צפיפות התלמידים בכיתות בישראל היא מהגבוהות במדינות ה־OECD - כך עולה מהדוח השנתי שפרסם הבוקר (שלישי) הארגון. מהנתונים שנאספו עולה כי הבעיה המתמשכת רק מחמירה, עם עלייה בצפיפות הן בבתי הספר היסודיים והן בחטיבות הביניים. כעת, הפער מממוצע המדינות המפותחות מטפס לשבעה תלמידים נוספים בכיתה.
ממצאי הדוח מצביעים על כישלונן של ממשלות ישראל ושרי החינוך בטיפול בסוגיה. הצפיפות בכיתות בישראל, שנמצאת בעקביות במקומות הגבוהים ביותר, עלתה בתוך שנתיים מ־26.2 תלמידים בכיתות ביסודי ו־28.3 בחטיבות הביניים ל־27.4 ו־30.1, בהתאמה. בבתי הספר היסודיים מספר זה גבוה ב־33% מהממוצע במדינות ה־OECD (20.6 תלמידים לכיתה), ובחטיבות הביניים הוא גבוה ב־31% מהממוצע (23 תלמידים לכיתה).
בדוח שפורסם ב־2023 מוקמה ישראל במקום השלישי מבין מדינות ה־OECD בצפיפות הכיתות בבתי הספר היסודיים, ובמקום החמישי בחטיבות הביניים. מאז המצב רק החמיר: בבתי הספר היסודיים מספר התלמידים נמוך רק מזה שבצ'ילה, ובחטיבות הביניים מתמקמת ישראל במקום השלישי, כשיפן בראש הרשימה.
האתגר נעוץ בגידול המואץ במספר התלמידים בישראל לעומת מדינות אחרות. שיעור העלייה השנתי עומד על 2.3% - הגבוה ביותר במדינות ה־OECD. בין השנים 2015 ל־2022 גדל מספר התלמידים בישראל ב־15.9%, לעומת ממוצע של 2.1% במדינות הארגון. בקוריאה, למשל, נרשמה ירידה של 13.3%, ובהונגריה ופורטוגל ירידה של כ־6%.
מספר התלמידים הגבוה משפיע גם על תמונת ההשקעה בחינוך. ישראל מדורגת במקום הראשון מתוך 35 מדינות בשיעור ההוצאה על חינוך כאחוז מהתמ"ג עבור מוסדות החינוך היסודי, העל־יסודי והעל־תיכוני, עם עלייה שנתית ממוצעת של 5.3% בין 2015 ל־2022. בצירוף החינוך לגיל הרך וההשכלה הגבוהה, ישראל מדורגת במקום השביעי מתוך 25 מדינות.
עם זאת, בבחינת ההוצאה ביחס לתלמיד התמונה שונה: ישראל ממוקמת במקום ה־28 מתוך 31 מדינות בגני הילדים, ובמקום ה־21 מתוך 35 בבתי הספר. בסך הכול, בכל שלבי החינוך, ישראל נמצאת בשליש התחתון של מדינות ה־OECD.
עוד עולה מהדוח כי מספר ימי הלימודים בבתי הספר היסודיים בישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות, ובחטיבה העל־יסודית הוא הרביעי בגובהו. תלמידי היסודי בישראל לומדים יותר שעות שפת אם, מתמטיקה ושפות זרות בהשוואה למקביליהם במדינות אחרות, ופחות שעות מדעים וטכנולוגיה. בחטיבות הביניים התמונה דומה, למעט שעות שפת האם - שבהן הלימוד מועט יותר מאשר במדינות אחרות.
כמו כן, המסמך מציג סקר שנערך בשנה שעברה על המחסור במורים. מהנתונים עולה כי שיעור המורים הלא מוסמכים בישראל נמוך מזה שבמדינות ה־OECD בחינוך הקדם־יסודי ובחינוך העל־יסודי, אך גבוה יותר בחינוך היסודי. באותה שנה עזבו כ־2% מהמורים המוסמכים את מערכת החינוך. מתוך כלל העוזבים, בין 21% בחינוך הקדם־יסודי לכ־30% בחטיבות הביניים מתפטרים מהתפקיד, והיתר פורשים לפנסיה.
מרבית המורים העוזבים עושים זאת בחמש השנים הראשונות שלהם במערכת: בין 66% בחינוך היסודי ל־80% בחינוך הקדם־יסודי מתוך כלל המתפטרים. מתוך כלל המדינות שמסרו מידע, ישראל היא המדינה היחידה שבה שיעור המתפטרים עולה ככל שמתקדמים בשלבי החינוך.
מבחינת שכר המורים, בישראל משתכרים כ־5% פחות מהממוצע במדינות אחרות בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים, וכ־14% פחות בתיכונים. השכר בפועל של מורה בחינוך הקדם־יסודי דומה לזה של מורה בבית ספר יסודי, ושכר מורה בחטיבת ביניים אף גבוה מזה של מורה בתיכון - בעוד שבמדינות ה־OECD שכר המורים עולה בהתמדה עם שלב החינוך.
שכר המורים בפועל ביחס לבעלי תואר אקדמי במשק הישראלי גבוה מהממוצע במדינות ה־OECD. עם זאת, הן בישראל והן בממוצע המדינות שכר המורים נמוך משכר בעלי תואר אחרים. בישראל הפער נע בין 9% בחטיבות הביניים ל־14% בחינוך היסודי. יחס ההשתכרות הגבוה ביותר הוא של המורים הוותיקים ביותר, בעוד שב־OECD היחס עדיף דווקא למורים הצעירים ביותר.
עוד מצביע הדוח על כך ששיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל חצה לראשונה את רף ה־40%. בין השנים 2015 ל־2024 עלה שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה - שממקם את ישראל בעקביות בצמרת המדינות - מ־34.5% ל־40.2%.