ישראל נמצאת היום, ולא בפעם הראשונה בצומת בו עלינו לקבל החלטה בין שתי אפשרויות בעייתיות: האחת, לקבל את מתווה העסקה החלקית אחרי שהחמאס כבר אישר אותה. האפשרות השנייה לדחות עסקה זו ואז לצאת כמתוכנן למבצע צבאי נרחב בעזה.
לפני שאתייחס לדילמה הקונקרטית מן הראוי שנשאל את עצמנו את השאלה הבאה: כיצד זה שאחרי 22 חודש לא הצליחה ישראל להשיג את רוב מטרות המלחמה. לאורך כל ההיסטוריה בכל הערכה מחדש של המצב כאשר המטרות לא מושגות נדרש להצביע על ההסבר הנכון מבין שניים אפשריים: האחד, מטרות המלחמה לא הושגו היות ומראש הן היו שאפתניות מדי ובלתי ניתנות למימוש. הסבר שני אפשרי: המטרות היו ריאליות ובנות הישג אלא שהדרך אותה בחרנו הייתה שגויה.
להלן שתי דוגמאות היסטוריות המשקפות את שתי האפשרויות. המקרה הראשון הוא מלחמת וויטנאם. המטרה האמריקאית הייתה לשמר את מדינת דרום וויטנאם כמדינת חסות אמריקאית ולא לאפשר לצפון וויטנאם להשתלט על הארץ כולה. שני נשיאים אמריקאים, קנדי וג'ונסון היו משוכנעים שמדובר במטרת הניתנת להשגה, ולכן אם היא לא הושגה בעזרת אסטרטגיה צבאית א' אז נכון לבחור באסטרטגיה צבאית ב' ואחר כך בדרך ג'.
בדיעבד, אך בעיני רבים גם בזמן אמת, הבעיה לא הייתה הדרך אלא עצם המטרה שהייתה שאפתנית ובלתי ניתנת להשגה.
הדוגמא ההפוכה היא המאבק בטרור בזמן האינתיפאדה השנייה. המטרה הייתה לדכא את הטרור הפלשתיני גם בעזה אך בעיקר באיו"ש. במשך שנה וחצי ניסה צה"ל להשיג את המטרה על ידי "לחימה מרחוק", וכשל.
באפריל 2002, ובעקבות הפיגוע במלון פארק בנתניה בערב ליל הסדר התקבלה החלטה לשנות את הדרך. הדרך שנבחרה הייתה כיבוש מלא של כל ערי הגדה. האינתיפאדה גוועה בהדרגה ומזה 23 שנה לא חזר הטרור למימדים שהיו בשנים 2000-2001.
באופן מוזר ומאכזב, וככל שאני יודע לא התקיים בישראל שום דיון בשאלה האם הכישלון בהשגת מטרות המלחמה נובע מהסיבה הראשונה, דהיינו מטרות בלתי ניתנות להשגה או שמא מדובר במטרות הניתנות (כולן) להשגה אך נדרשת דרך אחרת מזו שהופעלה. דרך אחרת לא חייבת להיות רק צבאית, היא יכולה לכלול גם מרכיבים מדיניים וכלכליים.
החלטות שאמורות להתקבל כיום ומבלי שהקבינט דן קודם כל ביסודיות בשאלה המוצגת כאן עלולות להיות שגויות ביותר.
ארבע מטרות הוגדרו למלחמה בעזה: פגיעה קשה ביכולות הצבאיות של חמאס, מיטוט שלטון חמאס, יצירת מצב שברצועת עזה לא יתקיים איום צבאי נגדנו והחזרת החטופים (ובעיקר החיים). ישראל השיגה במידה רבה את המטרה הראשונה ובאופן חלקי מאד את המטרה הרביעית. בדיעבד ניתן היה לדעתי להשיג את כל ארבע המטרות אך הדבר דרש אימוץ של דרך שונה מאד מזו שנבחרה, כזו שלא מתבססת רק על לחץ צבאי. נכון להיום ברור שלא ניתן להשיג בזמן הקרוב את כל המטרות.
