הקריאה המשווה בין ההחלטות של השופט מנחם מזרחי בפרשת קטרגייט בבית משפט השלום בראשון לציון, לבין החלטותיו של שופט ערכאת הערעור, השופט עמית מיכלס, בבית משפט המחוזי מרכז שבלוד, היא קריאה מתסכלת. בצד אחת הפרשות החמורות שנחקרו כאן מאז קום המדינה, לטעמי לפחות, נחשפנו לרצף מוזר ומתמשך, בלשון המעטה, של קרב בין שופטים, כאשר שופט אחד באופן קונסיסטנטי מוריד, ומגמד במילותיו את תיק קטרגייט, ושופט שני, בדיוק ההיפך, בכל החלטה קובע כי יש התקדמות בפרשה הנחקרת, והופך את החלטותיו של השופט הראשון. מי שקורא לאורך כל הפרשה, מיום לידתה, את החלטות שני השופטים האלה חושב שאולי כל אחד מהם מקבל לידיו תיק ראיות אחר.
שני השופטים, מזרחי ומיכלס, צמחו בגופי התביעה ובלטו כתובעים מוכשרים. מזרחי, בן 59, החל את דרכו בפרקליטות מחוז תל אביב, שם התקדם עד שמונה לסגן פרקליט מחוז. מי ששירת לצדו בפרקליטות והפך לחברו הטוב, ממש אח, לא רק במסדרונות הפרקליטות אלא גם בחיים האישיים, הוא הפרקליט שמלווה את חקירת קטרגייט, נסים מרום. עד כדי כך הם חברים טובים שבתחילת עיסוקו בתיק מזרחי ציין את החברות בפני הסניגורים כדי שיחליטו אם לבקש את פסילתו. הם כמובן נמנעו מכך משום שידעו שמזרחי הוא שופט ישר ומקצועי, ושום חברות לא תשפיע עליו. ואכן, מאז תחילת הפרשה מזרחי פוסל פעם אחר פעם בקשות שמרום, חברו הטוב, עומד מאחוריהן.
מינויו של מזרחי לשופט נעשה לפני 13 שנה. בשלוש השנים האחרונות הוא מכהן כנשיא בתי משפט השלום באזור המרכז. נשיא בית משפט שלום, מבחינת המעמד המקצועי והכלכלי, שווה לשופט מחוזי, ועדיין כל שופט מחוזי יכול להפוך את החלטותיו, מה שיכול להסביר מעט את הפסיכולוגיה שמאחורי ההחלטות. לפסיכולוגיה הזאת נוסיף גם את העובדה שמיכלס צעיר ממזרחי גם בגיל (שש שנים הבדל) וגם בוותק - הוא מונה לשופט באותו מחוז של מזרחי כשנתיים אחריו. ייאמר כבר עכשיו, אני עוקב שנים רבות אחרי שני השופטים הללו ולטעמי שניהם שופטים ישרים, הגונים ומקצועיים. לא מפתיע שבעקבות החלטותיו של מיכלס מיהרו השופרות לתייג אותו כקפלניסט, בעוד שבצד השני, בעקבות שורת התבטאויות של מזרחי בפסיקותיו, מזרחי כבר ממותג כמי שמחפש קידום באמצעות הקואליציה.
המיתוג הזה עושה עוול למזרחי. כמי שעוקב אחר החלטותיו אני יודע שעל אף שצמח בפרקליטות, מרגע שהסיר את גלימת התובע והפך להיות שופט לא נתן אף פעם הנחה לחוקרים ותובעים. הוא מקפיד הקפדה יתרה, ובצדק, על זכויות חשודים ועצורים, וסותר בהווייתו את הטענה ששופטים שצמחו בפרקליטות ובתביעה המשטרתית הופכים להיות חותמת גומי עבור הגופים שמהם הגיעו.
ועדיין, אני חושב שהטעויות של מזרחי בתיק קטארגייט הן קשות. הקביעה שחוזר עליה מזרחי בכל החלטותיו, אלה שפעם אחר פעם מיכלס הופך אותן, היא שנגד אוריך כלל לא מתקיים חשד סביר. כמה פעמים, באמרות אגב באולם בית המשפט, הוא אפילו הימר בקול שלא יוגש נגד אוריך כתב אישום בפרשת קטארגייט.
הטיעון המרכזי שבו מזרחי משתמש הוא שהמשטרה לא קרובה אפילו להוכיח שאוריך הוא בגדר "עובד ציבור", ואם אינו עובד ציבור, אי אפשר להאשים אותו לא בשוחד ולא בהפרת אמונים (שאלה עבירות שרלוונטיות רק לעובד ציבור). מעבר לעובדה, שאמירה כזאת של שופט מעצרים בתוך האולם היא חריגה (כמו אמירות נוספות שמזרחי סיפק בפרשה הזאת), הרי שהיא תמוהה פעמיים.
