הם פתחו את חטיבת הביניים עם מסכות ומטושים, וסיימו את התיכון במקלטים. הם בני ובנות דור שראה יותר מדי בחמש השנים הסוערות שחלפו - ועדיין מנסה להגדיר מהי ישראליות בעיניו. רובם רואים בשירות הקרבי שליחות אישית ומשפחתית, חלקם מצהירים שלא יעלו על מדים, ויש כאלה שמשלמים מחיר אישי כואב מאז 7 באקוטובר. בריאיונות לוואלה, הם פותחים חלון לעולם של נוער שבגר מהר מדי - ומבהירים: "אנחנו כאן להישאר".
על כולם השפיעה המלחמה, אך חלק מבני הנוער נתקלו בה מקרוב יותר. כך, למשל, אביה ביטון, שאחותה שיר נהרגה בבסיס בו שירתה ב-7 באוקטובר. אופיר אנגרסט עדיין נאבק להחזרת אחיו, החייל החטוף מתן. דניאל נכנסה בבוקר המתקפה לממ"ד בביתה בעוטף עזה, איבדה חברים לשכבה ולקיבוץ, ומאז לא שבה לביתה. לשלושתם הפצע נותר פתוח, לפחות כל עוד הלחימה נמשכת.
ביטון, בת 17, עולה בשנה הקרובה לכיתה י"ב בתיכון באשדוד. בקרוב תציין שנתיים למותה של אחותה, ששירתה כחובשת קרבית בבסיס נחל עוז. "בבוקר 7 באוקטובר, ב-06:00, כתבנו לאחותי מה קורה, היו אזעקות. היא לא ענתה עד ששלחה הודעה קולית מחברה שלה, שהן במיגונית והכול בסדר, לא לדאוג, בעזרת השם יהיה טוב. ואז התחלנו לשמוע מהצד השני של הקו יריות ולפחד", היא משחזרת.
"הקשר איתה נותק ב-08:10. משם לא ידענו כלום. באותו יום עוד ניסינו להגיד שהכול בסדר, שתכף היא תתקשר אלינו. בשעות אחר הצהריים נהיינו מודאגים. חברים שלחו לנו שיחה שבה שיר כתבה שהיא הרגה מחבל. יומיים לא ידענו כלום, עד שביום שני הודיעו לנו. עד היום אנחנו לא יודעים בוודאות מה קרה באותם רגעים, הכול מחיבורים שעשינו: שנכנסה לחדר, הרגה מחבל, ויצאו וזרקו עליהם רימונים. בגלל שזה קרה במגורים גם אין מצלמות, ומי שהייתה איתה נהרגה - ירין פלד".
"אני לא אשכח את הרגעים שהבנתי מה קרה, הרגעים הכי טראומתיים בחיים שלי", היא מספרת בכאב. "באו מלא אנשים לבית, ואני ואח שלי ניסינו להרים את עצמנו ולהיות עם ההורים. חשבתי 'לא, זה לא נכון, לא אמיתי'. בחודשים הראשונים הייתי במלחמות עם עצמי - להכחיש ולא לחשוב על זה, לצאת כל היום עם חברים. ואז את חוזרת הביתה וזה תוקף אותך. לאט-לאט זה נהיה דווקא יותר קשה. הגעגוע רק מתגבר כשאתה לא יכול לעשות איתו משהו. אתה משלים עם זה במובן מסוים, אבל זה לא נהיה טוב יותר". הזמן לא עושה את שלו".
מאז, ביטון אומרת, היא הפכה לאדם אחר. "אני מרגישה שנהייתי בוגרת יותר. לעבור דבר כזה, בגיל כזה, זה לא קל", היא מספרת, אך מבהירה: "חזרתי לשגרה באותו רגע. לא להיתקע. עשיתי את זה במודע, ידעתי שכשחוזרים לבית ספר - אני שם. אולי גם כדי להכחיש, ללכת לחברים ולא לזכור, להרגיע את המחשבות".
עם זאת, לדבריה, "המלחמה לא נגמרת ואי-אפשר להפסיק לחשוב על מה קרה. בסוף כל פעם שאתה שומע על חייל שנהרג אתה חוזר לטראומה. לחיילים שנכנסו להודיע, להלוויה. אלה היו שנתיים מטורפות. את יוצאת מהבית ומפחדת להסתובב ברחוב, עד היום. כל הזמן מוצפת במה שקורה, במחשבות על החטופים. אנחנו דור שדואג הרבה, שחושב הרבה. להרבה אנדים היו תוכניות ללכת ללוחמה וירדו מזה, כי הבינו כמה זה מפחיד ושכל יום נהרגים חיילים. צריך לחשוב פעמיים".
