מאז הקמתה היה לישראל "בנק" מדיני שהעניק לה אשראי בלתי מוגבל ולא מפוקח - השואה. העבר המתרחק שלנו קיבע את ישראל כחריגה שמותר לה הכל. "כי הייתה לנו שואה". הייתה הבנה עולמית שהעם שעמד על סף השמדה, אינו יכול להימדד במדדים רגילים שחלים על מדינות אחרות. ואנחנו ניצלנו את זה לטובה ולרעה.
בשל השואה (בין השאר) קמה מדינת ישראל והפכה מחברת פליטים חסרי כל למעצמה כלכלית, אקדמית, תרבותית וצבאית. בגללה אנחנו המדינה הקולוניאליסטית האחרונה בחצי הכדור הדמוקרטי, בעקבותיה אנחנו מבצעים את הפשעים הנוראיים בעזה. ובשלה העולם בינתיים עוד לא עוצר אותנו.
הקרדיט הזה לא נבע רק מאמפתיה בינלאומית. הוא היה חלק מעסקה היסטורית מורכבת: גרמניה, הנושאת באחריות הכבדה ביותר לשואה, קיבלה על עצמה משימה כפולה: לתקן את עצמה ולהגן על היהודים. ישראל התגלמה כמבחן לשני הדברים גם יחד. כל עוד היהודים נתפסו כקורבן נצחי, יכלה גרמניה להגדיר את עצמה כנושאת באחריות מתמדת כלפיהם. ההיפך הגמור מהתנהגותה בימי מלחמת העולם השניה.
העסקה הגדולה בין גרמניה לישראל
זו הייתה עסקה נוחה לשני הצדדים. ישראל זכתה מגרמניה לפיצויים, נשק, טכנולוגיה, ובעיקר ללגיטימציה אינסופית. גרמניה קיבלה מישראל "תעודת הכשר": הוכחה שאינה עוד גרמניה של הרייך השלישי, שלמדה את הלקח והיא משלמת את מחירו.
ישראל בנתה את זהותה הבינלאומית על מעמד הקורבן. גרמניה בנתה את זהותה החדשה על תפקיד האחראי לאשמה ולמניעתה של שואה נוספת, חלילה. כך נוצר קשר סימביוטי מעוות: היהודי חייב להיות הקורבן כדי שהגרמני יוכל להיות האחראי המכופר. וכל עוד הגרמני אחראי היהודי הישראלי יכול להישאר קורבן שהכל מותר לו ונסלח.
במלחמה בעזה הכל קרס. אין שום דרך לתאר את ישראל כמדינה נרדפת. כי בעולם האמיתי; מחוץ לדימיון הגרמני הלא מפותח, ולאטימות הישראלית המפותחת מדי, ישראל כבר שנים רבות אינה כזו. היא מדינה עשירה, חזקה צבאית, בעלת יכולות הגנה ותקיפה מתקדמות, עם כלכלת היי-טק פורחת וקשרים דיפלומטיים נרחבים. רק בזכות גרמניה הכבולה ברגשות האשם שלה היא הצליחה להתנהל כאילו היא עדיין נתונה במצור קיומי. לא לעוד הרבה זמן.
העולם רואה את המציאות שהישראלים מעלימים ממנה את עיניהם: מחנות פליטים מופצצים, ילדים קבורים בהריסות, רעב המתפשט ברצועה, שכונות שלמות שנמחקו מפני האדמה, מערכות בריאות וחינוך שהושמדו, ועיתונאים הנרצחים באופן שיטתי. מול תמונת מצב זו אי אפשר עוד להחזיק בנרטיב של הקורבן הנצחי. אושוויץ אינה יכולה לתרץ את רפיח. וגטו ורשה לא מכשיר את הילד הפלסטיני בן השמונה שמת תחת ההפצצה. ברגע שבו ישראל הפכה למחוללת סבל המוני כזה, נגמר הקרדיט המוסרי שלה. וכן ראוי.
באופן פרדוקסלי, מלחמת עזה שלכדה את ישראל בארוכה שבמלחמותיה הפכה גם למלחמת השחרור של גרמניה, אף שגרמניה הרשמית והרבה גרמנים עוד לא חשים זאת. ישראל הברוטלית והמכוערת שיחררה את גרמניה מהחוזה הישן. גרמניה לא יכולה עוד להסתכל על יהודים כמו בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו כקורבנות. היא חייבת לראות אותם כבני אדם רגילים, בעלי כוח גדול מדי, פושעים ונושאים באחריות. אף אחד מחטאיה ההיסטוריים של גרמניה לא נמחק ולא נשכח. זוועות השואה לא בטלות. אבל שום דבר מאלה לא מאפשר לה לתמוך בפשעים מסוג חדש; פשעים נגד האנושיות המבוצעים על ידי בני הקורבנות שלה.
מאליה עולה שאלה חדשה: אם היהודי הישראלי החדש הוא מקריב ולא קורבן. אז מיהו הגרמני החדש? וכאן מקומה של מהפכה דרמטית לא פחות: לראשונה מאז 1945, גרמניה יכולה להציל יהודים לא מנאצים גרמנים, אלא מגזענים יהודים ומהמדינה הישראלית עצמה.
ישראל נותרת חשופה. אין עוד פוליסת ביטוח היסטורית, אין עוד חסינות מוסרית. היא אינה יכולה עוד לפנות לברלין או לבריסל או לוושינגטון ולבקש העלמת עין בשם העבר. היא תישפט לא על פי מה שנעשה לה, אלא על פי מה שהיא עושה לאחרים.
וזהו המבחן האמיתי. כי ישראל סירבה בעקביות להתבגר מבחינה מוסרית. היא התעקשה להישאר בתפקיד הקורבן, גם כשהפכה בפועל למעצמה אזורית. היא בנתה את כל מנגנוני הזהות שלה סביב הסיסמה "לעולם לא עוד", אבל רק ליהודים. התוצאה: כשהעולם רואה פלסטינים נרצחים, מגורשים ומורעבים, הוא כבר אינו מוכן לקבל את ההסבר שלפיו ישראל פטורה מחשבון נפש בגלל ההשמדה. כי בעבור העולם המערבי "לעולם לא עוד" הוא מחוייבות לכל אדם. ובכללם הפלסטיני בעזה שגם הוא בן אדם הזכאי להגנת ה"לא עוד".
השואה תישאר לנצח חור שחור בתולדות האנושות. אבל כרטיס האשראי המוסרי שהעניקה לישראל פג תוקפו. מהיום ישראל נמדדת כמו כל מדינה אחרת: על פי מעשיה בזמן הווה.
זו תובנה קשה לישראל, אולי הקשה ביותר מאז הקמתה. כי לראשונה היא נדרשת לאחריות ולחשבון נפש מוסרי על מעשיה ועוולותיה. זהו גם רגע של הזדמנות חדשה. פשעי החמאס באוקטובר 23 לא מצדיקים ולא מאזנים את פשעי ישראל מאז. חובה לומר שוב ושוב, היהודים מעולם לא תקפו את גרמניה או את הגרמנים, ולפתרון הסופי של אז לא הייתה שום הצדקה ביטחונית או קיומית. ועם זאת ישראל שאחרי 2023 חייבת להיות גרמניה של עזה, של פלסטין כולה. ישראל שהרסה היא ישראל שחייבת לשקם ולהבטיח דור שלם של קיום פלסטיני בשלום ובתקוות.
כי הלקח האוניברסלי של השואה האיומה שלנו הוא שלא רק הקורבן צריך תיקון. גם הפושע שקירבן. והפעם אלה אנחנו הישראלים.