קופת צדקה בשטעטל, כשרק הגבאי יודע מאיפה הכסף ואיפה הוא.

הייתי מרחיק לכת ואומר שוועדת החקירה הזו חושפת, סוף־סוף, את ה"דיפ סטייט". מדובר בנתניהו וקומץ עוזרים. הם הדיפ סטייט. הם מונעים מידע מהממשלה והקבינט, הם מונעים מידע ממערכת הביטחון, הם עושים דברים בלי לדווח, הם לא משאירים אחריהם רישומים או עקבות כלשהם, הם מייצרים ערפל שמאחוריו מתקבלות החלטות סודיות, על ידי בודדים, שלא בדרך התקינה, בניגוד למדיניות הרשמית ולדעתה של מערכת הביטחון, וללא ידיעת הממשלה והקבינט. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל זה המצב. זה מפורט ב־40 עמודי הדוח ו־125 סעיפיו, בשפה יובשנית וקורקטית, שמסתירה כמות מסחרית של טינופת.

בתוך כל זה, המטה לביטחון לאומי הפך בעצם לחותמת גומי של נתניהו, כדי להכשיר מראש או בדיעבד את המעללים הללו. ראש המל"ל מסתיר ממנכ"ל משרד הביטחון מה קורה, מוסר לו מידע הפוך, פועל בניגוד לכל ההמלצות וההחלטות ושומר על כך בסוד. אין עבודת מטה, אין שיחות, אין פרוטוקולים. שרים ובכירים נוסעים בעולם ונפגשים עם מקביליהם כשאין להם מושג מה המדיניות האמיתית. הם אומרים דברים מסוימים, בלי לדעת שנתניהו באותו זמן אומר ועושה דברים הפוכים.

דוגמה: נתניהו וראש המל"ל יוסי כהן חוזרים מפגישה עם קנצלרית גרמניה מרקל. הם מסכמים איתה סיכומים על שלוש צוללות נוספות וגם על רכישת ספינות נגד צוללות (נצ"ל) שאין לישראל שום צורך בהן. כשיוסי כהן הולך למנכ"ל משרד הביטחון דן הראל, הוא לא מדווח לו כלל על הנצ"ל ומעוות את הדיווח על הצוללות. הוא משאיר את הראל, שעומד בראש משרד הביטחון שאמור לבצע את כל הרכישות הללו, באפלה מוחלטת. תוך כדי הצגת מצג שווא מוחלט, לכאורה. הוא פועל מאחורי גבה של מערכת הביטחון תוך הטעייתה המכוונת, לכאורה. הוא עושה את זה בשליחות נתניהו, לכאורה.

בעניין רכש שלוש הצוללות הנוספות, שנתניהו ניסה לקדם בכוח ומאחורי גבה של מערכת הביטחון, הממצאים פשוט מופרעים. מערכת הביטחון מודיעה שאין צורך בעוד שלוש צוללות. שש צוללות זה די והותר לחיל הים. כשנתניהו אומר שהוא לא בטוח שאחרי מרקל הגרמנים ימשיכו לממן לנו שליש מעלות הצוללות, יש סיכום עם מערכת הביטחון שצריך לסגור מול מרקל "התחייבות מדינית ארוכת טווח" שגרמניה תמשיך לסבסד לנו גם את הצוללות הבאות, שנרכוש בעתיד, כדי להחליף את המתיישנות. אבל אין שום צורך לרכוש אותן עכשיו. צריך את הכסף לדברים בוערים ודחופים אחרים (שחסרו מאוד ב־7 באוקטובר).

בניגוד לסיכום הזה, נתניהו ואנשיו פועלים מול מרקל לרכישת הצוללות כאן ועכשיו. וכך, במסמכים הרשמיים שבהם מעורבת גם מערכת הביטחון, מדובר על "התחייבות מדינית עתידית". במסמכים הפנימיים של המל"ל, מדובר על עסקה קונקרטית. לא מדינית, לא עתידית. כאן ועכשיו. יש כאן שתי מדינות. הרשמית, שפועלת בתוך ואקום, בהילוך סרק, והסודית-אינטימית, שפועלת ומנוהלת על ידי דיקטטור אחד באמצעות כמה שליחים, ובחשאי. לכאורה.

בנושא הנצ"ל, זה עוד יותר גרוע. לישראל אין צורך בספינות נגד צוללות. רק למעצמות מסדר הגודל של ארה"ב, רוסיה וסין יש ספינות כאלה. אף פעם, אף אחד, בשום פורום, לא ביקש, המליץ או העלה את הצורך הזה. ועדיין, מתנהלים מגעים חשאיים ואמיתיים לרכישת ספינות כאלה מאותה מספנה, טיסנקרופ. אין שום מסמך שמעיד על זה. רק בישיבת קבינט אחת, לאחר שהנושא כבר פורסם, נאמר כבדרך אגב שאכן היו מגעים כאלה. מישהו ניסה כאן להגדיל ככל האפשר את היקף העסקאות עם הגרמנים ועם מספנת טיסנקרופ. בכל הכיוונים: עוד צוללות, עוד ספינות מגן (והגדלת הספינות מגודלן המקורי), ספינות נצ"ל. למה? זה כבר סיפור אחר.

והכל, בחשאי. יוסי כהן אומר לדן הראל שדיברו עם מרקל על "התחייבות עתידית", אף שדיברו איתה על עסקה קונקרטית. וכלל לא מדווח על הנצ"ל. דן הראל מרגיש שעובדים עליו. הוא נשמע אומר את זה בהקלטה של דיון חסוי במשרד הביטחון. וככה העסק מתנהל: יש מערכת מסודרת שעובדת על פי הנהלים, עם המלצות, עם דיונים, עם פרוטוקולים, עם קבלת החלטות. אבל המערכת הזו פועלת "על ריק". אין שום משמעות לפעולתה. כי ישנם האנשים הקובעים, ראש הממשלה וראש המל"ל, שפועלים הפוך, בלי לדווח, בלי להתייעץ, בלי עבודת מטה, בלי עקבות.

מה שמתואר כאן זה שמערכת הביטחון בישראל עובדת בעולם בדיוני. היא כלל לא מודעת למה שקורה ב"צד הכחול", שהוא הצד שלנו. זה היפוך מציאות מדהים. הרי אנחנו אמורים לדעת מה קורה ב"צד כחול". זה הצד שלנו. אנחנו לא אמורים לדעת מה קורה ב"צד אדום". אלא שתחת נתניהו, הצד הכחול סמוי מן העין ולא ברור אפילו לבכירי מערכת הביטחון, לקבינט ולממשלה. רק הוא יודע מה קורה. הוא וקומץ מקורביו. וככה זה נראה.

וכאן אנחנו מגיעים לאירוע עוד יותר מצמית: האישור שנתן נתניהו לקנצלרית מרקל למכור צוללות למצרים. אישור שהוא הכחיש לאורך זמן, עד שהודה בו בשידור חי אצל קרן מרציאנו. אישור שהוא נתן בלי לעדכן איש. לא את הרמטכ"ל, לא את מפקד חיל הים, לא את מנכ"ל משרד הביטחון, לא את הממשלה ולא את הקבינט.

בסעיף 108 בדוח נכתב ש"במסמכים מטעם המל"ל הודגש שראש הממשלה מעולם לא נתן את הסכמתו למכירת צוללות על ידי גרמניה לצד ג' (מצרים) וכי ישראל מתנגדת לכך בתוקף". במסמכים אף צוין ש"בכירים גרמנים הבטיחו שלא ימכרו צוללות לצד ג'". אבל אז מגיע הפאנץ'. מתברר שלפגישות המאוחרות יותר, שבהן נתניהו ואנשיו התנגדו למכירת צוללות למצרים, יש תיעוד. יש אפילו הקלטות. לעומת זאת, לפגישות שבהן נתניהו ו/או אנשיו אישרו לגרמנים למכור צוללות למצרים, אין ולו בדל ראיה אחת. הן לא הוקלטו, אין להן פרוטוקול, הן לא הותירו אחריהן עדות כלשהי. אם זה מזכיר לכם התנהלות של משפחת פשע, תשתדלו לשכוח.

כריסטוף הויזיגן, היועץ לביטחון לאומי של גרמניה, רותח עלינו. ראש המל"ל שלנו בזמנו, יעקב עמידרור מדווח שאחרי שישראל שינתה את עמדתה וחזרה בה מההסכמה למכירת צוללות למצרים, היא גם הדליפה את זה לעיתון ה"בילד" (תעמידו פני מופתעים). בגרמניה יש רגישות לישראל, מסיבות מובנות. ההדלפה ל"בילד", על זעם כביכול של נתניהו וישראל על מכירת הצוללות למצרים, גורמת נזק פוליטי לקנצלרית מרקל. הגרמנים איימו לחשוף, בתגובה, ראיות לכך שישראל כן הסכימה למכירת צוללות למצרים. כי זו האמת.