ואולם, היא מסרבת להעמיד את הגיוס בסימן שאלה. "לא ששקלתי לפני, אבל הבנתי שאין אופציה לא ללכת לצבא", היא מדגישה. "גם אם המשפחה שלי תגיד לא ללכת. סבתא שלי וההורים מפחדים ולא רוצים שיקרה שוב מה שקרה, אומרים שהמשפחה שלנו נתנה מספיק. לא אלך לתפקיד שבו אימא שלי תדאג לי, אבל אני רוצה להיות משמעותית, למשל מדריכת חי"ר, או תומכת לחימה".
"אני לא חושבת שבעתיד אהיה במקום שהוא לא ישראל. קורים פה דברים חרא, שאפשר היה למנוע, אם היו שמים לב. עשו הרבה טעויות ב-7 באוקטובר. אבל אני כבר לא כועסת. בהתחלה האשמתי את מי שלא מנע, אבל עכשיו כבר אין למה. כבר סלחתי", היא משתפת.
גלבוע, גם היא עולה לי"ב, הייתה בעצמה בעוטף עזה באותו בוקר. ערב קודם שבה לביתה בקיבוץ כיסופים מחופשה בסיני. בדרך חזרה, היא נזכרת, זיהו והצביעו על הר של מלח. "יום אחרי זה היינו במלון מפונים בים המלח, שמונה חודשים", היא חצי-צוחקת.
"בכל סבב אני ישר מכניסה את הכלבה הביתה, והפעם משהו בתת מודע הריץ אותי ישר לממ"ד. היה מטח מפחיד שאף פעם לא שמעתי. לקח כמה שעות עד שפתחנו את הדלת. החשמל בקיבוץ נפל והיינו מנותקים. העליתי סטורים שיביאו עזרה למקומות אחרים, עד שאמרו שיש בקיבוץ שלנו חדירת מחבלים. פחדתי ממש".
"לא יכולתי לענות לאף אחד בגלל החוסר בקליטה, ואז חבר העלה סטורי שאני נעדרת והתחילו להפיץ את זה, מפורסמים שיתפו אותו. אנשים חשבו שאני מתה. פתחתי את הטלפון אחרי זה ואמרתי מה לעזאזל, אני לא נעדרת", היא משחזרת. לאחר החילוץ מהקיבוץ, בדרך למרכז הפינוי, "כל ההורים סגרו את החלונות לילדים בדרך, אבל אני הסתכלתי, ראיתי גופות והתחלתי לספור. הגעתי ל-19. כשהגענו חברה התקשרה ואמרה כרמל (בכר, בן שכבתה בתיכון נופי הבשור - א"ס) מת. ואז הבנתי שכנראה יש עוד מלא. נשברתי ובכיתי, בתוך כאוס באוטובוס, 20 חיות מחמד, כלבים, תוכי וחתול".
היא מספרת על אותו יום כמעט בהתנצלות, חוזרת שוב ושוב על כך שלאחרים היה קשה יותר. "יש לי כל המלחמה תחושה שאני מקטינה את עצמי, את הסיטואציה שקרתה לי, כדרך התמודדות. אבל חוויתי פחד מוות. כשחברה סיפרה סיפור מטורף שנכנסו אליה הביתה, ישר נאטמתי ואמרתי לעצמי יש סיפורים כל כך קשים, שלך לא כל כך גרוע, לא קרה לך כלום. אבל מה שקרה לי היה קשה. אני רק חושבת מזל שסבא וסבתא שלי לא ראו את מודעת הנעדרת".
"ביאס אותי שהסיפור של הקיבוץ לא מספיק דובר. אף אחד לא שמע על המקום הזה. דמיינתי את עצמי בונה בקיבוץ ושאשאר לנצח, אבל עכשיו אני לא חושבת על לגדל את הילדים שלי שם, בלי תחושת הביטחון. אני בטוח אבוא לבקר, זה הבית שלי", היא אומרת.