פעם אחת, השאלה אם אוריך הוא עובד ציבור או לא היא שאלת פרשנות משפטית קלאסית. שופט מעצרים הוא לא זה שצריך להכריע בה. מזרחי הוא שופט ותיק ומנוסה ויכול לבחור לשבת בכל תיק פלילי שמתנהל במחוז שהוא עומד בראשו. משיקוליו שלו, אולי בשל מיומנותו בתחום החקירות והמעצרים, אולי בשל העניין הרב שיש לו בפרשות פליליות סבוכות, הוא בוחר פעמים רבות לשבת בתיקי מעצרים (זה חריג לשופט במעמדו של מזרחי). הישיבה בתיקי מעצרים יכולה להיות מאד מתסכלת כי היקף סמכויותיו של השופט הוא מאד מצומצם.
בזמן שמתנהלת חקירה, די בכך שמזרחי ישמע שהפרשנות המשפטית בפרקליטות היא שאוריך עובד ציבור, כדי להחליט שמתקיים פה חשד סביר לעבירות הרלוונטיות. מי שיקבע בסופו של יום אם הוא אכן עובד ציבור או לא זו הערכאה הדיונית - בית המשפט שידון בתיק לגופו, ולא, עם כל הכבוד, שופט המעצרים.
ועכשיו לגוף העניין, לא צריך להיות חשוף לתוכן הראיות בפרשת קטרגייט, ואפילו לא להיות משפטן, כדי להבין שהעמדה של אוריך לפיה אינו עובד ציבור היא חלשה מאין כמותה. אוריך כמובן נתלה בזה שהוא לא עובד מדינה, ולא מקבל תלוש משכורת מקופת המדינה. הטענה הזאת חלשה בראש ובראשונה כי אוריך עבד עבור הליכוד. הליכוד ממומן בכספי ציבור. הטענה שהוא לא שכיר, אלא נותן שירותים לא רק לנתניהו אלא גם לגופים פרטיים אחרים, אינה מחזיקה מים.
אוריך במשך שנים מוכר על ידי העיתונאים, על ידי משפיעי דעת הקהל בישראל, על ידי פוליטיקאים, כיד ימינו של נתניהו. אוריך ישב בישיבות רגישות, והשפיע במעשיו לא רק על דעת הקהל אלא על הביטחון הלאומי שלנו. די בסיפור "הבילד" כדי להבין את זה (מבחינה זו הפרשות שזורות זו בזו) - נתניהו רצה לקבל רוח גבית לעמדתו שלא לסיים את המלחמה; ללא רוח גבית ציבורית הוא ידע שיתקשה להמשיך לנהל אותה. מסמך "הבילד", שלטענת השב"כ חשיפתו סיכנה חיי אדם, סייע לו לעשות זאת. אוריך, לפי כתב החשדות שהוגש לו, היה מעורב בהדלפת המסמך הזה. התוצאה של האחת ועוד אחת הזאת היא שאוריך לא רק עובד ציבור, הוא עובד ציבור שמשפיע ישירות על גורלנו.
מעבר להיגיון הטבעי שבדברים, הרי שיש גם שלל פסיקות משפטיות שהרחיבו עם השנים את ההגדרה של עובד ציבור. הפסיקה מזמן קובעת שעובד ציבור הוא לא רק שכיר מדינה, אלא גם כזה שנותן שירותים במגזר הציבורי. חוץ מזה, הפסיקה גם קובעת שעובדי ציבור לא חייבים להיות כאלה שמשתכרים ממשלמי המסים, אלא גם עובדים במגזר הפרטי כמו בנקאים ואפילו עיתונאים.
החוקרים טוענים כי אוריך במעשיו סיכן את ביטחון המדינה. כדי להפריך את החשד הזה השופט מזרחי מתבסס, בין השאר, על דברים שאמר ראש הממשלה בעדותו לפיהם אמנם לא ידע על כך שאוריך מועסק על ידי הקטארים, אך כיום הוא לא רואה בכך כל בעיה. העובדה שמזרחי השתמש בציטוט הזה כסיוע להחלטתו היא תמוהה למדי. ראשית, איך בדיוק עדות ראש ממשלה, שהאינטרס שלו במקרה זה ברור, יכולה להוות ראיה לדחיית בקשת המשטרה להמשך התנאים המגבילים של החשוד? זאת בזמן שהראיות - מה בדיוק אוריך עשה - כלל לא הוצגו בפני ראש הממשלה?
אבל מעבר לכך, תהה השופט מיכלס ובצדק: "עולה תמיהה מדוע חרף הקרבה המיוחדת בין אוריך לבין ראש הממשלה...לא דיווח לו אוריך כי עבד מול מדינת קטאר במקביל לעבודתו בלשכתו, כפי שעולה מגרסת השניים". לכך גם נוסיף כי בתחילה, גם בהודעות בתקשורת וגם בפני החוקרים, אוריך הכחיש באופן גורף שקיבל כסף מהקטארים (כסף שבפועל הוסתר דרך חברות אמצע). היום, את זה לפחות הוא כבר לא מכחיש.