מה שקרה זה שנתניהו נתן את ההסכמה אבל הקפיד שלא תהיה מוקלטת או ממוסמכת, ואחרי שקיבלנו את הסבסוד הגרמני, נתניהו התהפך. אלא שבינתיים הצוללות הגרמניות כבר נמכרו למצרים. ההתנהלות הזו היא נכלולית במקרה הטוב, פושעת במקרה הרע. זה גם פגע פגיעה אנושה ביחסים הקרובים עם גרמניה, בעלת ברית קרובה וחשובה. והעלה סימני שאלה כבדים באשר למניעים של האירוע כולו. למה בכלל צריך לאשר את מכירות הצוללות לגרמניה? מה נתניהו וחסידיו היו עושים לראש ממשלה אחר שהיה עושה דבר כזה, בחשאי, מכחיש ומשקר ואחר כך מתפתל ומודה ומקשקש משהו על "סוד גדול" שגרם לו לעשות את זה, סוד שלא קיים.

מה שהבאתי כאן זה אפס קצהו של זנבו של קרחון. אין כאן מקום לפרט את התנהלותו המחפירה של חיל הים, שניסה לנצל את המצב מאחורי הגב של הרמטכ"ל, של המטכ"ל ושל משרד הביטחון, כדי לצבור עוד ועוד נכסים, כלים ופלטפורמות שלא באמת נדרשים. יש מוזהרים נוספים, כמו הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון. אבל יש בעיקר סירחון. יש תת־תרבות עבריינית, נכלולית, של גנבים בלילה במקרה הטוב, משפחת פשע במקרה הרע.

וככה זה מתנהל מאז שנתניהו חזר לשלטון ב-2009. רידוד הולך וגובר של השירות הציבורי, של בעלי התפקידים, של הרגולטורים, של מערכת קבלת ההחלטות. כך מגיעים למצב שבו אין מערך הסברה לאומי, שבו אין מערך כיבוי לאומי, שהאתר במירון הוא פצצה מתקתקת שבסוף התפוצצה ושטיפוס מהסוג של יוסי שלי הופך למנכ"ל משרד ראש הממשלה, נבעט לאבו דאבי, שם מייצר נזקים דיפלומטיים לא מבוטלים ועכשיו מנסים לתת לו את רשות מקרקעי ישראל. כך מגיעים למצב שבו אין ישיבות קבינט מסודרות, אין הערכות מצב ראויות לשמן, אין עבודת מטה, ויש רק אחד, נתניהו, שמחזיק את כל הקלפים בכיס האחורי של החליפה היקרה שמישהו רכש עבורו, בלי שאף אחד אחר יידע מה קורה, ולמה. הוא מנהל את הכל בסודי סודות, באמצעות קומץ מקורבים (פעם זה היה עו"ד מלכו, אחר כך יוסי כהן, עכשיו רון דרמר) כחנות מכולת בעיירה היהודית ההיא. עיירה שב-7 באוקטובר עברה פוגרום נורא.

מילה אופטימית לסיום: אני שומע לא מעט חברים שפוקדים את ההפגנות והמחאה עוד מימי ההפיכה המשטרית העליזים (יחסית) מקוננים ש"זה לא משפיע" וש"שום דבר לא מזיז לנתניהו" וכו'. אני חולק על התזה הזו. ההפיכה המשטרית נבלמה, בזמנו, על ידי המחאה. אבל מי שהאזין לטראמפ במסיבת העיתונאים מספר, בקולו, איך המחאה בישראל לימדה אותו שהישראלים רוצים לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים, ואפילו מתפאר בשלטים שהונפו לשבחו, מבין שבניגוד לנרטיב השקרי של נתניהו ושליחיו, גם טראמפ מבין את הסנטימנט הישראלי האמיתי שנמצא כמעט בקונצנזוס: המלחמה הייתה מוצדקת, הכרענו את חמאס, הגיע הזמן (מזמן) לחזור הביתה. והניצחון הזה שייך כולו לגיבורים שהפגינו בכל יום, בכל שעה, בכל מקום, בכל מזג אוויר, נגד שוטרי בן גביר האלימים והגסים, נגד מטרילי הימין (אני מתפלל שלא יצליחו להצית אש בינינו), נגד עדת צווחני הליכוד ומופרעי עוצמה יהודית וה"ציונות הדתית". ההישג הזה שלכם, אם כי הוא עוד לא הושג. עד שהאחרון יחזור.