בקיץ החליטו חברי הקיבוץ לעבור מים המלח למגורים זמניים בעומר. "האחים הקטנים שלי נכנסו למערכות חינוך, אני הייתי חודש, הסתיימה השנה ואז הבנתי שאני רוצה לחזור לנופי הבשור. הנוער של כיסופים נוסע שעה כל יום לבית הספר. איבדנו שני חברי נעורים ב-7 באוקטובר ועד עכשיו מנסים למצוא דרכים איך מנציחים אותם, וכשאנחנו לא בקיבוץ זה קשה. ההנצחה של שגיא איזק שהיה קטן ממני בשמונה ימים חשובה לי. הוא היה חבר טוב, ילד אור שכולו לב. לכולם לא הגיע, אבל לו בכלל. הוא ממשיך איתי והאור שלו תמיד יורגש. אומרים שאחרי שמישהו נרצח או מת יש שנה של אבל, לא הרגשתי שהיה לנו את זה, כשאנחנו רחוקים במלון".
"עכשיו חלק מהמשפחות חוזרות לקיבוץ, ואנחנו לא. הסיבה מתחלקת לשניים: מבחינת ההורים שלי אם יש ספק שדבר כזה יכול לקרות לנו שוב, שנהיה בבית עם מחבלים - אין מצב שאני שם את הילדים שלי בסיכון כזה. בלי לשפוט משפחות אחרות. אני והאחים הקטנים שלי מאוד רוצים לחזור אבל ברור לי שזה בגדר דמיון. אי אפשר לחזור למקום כזה עד שלא מראים לנו ביטחון, לא רק לשמוע - להרגיש. אי-אפשר לסמוך על אמירות יותר".
"כל פעם שבאים לכיסופים רועש ומפחיד. לא משנה מה, עדיין נפחד שתהיה את הטראומה שלא נצליח להתגבר עליה. מי שריחמנו עליהם בסופו של דבר נכנסו לקיבוץ ורצחו אנשים שאנחנו מכירים. אז יגידו לי שהעלו את הביטחון והשמירות, ופתאום עוד חמש שנים יגידו שהם רגועים, אז אפשר להוריד לאט לאט. אני מפחדת שלא ילמדו את הלקח. אני לא אומרת שלא תהיה עזה, אבל שימצאו פתרון. אני כולה ילדה - לי אין פתרון".
"דחפתי את ההורים לעבור לעומר, שכנעתי אותם, חיפשתי בתים. שכבר נשתקע, שנפתח דף
חדש, שיהיה לנו בית לבשל לעצמנו. כשהגעתי לבית הספר החדש הבנתי שאני לא אותו דבר. התחברתי לילדים - אבל הרגשתי שאין לי מה לעשות שם. שלא אמצא את עצמי. כשאני פוגשת אנשים חדשים לא מהעוטף, יש לי פער מולם. הוא תמיד יהיה, אבל אני חושבת שאדע להסתדר איתו עם הזמן".
מנגד, היא אומרת, "חברויות קיימות הפכו להיות כל כך עמוקות, סוג של מערכת יחסים. הרגשתי שהאובדן קושר בינינו לחברות נפש. גם כשהיו ריבים וקשיים, ידענו איך להתמודד איתם בצורה בוגרת. אנשים הרבה יותר רגישים אחד כלפי השני בעקבות 7 באוקטובר. נכפה עלינו לקחת אחריות, להיות אחים בכורים למשל, אבל גם להכיל את החברים שלך. יכולת ההקשבה והאכפתיות נהיו ברמה מאוד גבוהה. קיבלתי המון מתנות מהסיטואציה הזאת. לראות אנשים באור אחר, פחות לכעוס. להבין שלכל אחד יש דרך התמודדות מאוד שונה".
"הדברים שהיו מרגשים אותנו פעם עכשיו כבר אחרים, כבר לא ציונים, דרמות וריבים עם חברים, לוקחים בפרופורציות. בבגרות. מה שמרגש אותו הוא שהחטופים יחזרו. אני לא מבינה איך אפשר להתקדם כשהם שם. לחשוב על משפחות החטופים ומשפחות שכולות קורע אותי", היא משתפת. "אני מאחלת לעצמי ולקיבוץ למצוא שלווה ושיקום, אבל קשה לי לחשוב על זה במצב הנוכחי. ואני רוצה להעביר מסר שיש גם משפחות וקיבוצים שעדיין לא חזרו. עדיין יש חוסר ודאות".