הבעיה היא שראש הממשלה חושב בטעות אחרת. הוא מאמין שניתן להגיע להסכם כולל שבמסגרתו יחזרו כל החטופים, חמאס יסכים להתפרק מנשקו ומנהיגיו יוגלו מהרצועה. זו הסיבה שישראל מתחמקת מהסכם שיחזיר את כל החטופים היות והדבר יחייב הסכמה שהחמאס נותר בשלטון בעזה. באופן מוזר התהפכו ישראל והחמאס בעמדותיהם. עד לפני שבועיים ישראל הייתה מעוניינת רק בהסכם חלקי ("מתווה וויטקוף") שכן לפי פרשנות ישראלית הוא יאפשר חידוש המלחמה אחרי 60 יום, החמאס לעומת זאת התעקש על הסכם מלא הכולל את סיום המלחמה ויציאה מלאה של צה"ל משטח רצועת עזה. והנה, שני הצדדים התהפכו בעמדותיהם. החמאס מסכים עכשיו למתווה וויטקוף ואילו ישראל מתעקשת על הסכם כולל.
הכדור במגרש הישראלי, או ליתר דיוק בידיים של נתניהו כאשר במומנטום שנוצר ישנן רק שתי אפשרויות: קבלת הנוסח שחמאס כבר הסכים לו (עם שינויים מינוריים לכל היותר) או וויתור בשלב זה על הסכם כלשהו וחידוש המאמץ לכיבוש העיר עזה. הסיכונים והמחירים (הוודאיים) של מהלך צבאי זה ידועים לכל. אי הוודאות הגדול יותר נוגע לצד התועלת של כיבוש עזה. גם בנושא זה טועה ראש הממשלה באמירתו ש"החמאס בלחץ אטומי". הוא לא! מנהיגות חמאס הקודמת והנוכחית מוכנה להקריב את חייהם של שני מיליון עזתים בכדי לסייע לקריסת מדינת ישראל. יותר מכך, ככל שיש יותר הרוגים בצד הפלשתיני, יותר הרס ויותר סבל כן משרת הדבר את החמאס במאבק המדיני שלו נגד ישראל. יותר מכך, הוכח במלחמה זו כי כיבוש של שטח שבו ממשיכה להתקיים נוכחות גדולה של אוכלוסייה עוינת לא בהכרח מרתיע את חמאס, אולי להיפך. הסיכוי לפנות את כל תושבי העיר עזה טרם תמרון מלא לתוכה הוא קטן.
אז מה המסקנה?
במצב הרע אליו הגיעה ישראל עקב שגיאות קשות במהלך 22 החודשים שחלפו עדיף להימנע מכיבוש עזה. אם ניתן להגיע להסכם מלא תוך וויתור על השאיפה הלא מציאותית עכשיו שחמאס יסכים להתפרק מנשקו, אזי כך נכון לעשות. בזה תומכים כ-80 אחוז מאזרחי המדינה. אם לא ניתן אז נכון ללכת לעסקה החלקית ובתוספת תנאי אחד בלבד: התחייבות של חמאס ושל המתווכות ש-12 הישראלים שלא ישוחררו בשלב הראשון יזכו לקבלת מזון וטיפול רפואי הולם. אם חמאס יסרב, לפחות ידע כל העולם כי המשך הסבל בעזה ומותם של עוד הרבה אזרחים במבצע צבאי בעיר עזה הוא תוצאה של סיבה אחת בלבד: חמאס והמתווכות מסרבות לתת מענה הומניטארי דחוף ל-12 ישראלים אומללים. בתרחיש כזה יתקשו אנגליה, צרפת ומדינות אחרות להסביר מדוע הן מתעקשות להעניש את ישראל.