מגזין "הטיים" האמריקני הנחשב פרסם אתמול (רביעי) כתבת שער העוסקת בשורד השבי אלי שרעבי ובספרו בו שיתף על חוויית השבי הקשה, הגעגועים לקיבוץ ולמשפחתו שנרצחה בטבח 7 באוקטובר, ועל ניסיונו להרים את רוחם של חבריו במנהרות חמאס.
על שער המגזין התנוססה הכותרת: "הייתי 491 ימים כחטוף של חמאס. זה הסיפור שלי".
בכתבה הופיעו מספר קטעים מתוך ספרו האוטוביוגרפי של שרעבי "חטוף" לרגל תרגומו לאנגלית ויציאתו לאור בארצות הברית בתאריך 7 באוקטובר - יום השנה השני לטבח שהתרחש בעוטף עזה ובביתו של שרעבי.
המגזין תיאר את ספרו של שרעבי כ"יומן מתוח ומטלטל של הישרדות, המשמש גם חלון אל תפיסת המלחמה בעיניים ישראליות".
עוד נכתב על הספר: "המחבר נקרע מאשתו ושתי בנותיו בשעות הראשונות של המתקפה. במשך 491 ימים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, האנשים היחידים שפגש היו בני ערובה אחרים ולוחמי חמאס - בדיוק אותם צדדים שנמצאים בחזית תודעתם של יהודי ישראל במשך שנתיים רצופות, גם כאשר מרבית העולם הפנה את מבטו לעבר האזרחים הפלסטינים הכלואים בעזה, שנהרגים בעשרות אלפים מאש צה"ל".
באחד מהקטעים שצוטטו בכתבה מספרו של שרעבי, הוא תיאר את הרעב, התנאים הקשים בהם היה שרוי כחטוף. "הימים נעשים קשים יותר", כתב שרעבי. "במנהרה הזו אין ציוד בסיסי. אין אוכל כמעט. במשך שלושה ימים אנחנו אוכלים רק ביסקוויטים ומים. אחר כך מקבלים פול יבש. רק אחרי שבועות מגיעות פיתות מעופשות. כל אחד מקבל פיתה אחת - ואני טורף אותה לאט, מחלק ליום שלם".
הוא המשיך: "המחסור נורא. שובינו אוכלים יותר, אבל גם להם אין הרבה. הרעב משתלט. הכול מצטמצם לצורך אחד - אוכל. ההיגיינה מתדרדרת. אין מקלחות, אין בגדים נקיים, אין סבון. רק מדי חודשיים אולי דלי מים קרים וקצת סבון. הלכלוך מצטבר, מחלות פורצות - שלשולים, פטריות, בחילות. אני בעיקר סובל מסחרחורות. הביוב עולה על גדותיו, הצחנה חונקת. הזמן זוחל".
בחודש אפריל, שורדת השבי נועה ארגמני נכנסה לרשימת 100 המשפיעים של מגזין טיים. ברשימה נכללו גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נשיא ארגנטינה חבייר מיליי, המיליארדר אילון מאסק ושמות נוצצים כמו סרינה וויליאמס, בלייק לייבלי וסקרלט ג'והנסון.
דאגלס אמהוף, בעלה היהודי של סגנית נשיא ארה"ב לשעבר קאמלה האריס נימק את בחירתה: "התיעוד שלה ב-7 באוקטובר נחרט בנשמתי", כתב. "היא הייתה מלאת שמחה, רקדה עם רבים אחרים בזמן מתקפת הטרור. כשהיא נחטפה לעזה על אופנוע, הבעת הפנים שלה הפכה לסמל של הכאב והטראומה של יהודים ברחבי העולם, כולל שלי".