בזמנו, נהג בנימין נתניהו להתראיין גם בתקשורת הישראלית. מישהו שלח לי ריאיון נשכח כזה מלפני 30 שנה. זו הייתה תוכנית טלוויזיה אישית, נינוחה. ביבי היה יו"ר האופוזיציה. השנה הייתה 1995. לראש הממשלה קראו יצחק רבין והוא היה בחיים, עדיין. נתניהו הצעיר היה בן 46 והמראיין שאל אותו מיהו הסופר האהוב עליו. נתניהו העדיף לענות בשם של ספר: "הספר שאני מאוד אוהב ואני חושב שהוא אחד הספרים החשובים שנכתבו, אני לא יודע אם קוראים אותו היום, הוא "מלך בשר ודם", ספר שעשה עליי רושם גדול מאוד, של משה שמיר", ענה ביבי.

זהות הסופר לא מפתיעה. אנשי ימין הרבו אז לציין את שמו של שמיר, סופר גדול בזכות עצמו, בעיקר כי היה גאוות הימין האידיאולוגי (המוצדקת) והותיר חותם על התרבות העברית בישראל המתחדשת. הספר, לעומת זאת, קצת מפתיע. הוא עוסק בחייו ועלילותיו של המלך אלכסנדר ינאי, שהיה גם כהן גדול ושלט על ממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. דמותו של ינאי שנויה במחלוקת בין המלומדים גם היום. יש הסבורים שהוא היה מלך צמא דם שהתאכזר לעמו, עסק בליבוי שנאה והסתה והותיר אחריו שובל של דם ואש, אחרים סבורים שהיה מלך נאור שהרבה כיבושים וביסס את מעמד הממלכה. אין מחלוקת על כי אלכסנדר ינאי העדיף את הצדוקים על הפרושים והעמיק מאוד את הקרע בעם. בתקופתו פרצה מלחמת אזרחים נוראית שכללה גם מרד נגדו, שדוכא באכזריות מבעיתה.

הפרושים, שייצגו את המוני העם, דרשו אז להחזיר את סמכויות השיפוט בממלכה לסנהדרין ולהפריד בין תפקיד "הכהן הגדול" לתפקיד "המלך", שני תפקידים שבהם החזיק ינאי. הוא לא זרם. ינאי דיכא את המרד במלחמה, שנמשכה כחמש שנים, במסגרתה צלב 800 פרושים לעיני בני משפחותיהם. לעומת הפרושים, הצדוקים היוו חלק מהאליטה הצבאית והשלטונית. המרד נגד ינאי פרץ לאחר שזלזל בכמה טקסים דתיים שהיו מקובלים אז על העם והפרושים והוא אף נרגם באתרוגים על ידי המון זועם. עוד אנקדוטה: ינאי עלה לשלטון והפך למלך לאחר מות שני אחיו הבוגרים יותר (המלך יהודה אריסטובולוס, ואנטיגונוס הראשון).

את פסק הדין לדמותו ההיסטורית של אלכסנדר ינאי נשאיר להיסטוריונים. מה שמעניין הוא דמותו, כפי שמתוארת בספר האהוב ביותר על נתניהו, "מלך בשר ודם". ובכן, משה שמיר משרטט דמות של מלך שהוא מעין שטן. מי שרוצה לחסוך לעצמו את קריאת הספר (המצוין) יכול להתמקד רק בנבואה המובאת בפרק האחרון. למי שיקרא מובטחים נדודי שינה וסיוטים לא קלים.

הספר מסתיים במרחץ הדמים שעורך צבא השכירים של ינאי בהמוני הפרושים. זוועות עולם. ואז, כשדממה חוזרת לירושלים והדם מפסיק לזרום, עומד אלכסנדר ינאי ומביט על ממלכתו המרוסקת. אלה שורות הסיום של הספר:

"משעמדה חמה במערב כבר דממה ירושלים כבית-העלמין, ואותה שעה התהלך ינאי על גג ארמונו והיה משקיף על עיר מלכותו הכבושה לרגליו. בתוך שהוא משקיף שמע קול צעדים מאָחור, ונרעד. אלא משנפנה לראות ראה שאנטיפס הוא, כל עצמו נכון לשמשו כמאָז. 'מה הבאת?' שאלוֹ לזה.
'סופו של מרד, המלך.'
'ומה בשורה הבאת לי?'
'סופו של מרד, המלך, והממלכה לרגליך.'
"להרף עין העיף ינאי מבטו אל עבר העולם המתעטף אור של בין-השמשות, משל כאילו מבקש הוא לראות ממלכה זו שנכנעה לרגליו, אך־מיד החזיר עיניו ונתנן באנטיפס.
"'שוטה', אמר לו, וקולו בוגד, 'לא סופו של מרד. תחילתו'".

