בני בום: הנאום הבכייני שמסביר מדוע השמאל נשאר באופוזיציה

בהקלטות שהתפרסמו משיחה עם פעילים (מיכאל שמש, כאן 11) מספר בני גנץ כי נאלץ להחליף את הטלפון שלו לא פחות משבע פעמים, בגלל מה שהוא מכנה "השמאל הרדיקלי". בהמשך דבריו, לפי אותן הקלטות, הוא מספר שאותו שמאל הרדיקלי שפך לא מעט כסף כדי לנסות לסלק אותו מהפוליטיקה הישראלית.

הדברים הגיעו בהמשך לידיעה לפיה בני גנץ שוקל הצטרפות לממשלת נתניהו - ולא בפעם הראשונה.

לו היה זה ציוץ פוליטי, בוודאי היינו פותחים כאן עם "בום!" או "וואו!" או כל אחד מהפתיחים שנועדו להדגיש הלם ותדהמה מעושים ומאוסים. אנחנו נתחיל מהמדיום עצמו: ההקלטה.

ברוכים הבאים לעידן שאין בו יותר הדלפות אלא רק הקלטות. יש לך משהו לומר אבל אתה מעדיף, מסיבות שונות, שלא לומר אותו בגוף ראשון ובפנים גלויות בפומבי? אמור את הדברים לכאורה בהיסח הדעת, בחוג מצומצם שבו לא יתכן שמישהו יקליט את השיחה (כלומר, חוץ ממי שמינית כדי לעשות כן) - ואז הדלף את התוכן.

ההקלטה מעניקה לדברים כוח אותנטי והיא גם סחורה חמה הרבה יותר בעיני התקשורת: הנה, זה לא רק המדליף-התורן שפתח על המאמן עם צאתו מחדר ההלבשה, אלא יש כאן הקלטות שהושגו בדרך לא דרך - משמע מסמך עיתונאי אמין שיש להתעמק בפרטיו הרבה יותר מאשר בהודעת דובר.

לכן בהקלטות גנץ לכשעצמן אין תדהמה, אלא רק בעובדה שהוא הוקלט "בסתר", בסמיכות כה קרובה ל"הקלטות חליוה" - מה שיכול לרמז אולי על מקור ההשראה.

אלא שהיה גם תוכן לדברים - אותו "שמאל רדיקלי" שרודף את גנץ. בחיי שנזכרתי במשה קצב, עבריין מין ונשיא לשעבר, שטען בזמנו שרודפים אותו כדי להפילו. הבעיה הייתה שקצב היה אז כבר נשיא מכהן, נעדר יכולת השפעה או כריזמה פוליטית (מזכיר לכם נשיא אחר?) ובמילים אחרות: לא חשוב דיו כדי שיהיה מי שיקשור נגדו קשר מטורף שכזה.

מבלי להתייחס לטענה ההזויה לכשעצמה, הרי שכאשר נתניהו אומר "תופרים לי תיק", יש היגיון לפחות בסימון המטרה: תאהבו או לא, אבל נתניהו הוא כל יכול בפוליטיקה הישראלית ולכן הגיוני שיהיה מי שירצה להפילו. לעומת זאת, מי ירצה (לא כל שכן יטרח) "להפיל" את גנץ, שנדמה כי אין מהמורה שהיה יכול ליפול בה ולא נפל בעצמו?

לא פחות הזוי הוא הסימון של "שמאל רדיקלי" - ועוד יותר מכך, האשמתו בפעולה מאורגנת. זה לא שאין שמאל רדיקלי בישראל, יש כזה, אבל מדובר כבר שנים באותם מאות עד אלפי שבורים שלא מסוגלים לארגן אפילו "על-האש" בחוף הים (ממילא חלקם טבעוני).

הם מסוגלים להצביע בבחירות "חד"ש", להאשים את צה"ל בפשעי מלחמה עוד לפני שנורה הכדור הראשון, לנמק בעוולות הכיבוש אפילו את חום יולי-אוגוסט, להניף דגל פלסטין בשולי קפלן - רק כדי להרחיק מהמחנה כאלה שחושבים שהגיעו מים עד נפש, אבל לא מסוגלים לשאת את הפוסט-ציונות.