השופט מיכלס ביקר באופן חריף את מזרחי על כך שציטט בהחלטתו עדות שאמורה להיות נסתרת בשלב זה מעייני החשודים, אך ציין שאם כבר צוטטה היא מחזקת את עמדת המשטרה: "עדות ראש הממשלה בעניין זה...דווקא מחזקת את החשד לפיו אוריך הסתיר מפניו את מעשיו...וישאל השואל - אם בפעולות לגיטימיות עסקינן - מדוע הוסתרו אלו מפניו בהינתן שחלקן נוגע, במישרין או בעקיפין, בנושאים רגישים המצויים בליבת סדר היום המדיני ביטחוני של מדינת ישראל, בהם עוסק מטבע הדברים ראש הממשלה".
באחרונה אוריך, אולי בשל עודף זמן ואולי מסיבות אחרות, נכנס לאטרף ציוצים. הוא מגיב לכל אחד שמזכיר אותו, מתווכח, משמיץ, מתנצל, מפצה, הכל בסדר, זו זכותו המלאה. אני בעד. אפשר ללמוד הרבה מהציוצים הללו. ראשית, אין ספק שהוא מתכתב עם נתניהו. מעביר לו מסרים שהוא איתו, שהוא בעדו, שהוא אוהב אותו, שהוא רק מחכה לרגע שיוכל לחזור לעבוד איתו. נתניהו מצדו, מגיב כלפיו באהבה ובאזכורי העוול שמשטרת הדיפסטייט גרמה לו רק משום שרצתה לפגוע בו, בנתניהו עצמו.
החנופה לנתניהו, גם אם יש בה יסוד אמת של אהבה גדולה, אינה מקרית. נתניהו הוא עד חשוב מאד בשני התיקים שבהם מעורב אוריך. בתיק קטארגייט כבר העיד נתניהו, וכפי שציין מזרחי בהחלטתו האחרונה הוא כבר אמר שהוא לא רואה בעיה בעובדה שאוריך עבד עבור קטאר. בעבר, באחת ממסיבות העיתונאים, גם אמר נתניהו ש"קטאר היא מדינה מורכבת". מעבר לאמירה הזאת, נתניהו גם לקח על עצמו את אחת מההדלפות מהקבינט שיוחסה לאוריך. נתניהו לכאורה לא מסכן עצמו בכך כי הוא מוגדר כ"בעל הסוד".
לא ברור עדיין אם נתניהו יעיד או לא בתיק "הבילד". אני יודע שהדעות חלוקות בעניין זה ברשויות אכיפת החוק, אבל גם אם לא ייקרא להעיד בחקירה, לא מן הנמנע שבעתיד אוריך ירצה אותו כעד הגנה במשפטו. ככל שנתניהו יעיד שכל מה שעשה אוריך בפרשה זו היה על דעתו שלו, של נתניהו, כך הוא יוריד אחריות מאוריך. זה לא פשוט. בשונה מהעדות על ההדלפה מהקבינט, כשחומר יוצא בגניבה מאגף המודיעין כלל לא בטוח שעומדת לנתניהו הגנת "בעל הסוד", לכן, במקרה הזה נתניהו יהיה הרבה יותר זהיר, ואוריך יודע זאת היטב.
כל עוד השופט מזרחי היה נחוש, כפי שהוא יודע להיות, בעניין זכויות חשודים, בעיקר בכל הקשור לימי מעצר מיותרים, הייתי אתו לחלוטין, גם בתיקים שנראים בעייני חמורים. כבר כתבתי כאן עשרות פעמים שרוב מעצרי הימים בישראל הם מיותרים, לרבות בתיקים המתוקשרים והמפורסמים. כך למשל, גם אם חשבתי שתיק 4000 הוא תיק חמור מאין כמותו, סברתי לא היה מקום להחזיק את החשודים במעצר, בוודאי לא כזה ארוך. מעצר אינו עונש אלא כלי חקירה, ולרוב אפשר להשתמש בחלופות במקומו, מבלי לשלול את החופש מאדם ללא משפט. מבחינה זו, התפישה של מזרחי מוצדקת לחלוטין.
בין זה לבין לקחת חלק, גם אם לא במתכוון, בעיצוב נראטיב בפרשה ציבורית באמצעות פלטפורמה משפטית דלה, שכל עניינה הוא אם להאריך את התנאים המגבילים של אוריך או לא, המרחק הוא רב; בטח כשמדובר בפרשה כל כך רגישה, ובטח שעל העובדות הבסיסיות בפרשה אין ויכוח - אדם שעובד עבור ראש ממשלת ישראל (בין אם בשכר ישיר, בין אם דרך הליכוד, ובין אם בחינם! זה לא משנה!), מקבל במקביל שכר ממדינה שמממנת ארגון הטרור שביצע את ארועי השבעה באוקטובר. כבוד השופט מזרחי, האם יש איזשהו שופט בעולם שיכול לקבוע שרק העובדה הזאת לבד לא מעלה חשד סביר?