קצת קודם, בעיצומה של שפיכות הדמים הנוראה ומלחמת האחים העקובה מדם, נפגש ינאי עם אחיו הצעיר ממנו, אבשלום. נבואת אבשלום אל מול אחיו אלכסנדר ינאי התגשמה, לפחות בחלקה, אצל בן דמותו המודרני, בנימין נתניהו, המעריץ כל כך את הספר שבו היא מתוארת: אבשלום: "תולע שכמותי, עבד לרצוני, זנב ושועלים, בהמה בבקעה - כל אלה אמת ויציב, אבל אתה, בן-בליעל, אתה. כלום ביקשתי מימַי להיות מלך על בני אדם? אבל אתה, בן-בליעל, אתה הן ביקשת - ומה יש בך אם לא חלאַת דמים ארורה…? מלך ביקשת להיות, יורשם של חשמונאים… וכלום היה לך בלבך דבר לבד מעצמך ומטובתך ומהנאתך הקרובה? טבח של בית־מקולין, בשלך באתי עד לידי טריפת הדעת, בשלך נעשתה מלכה צדקת זו כדובה שכולה, בשלך מיטלטלים בניך באין אב, בשלך נעשתה ירושלים זו כנחיל של צרעות, בשלך מוטלים פגריהם של אלף אלפי בני-אדם אומללים ואין להם קובר. מי הביא עליה על ארץ זו כל אותן פורענויות? הנה אומר לך אחת וידעת: אתה, ינאי המלך, אתה צרתה ואסונה ושברה של ארץ זו! לא איכריה בגדו ולא לוחמיה כיחשו, אלא אתה המלך, אתה בגדת ואתה כיחשת. כל כפר שנחרב - בראשך, ערים שחרבו - אתה החרבת, בתים שגלו - אתה הגלית...ומה קנית? מה קנית בכל אותם דמים מרובים ונוראים? דבר לא קנית אלא שנאה הרבה ויסורים הרבה....".

אין לי מושג מה הפך את הספר הזה ואת דמותו המחרידה של אלכסנדר ינאי המתוארת בו לספר האהוב ביותר על בנימין נתניהו הצעיר, בטרם הגיע תורו להמיט עלינו את כל האסונות והחורבנים המתוארים כאן, בשפתו המהפנטת של משה שמיר. אבל הדמיון בין מה שעולל המלך ההוא, על פי הספר, למה שעולל השליט הזה, על פי המציאות, לאותו עם מיוסר, הוא דמיון מצמרר.

אגב, המראיין שאל את נתניהו בריאיון ההוא עוד שאלה אישית. "אתה מאמין באלוהים?", ונתניהו ענה: "כן, אני מאמין בכוח עליון שעושה סדר בכל העניין הזה, אתה יודע אנשים כבר עלו על הבעיה הזאת, וגדולי המדענים הבינו שיש מגבלה גם לכוח המדע וצריך לתת הסבר לכל המכונה הכבירה הזו".

מכיוון שהוא השתמש במונח "כוח עליון" ולא אלוהים, הזדרז המראיין לשאול שאלת פולו-אפ: "אתה מאמין שאלוהים הוא יהודי?"
נתניהו חייך ואמר: "זו שאלה שלא נתתי עליה את הדעת. אני מאמין בכוח עליון, כן".

המראיין היה יאיר לפיד הצעיר, עם הג'ל בשיער (השחור). היום הוא יושב על הכיסא שעליו ישב נתניהו אז: יו"ר האופוזיציה. אני מניח שלו הריאיון הזה היה נערך היום, הוא לא היה נותן לנתניהו להיחלץ בגמגום על "כוח עליון" ומתעקש ללחוץ בעניין אלוהים. יהודי או לא? נתניהו היה עונה היום תשובה אחרת לגמרי. בכל זאת, השתנו מאז כמה דברים.