הם יכולים ללבוש חולצה של צ'ה גווארה, רק כדי להרגיש חלק מאיזה שמאל עולמי חכם וצודק - ואפשר להמשיך ככה עוד ועוד ולו רק בתנאי שיובן שאם יש משהו שמאפיין את המחנה המטורלל הזה יותר משנאה-עצמית, הרי זה חוסר היכולת שלו לארגן משהו, בטח לא קמפיין נגד בני גנץ, איש שהקריירה הפוליטית שלו נדמית מדי יום למחלה אוטו-אימונית.

אז קמפיין של שמאל רדיקלי אין כאן, אבל אין זאת אומרת שגנץ לא פגע באחת הנקודות הכואבות של מי שמתיימרים להיות אופוזיציה מול נתניהו.

היכולת של נתניהו לנצח בעימותים פוליטיים ולצלוח משברים שהיו מרסקים כל ממשלה אחרת היא מרשימה, אבל רק עד שמבחינים שהוא משחק על מגרש ריק, כלומר בלי יריב אמיתי.
רוצה לומר, לא צריך להיות ערן זהבי כדי לכבוש 30 גולים בעונה בשעה שהקבוצה היריבה, במקום לרדת לגליץ' מתווכחת על צבע החולצה.

גם מי שסבורים שימי נתניהו יירשמו בדברי הימים לדיראון עולם, לא יכולים שלא להושיב על ספסל הנאשמים, מלבד נתניהו עצמו, את כל מי שהתיימרו להנהיג את המחנה שקרא עליו תגר.

לו היה נכשל נניח, שמעון פרס לבדו - ניחא, אפשר היה להדביק לו את תדמית הלוזר הנצחי ולהמשיך הלאה.

לו זה היה קורה רק במשמרת של עמרם מצנע, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ או אבי גבאי - אפשר היה להאשים את מפלגת העבודה, שהדבר היחידי שהיא מצליחה לשמר הוא תדמית "המערך" השנוא (שלא לומר מפא"י ההיסטורית).

אילו היה מדובר בכישלון של בוז'י וציפי, כפי שכינה אותם נתניהו בזלזול, אפשר היה להאשים את היעדרה המוחלט של כריזמה בקרב שני אלה. רק שדרכו של נתניהו להנהגת ממשלתו השישית הותירה בצדי הדרך, מלקקת את פצעיה, גלריה מכובדת של אישים.

היא כוללת, בין היתר - מרמטכ"לים לשעבר כמו בוגי יעלון וגבי אשכנזי, דרך מטאורים פוליטיים כיאיר לפיד ואפילו מי שמאגפים אותו מימין כמו אביגדור ליברמן. אנשים שהדבר המשותף היחיד לכולם הוא שבשלב כלשהו ראו - וחלקה עדיין רואה - עצמם כמנהיגי ה"גוש".

ומכיוון שכך, אין אלא להסיק שהבעיה אינה ספציפית בכל אחד מגלריית השמות הנ"ל, אלא בגוש עצמו. אם לחדד את הדימוי, הרי שכאשר אדם נכנס למלון, לא מרוצה מהחדר שקיבל ומבקש להחליפו, הרי שאפשר להסיק שיש בעיה בחדר. כאשר הוא עושה זאת בפעם השלישית, אפשר להסיק שהחדרים הם בסדר גמור והבעיה היא באופיו של אותו אדם.

תודו שזה מדהים, בעיקר כשמדובר על חצי-העם. התרגלנו לצבוע הכל כאן בצבעים של ר"ב-רל"ב, אבל יש מי שמשווע למרכז פוליטי אמין גם ללא קשר לנתניהו.

קחו למשל את האפיון התרבותי-לאומי שלנו: יש רבים שמביטים ימינה ורואים הקצנה דתית, קנאות וגזענות חשוכה, שמעבר להיותה מכוערת לכשעצמה, גוזרת עלינו בידוד מדיני חסר תקדים, אפילו למי שזוכר עדיין את שנות השבעים עם החלטת האו"ם שהקבילה בין ציונות לגזענות.

אלא שגם כאשר הוא מביט שמאלה, הוא רואה איזו קוסמופוליטיות מזויפת, רצון להשתייך, לצרוך את תרבות המערב עד כדי מחיקה מוחלטת של כל מסורת יהודית, התמכרות מוחלטת לתרבות הצריכה ועדריות מחשבתית מוסווית היטב מאחורי השכלה גבוהה ותארים אקדמיים.

