מיד אחרי הקמת הממשלה בשנת 2013 נפתלי בנט ביקש לפגוש אותי. בנט הפך לראשונה בחייו לחבר כנסת, ראש סיעה בכנסת, שר וחבר קבינט. בדרכו הצנועה, הוא ביקש להבין כיצד נכון להתנהל בדיוני הקבינט. נתתי לו שתי עצות: העצה הראשונה הייתה מה לא לעשות והעצה השנייה הייתה מה כן לעשות.
העצה הראשונה: "כאשר הצבא מציג לקבינט תוכנית צבאית, לעולם אל תשאל שאלות על הפרטים. הצגת שאלות על הפרטים הטקטיים אינה מביאה לידי ביטוי את יתרונו היחסי של הקבינט. העצה השנייה: כאשר הצבא מציג את תוכניתו, לעולם תשאל את השאלה הבאה: "התוכנית שהצגתם היא החלופה שנראית לכם הנכונה ביותר. יש להניח שבחנתם גם חלופות נוספות, אנא תציגו בפני הקבינט את כל החלופות שבחנתם ותסבירו מדוע העדפתם את החלופה המסוימת הזו".
השיחה הזו בין נפתלי בנט לביני התקיימה בתקופה בה דיוני הקבינט התנהלו (לפחות לעיתים) באופן בו הם צריכים להתנהל. היום (ראשון) אמור להתקיים בערב דיון קבינט שעוסק בסוגיה החשובה - מה נכון לעשות במלחמה בעזה.
במציאות מתוקנת, הדיון צריך להתנהל באופן שבו מוצגות כל החלופות הריאליות. חברי הקבינט, ביחד עם ראשי מערכות הביטחון, אמורים להבין לעומק את היתרונות והחסרונות של כל חלופה, ולבסוף להחליט על החלופה שממקסמת את האינטרסים הישראלים במובנם הרחב. בניגוד למה שנראה, סוגיית כיבוש עזה אינה הסוגיה החשובה. כיבוש עזה בדרך זו או אחרת, או הימנעות מכך, היא תוצאה של בחירה ישראלית בין שלוש חלופות מדיניות.
שלוש החלופות המדיניות
א. לקבל את המתווה שחמאס אישר ביחס לעסקת חטופים חלקית אך מיידית.
ב. להסכים על מתווה כולל שבו יוחזרו כל החטופים אך תוך ויתור על חלק ממטרות המלחמה, דהיינו להסכים לסיום המלחמה גם כאשר שלטון החמאס לא מוטט.
ג. להתעקש על מתווה כולל שבו יחזרו כל החטופים, אך כפי שראש הממשלה אומר - רק כאשר ישראל משיגה גם את כל מטרות המלחמה, לרבות התפרקות חמאס מנשקו, הגליית מנהיגיו והעברת השלטון לגורם אחר שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית.
5 סוגיות
במשך כחצי שנה ועד לפני מספר שבועות, ראש הממשלה תמך פומבית בחלופה א', אך לאחרונה הוא הכריז שהוא תומך בחלופה ג'.
הסוגייה הראשונה אותה יש לברר היא מדוע שינה ראש הממשלה את דעתו. הן חברי הקבינט והן ראשי מערכת הביטחון חייבים קודם כל להתעמת עם ראש הממשלה בסוגייה זו, וזוהי מהות תפקידם! גם אם ראש הממשלה אינו רוצה לשתף את הציבור בהסבר הוא חייב לשתף את הגוף אשר באופן פורמאלי נושא באחריות.
סוגיה שנייה: ניתוח היתרונות והחסרונות של שלוש החלופות חייב לעסוק בראייה רחבה, תוך בחינת השפעת ההחלטה על מצבה של ישראל בטווח הארוך. ברור שבחירה של חלופה ג', שזו ההעדפה הגלויה של ראש הממשלה - משמעותה המשך המלחמה לחודשים רבים לפחות. המחיר הכלכלי לא צריך להימדד רק באמצעות מספר המיליארדים שתעלה המשך המלחמה, אלא גם באמצעות המחיר האלטרנטיבי - איזה מחיר לאומי יעלה למדינה בכל תחום כלכלי וחברתי. יותר מכך, איזה מחיר בטחוני יהיה כרוך באשר למוכנות מול זירות אחרות, איראן לדוגמא.
סוגיה שלישית: אם בוחרים בחלופה ג', אז האם יש סבירות אמיתית להשיג את כל יעדיה?
סוגיה רביעית: אם בוחרים בחלופה ג', אז מה נכון לעשות בצד הצבאי? ישנן לפחות שלוש דרכי פעולה אפשריות ומן הראוי לדון גם ברובד הזה טרם מקבלים החלטה סופית.
א': להתנות את הכיבוש של העיר עזה בפינוי של (רוב) תושביה כיום, אשר מספרם מוערך במיליון איש, כאשר עד היום רק אחוז אחד ממספר זה נענה לקריאות ויצא מן העיר. ואם כך - כיצד משיגים יעד ביניים זה?
ב': לא ליצור התנייה כפי שמתואר בדפ"א הקודמת, אלא לצאת לכיבוש העיר לפי לוח זמנים מוגדר מראש, גם יהיו בעיר מאות אלפי אנשים.
ג': לא לכבוש את העיר אלא ליצור מצור אפקטיבי וסבלני.
סוגיה חמישית: כיצד מתמודדים עם טענת הקהילה הבינלאומית לפיה ישראל היא כוח כובש ברצועת עזה? וככזו, יש לה אחריות לא רק לספק אוכל לאוכלוסייה, אלא גם לשקם את התשתיות האזרחיות בכל השטח.
לגיטימי שהממשלה תקבל החלטות גם בניגוד לדעת רוב הציבור, בניגוד לעמדת משפחות החטופים וגם בניגוד להמלצת הדרג הצבאי. עם זאת, אין זה לגיטימי שממשלה תקבל החלטה בנושא כל כך גורלי בלי לקיים דיון אמיתי. דיון אמיתי מחייב הצגה של חלופות, לרבות כאלה שראש הממשלה לא תומך בהם. איני יודע מי הגורם שמנהל את הדיון היום (מל"ל?, מזכיר צבאי? ראש אגף מבצעים?) אבל יש לאותו גורם מחויבות מקצועית להתעקש על קיום דיון בהליך נכון.
אסור בשום אופן לקבל כאקסיומה שראש הממשלה, התומך בחלופה ג' הוא בהכרח צודק ולכן יש לעבור לדיון שכולו יעסוק רק בהיבט הצבאי של כיבוש עזה. ההבדל הכי משמעותי בין משטר טוטליטארי למשטר דמוקרטי הוא שבמקרה הראשון מתקיימת הנחה שהמנהיג תמיד צודק, ולכן אסור לחלוק על דעתו. אני מקווה שגם בעיני חברי הקבינט ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית.