מי שמבכה את הפינוי מגוש קטיף לא מתאבל על צדק ותיקון עוולות. אלא על אובדן הפינוק

עקיבא נוביק הוא אחד העיתונאים המוערכים עלי ביותר. ימני, רהוט, ידען, בעל דעה, פולמוסן בחסד וקשוב מאוד. יש לו רק נקודת עיוורון אחת. ההתנתקות מעזה ב-2005. כמו רבים מחבריו הוא מאמין באמת שההיסטוריה התחילה אז. בטראומה של המתנחלים המפונים. הוא רואה חצי מציאות, ועיוור בעינו השניה ולכן לא רואה את החצי האחר. אז למענו הנה הסיפור היותר מלא.

עשרים שנה חלפו מאז ההתנתקות מעזה, וזיכרון הפינוי משמש קבוצות בישראל כמנוף טראומה לאומית. הם מתאבלים על עקירת כמה אלפי מתנחלים, כאילו נלקחה מהם נחלת אבות מקודשת. ובשם ההתנתקות ההיא והתחושה שהמדינה בגדה בהם ונטשה אותם הם עושים כל שביכולתם לעשות דבר והיפוכו. להשתלט על כל מוקד כח אפשרי במדינה ובה בעת לפרק אותה לגורמיה. הם שוכחים רק את מרכיבי האמת של הנזיד העזתי. זאת הייתה ממשלה שלהם - שרון, נתניהו, ודיכטר. והם השלטון בישראל מ-1977 להוציא כמה שנים קצרות של ברק ושל רבין (ובאם זכרוני לא מטעה אותי חייו קוצרו בידי אחד מהם).

ההתנתקות סיימה פרק של עיוורון מוסרי, שבו קומץ ישראלים קיבלו הקצאות אדמה ומשאבים בלתי פרופורציונליים כדי להקים וילות מטופחות בתוך ים של פליטים. הפליטים הללו, מאות אלפים שנדחקו לרצועה על ידי ישראל הצעירה מאז 1948, חיו בעוני מרוד ובצפיפות שאין דומה לה בעולם.

והמספרים מדברים. 8000 מתנחלים ומיליון וחצי פלסטינים. כמה הם היו באחוזים? זניחים. אבל כשזה מגיע לקרקעות המתנחלים העושקים האלה ישבו על 20% מאדמות עזה. חמישית! וכך לגבי המים. צריכת המים היומית למתנחל בעזה של אז הייתהקרובה ל־600 ליטר ליום. והצריכה היומית של הפלסטינים בעזה כ-70-90 ליטר ליום (הרבה מתחת לקו המינימום הבינלאומי). היו צמאים הגיבורים של נוביק, מסכנים. וכן, הייתה להם חקלאות לתפארת. פיאודלים בני דת משה העסיקו אלפי פלסטינים ומאות תאילנדים. בתנאי עבדות מודרנית. אלה הרוויחו ואלה נעשקו. ובא לציון גואל. ככה זה עם הסוג הזה של מלח הארץ.

הגזלנות הישראלית בעזה הייתה שוד קולוניאלי לאור יום. ביוזמת ותמיכת ממשלות ישראל לדורותיהן. גם של העבודה. מים, קרקעות ותשתיות זרמו למתנחלים בזמן שלצידם ממש, מאחורי הגדרות, משפחות שלמות נאבקו על קיום בסיסי. מי שמבכה היום את גוש קטיף לא מתאבל על צדק ותיקון עוולות. אלא על אובדן הפינוק. על החיים של הנוחות המנותקת, על העיוורון שלא ראה את מי ששילם את מחיריו. ועוד לא דיברנו על ההשקעה העצומה בביטחון של ה"חלוצים" האלה. מחסומים, גדרות, כוחות שסיכנו את חייהם, הרוגים ישראלים ופלסטינאים. כל האמצעים הטמאים למען שלוותם של תושבי גן העדן. עליהם אמר פעם וודי אלן: אם המטרה לא מקדשת את האמצעים, אז מה כן?

קשה להפריז בכוחה הנבואי של מילות משה דיין, שנאמרו בהספד על רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז, 1956: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". דיין שְתום העין דווקא ראה את כל המציאות אבל הסיק ממנה רק את מסקנות נוביק המוגבלות. "אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".

דיין דיבר אז על קיבוץ צעיר שהוקם על חורבות כפר פלסטיני. גוש קטיף היה פי אלף אטימות ורוע. איים של גינות נוי בתוך טרגדיה אנושית חסרת מוצא.ולזה הימין הישראלי מתגעגע. כי אם יש דבר שהימין הפטריוטי שלנו אוהב, יותר מאשר את כל האדמות, וכל הזכויות, וכל הכח, וכל המשאבים וההתקרבנות המתמדת - זה לשנוא. את כולם, כל הזמן על הכל. חוץ מאת עצמם, כמובן.

אבי אבות ההרס הנוכחי הוא אריאל שרון "שלהם" וההתנתקות תוכיח. מעבר לשאלת המוסר, יש גם את שאלת השיטה; הדרך שבה ניהל אריאל שרון את ההתנתקות.הכל היה אז חד צדדי. במקום להוביל מהלך מדיני מוסכם עם פרטנר מוכר, בחר שרון בהצגת־יחיד: החלטה של אדם אחד, שהתקבלה מעל לראשי הציבור ונבחריו תוך רמיסת כללי משחק דמוקרטיים פנימיים. כך נבנתה תרבות של עקיפת מוסדות, של זלזול בהסכמה דמוקרטית, במשאל בוחרים ויישום בכוחנות של "אני ואפסי עוד". ללא דיאלוג אמיתי עם אף אחד. בייחוד לא עם הרשות הפלסטינית שיכלה לצמח משם לכלל שותפה מלאה.משם גדלו השורשים לחורבן הפנימי של היום. שרון איש הימין האנרכיסטי בז למדינה ומוסדותיה ורמס אותם לא אחת, אחד לאחד. ועל כך העריצו אותו כל בריוני הימין שנולדו מרחמו ופועלים היום בצלמו. במתכונת הילד שהתעללו בו ההופך להורה אלים בעצמו. בוכים על מורשתו ועושים כמוהו בדיוק.

ההתנתקות עצמה הייתה צעד נכון מבחינה מוסרית אך אופן מימושה היה שגוי. היא לא שחררה את עזה מן המצור ולא את ישראל מהשליטה, והיא לא בנתה שום עתיד משותף. התוצאה הייתה כפולה: מצד אחד, אשליה של סיום הקולוניאליזם הדורסני בתוך הרצועה; מצד שני, חיזוק הכאוס הפוליטי והמדיני והפוליטי בתוך ישראל. את פירותיהם המרים של שרון, האנרכיזם והיוהרה של אז אנו בוצרים היום.

לכן אני לא מתרשם מדמעות התנינים של מתאבלי הפינוי ולא שותף למקדשיו ותומכיו. אני מחכה ליום שבו המנהיגים, ההוגים, והמצביעים יסירו את הרטיה מעל העיניים, ירפאו מהעיוורון החלקי שהתמכרו אליו. וירצו שלום של ממש. שיסודותיו: שיוויון, הכרה בעוולות העבר, צער אמיתי על הקרבנות כולם, ותיקון משותף למען דורות העתיד.