רוצה לומר, הוא מודאג באמת - ויש לו סיבה טובה: לא אלה ואף לא אלה מסוגלים להלך כלוליינים על החבל הדק שמאפשר לנו להיות בני תרבות, שוחרי פני עתיד (כן, פרוגרס, אבל בלי שוליו המטורללים) מזה - ומספיק עוצמתיים ובטוחים בעצמנו מזה, כדי לשרוד באחת השכונות הרעות והקשוחות על פני הגלובוס.

דהיינו - גנץ עצמו אולי לא מעניין, אבל ה"גנציזם" לכשעצמו נחוץ לנו עד כדי כך שאפילו גנץ זכה עד לא מזמן לאמון גורף בסקרים: לא בזכות האיש כי אם בגלל האישיו, אותה תקווה שהוא מייצג לא למרכז של פשרות אלא למרכז אמיתי: מודע לשוליו, קשוב אליהם, אבל בוחר מדעת בדרך הישר, מנהיג את מדינת ישראל ונושא עיניו קדימה, אבל לא שוכח להביט מדי פעם במראה הקטנה שבמרכז השמשה הקדמית.

גם אם מניחים שהמחנה הזה מיקד את כל תשוקותיו הפוליטיות בהפלתו של נתניהו, הרי שהוא מוכרח לבחור - אם לא בגנץ עצמו, אזי לפחות בתואם-גנץ, כלומר במישהו שיהיה תואם רבין ז"ל או תואם ברק יבדל"א (שני מנהיגי הגוש היחידים שהצליחו לזכות בבחירות).

כלומר - מישהו שמסוגל לפזול לימין, להביא קולות מהמרכז, להצטייר גם כמי שביטחוניסט אבל גם כמחויב לתהליך מדיני. לשמור על ישראל גם בגבול, אבל גם בחזית הבינלאומית שחיונית להישרדותה לא פחות מהנעשה בגבולותיה.

מה עושים במחנה (בהכללה כמובן)? מעקמים את האף, כפי שאבחן יפה מנחם בגין בשעתו: זה לא הומניסט מספיק, ההוא התבטא פעם בזכות המתנחלים, השלישי דתי, הרביעי ימני מדי, החמישי מזרחי מדי - וכך הלאה: ההיא אישה מדי וההוא לא פמיניסט דיו, ההוא חלשלוש וההוא גנרל.

כך עד שמרוב עיקומי-אף, אם להידרש שוב לטרמינולוגיה הבגיניסטית, נשאר רק אף עקום - אולי הסמל שראוי ביותר להיחרט על דגלו של מחנה המרכז-שמאל הישראלי (לא כולל השמאל הרדיקלי כמובן, שטרוד כרגע בהמצאת מכונת זמן שתאפשר לו לחזור לספרד של שנות השלושים ולהילחם נגד פרנקו. כן, אפילו לזה הוא יידרש לפני שיקשור קשר נגד בני גנץ).

רוצה לומר: מצד אחד, אם גנץ מחפש את הסיבה להידרדרות הדרמטית בסקרים, מפוטנציאל הנהגה אל מתח לאחוז החסימה, אנא יואיל להפנות תחילה מבט אל המראה, לפני שהוא מלהג כאחרון הפרנואידים.

מצד שני, העובדה שאתה פרנואיד בני, לא אומרת שלא רודפים אחריך. אל תיקח את זה אישי. ניסית להנהיג מחנה שלא מוכן לקבל עליו את עולו של שום מנהיג.

בעוד במחנה האחר מתלכדים, תרתי משמע, מאחורי גבו של נתניהו גם כאלה שרואים את הסיאוב והשיתוק, את אובדן הבושה ואפילו כאלה שחושבים שהאחריות ל-7 באוקטובר רובצת גם לפתחו.

במחנה "שלך" די בפגישה עם רב חרדי או אמירה לא נחרצת מספיק נגד אלימות מתנחלים, כדי שיוציאו לך שם של אחד שאינו כשיר להנהגה.

כלומר, זה אתה - ועוד איך זה אתה, אבל עם יד על הלב, אלה גם אנחנו. וכאשר חושבים על זה כך, אפשר נתניהו אינו החטא אלא העונש.