אופיר אנגרסט, בן 17 מקריית ביאליק, אפסן את גיל ההתבגרות לטובת המאבק להשבת אחיו מתן החטוף בעזה. במשך שבועיים וחצי מתן היה מוגדר נעדר, עד שהתגלה סיפורו. "ידענו שיש שלוש אופציות: הוא פצוע ושוכב בגבול ואף אחד לא יודע איפה, הוא הרוג ושוכב איפשהו ואנחנו לא יודעים איפה, או שהוא חטוף. ואז בצבא עדכנו שמצאו איכון טלפון שלו בעזה ודרך זה הצביעו עליו כחטוף. מצד אחד זאת שמחה, כי יש סיכוי שהוא חי, מצד שני שיגעון, כי אתה מבין שאח שלך בידיים של ארגון טרור ואין לך מה לעשות. אתה לא יודע איך להרגיש. קפאתי במקום. הסתגרתי בעצמי במחשבות, מה אומר חטוף בעזה".
לדבריו, "בית ספר לא היה בקו המחשבה אז ולא היום. שמתי אותו בצד אני מרגיש שאין לי יכולת ללמוד ולהתרכז בכיתה כשהראש במשהו שונה ב-180 מעלות. אני מגיע אחת ל.. וכולם מבינים. אין פה דילמה. זה כן כואב, אתה רוצה להיות תלמיד כמו כולם, לעשות מה שילד בגילי אמור לעשות. אתה מוצא את עצמך מקבל עבודה במשרה 24/7 של מלחמה. יותר נכון 24/681. זה משקל כבד מאוד. אין ברירה, אם תהיה שאנן המצב יישאר ככה. את ההשפעה עליי אדע רק ביום שאחרי".
אנגרסט מספר כי בין ההלם הראשוני להתגייסות למשימה חלף זמן קצר. "מהר מאוד הבנו שזה חתיכת מאבק והמחשבות התחלפו במעשים. מתחילים לדבר עם אנשים, שואלים מה אפשר לעשות, ועושים הכול. מתראיינים, מדבר איפה שרק אפשר, פגישות. זה תיק גדול. אני לא אוהב לראות את עצמי בסרטונים ברשת, אבל כן רוצה שיכירו את הייצוג שלי כאח של מתן. שיבינו שאפשר לבחור כל יום להציל אותו וזה לא קורה. אני רוצה להאמין שאני משפיע על רוב העם".
אנגרסט, לצד הוריו ענת וחגי, הפכו לאחת המשפחות המזוהות ביותר. "ההורים שלי רואים בעצמם כמה אי-אפשר לחזור לשגרת עבודה ולא מנסים לגרום לי לחזור לשגרה בעצמי. כולנו באותה סירה. אנחנו מבינים שהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להילחם. לאחי הקטן, בן עשר, כשצריך מסבירים, וכשצריך פחות מסבירים. הוא מאוד מדחיק. אני מנסה להיפגש עם חברים, אבל זה עדיין לא שלם. לא מדברים על זה בינינו. לא אמרתי להם שלא נדבר, אבל זה מובן מאליו".
המאבק הממושך מתיש ומורכב, אך אנגרסט מבין שתוצאותיו לא תלויות רק בו. "לא באחריותי לחתום על עסקה. מתסכל כל פעם מחדש שהיא לא קורית, וכל פעם מחדש נזכרים למה ממשיכים להילחם. אנחנו נכנסים לראש של מתן ומבינים שהתסכול שלו הרבה יותר כבד. זה מכעיס הרבה פעמים, וגורם לפתיל קצר ועצבים ביומיום. כל דבר קטן יכול להכעיס", הוא משתף.
"אני כועס גם על האנשים שבמשמרת שלהם מתן נחטף ומחליטים אם כדאי להביא אותו או לא. זה מביא לחוסר אמון מאוד גדול, בתור מי שעומד להתגייס שנה הבאה", הוא אומר, ומתאר את הקרע: "אין פה שאלה, אני אתגייס לצה"ל, ולקרבי. ועם זאת מבחינתי יש חוזה בין חייל למדינה. כמו שמתן עשה הכול ב-7 באוקטובר - אני מצפה מהמדינה שתעשה הכול ותהיה ראויה. אמורה להיות מחויבות הדדית. הודעתי שאתגייס רק ביום שאחי יחזור. אני לא יכול לשרת מדינה שיודעת רק לשלוח לוחמים ולא להחזיר אותם הביתה. מבחינתי הערכים שגדלנו עליהם הם שלא משאירים אף אחד מאחור. לגלות שהמדינה מוכנה לזה משפיע בצורה הכי קשה שיש. שרפו לנו את הערכים האלה. לוחמים הם לא קונוסים או מספרים, הם בני אדם".
למיכל זדונאיסקי, בת 18 מכפר סבא לפני שנת שירות בשומר הצעיר, מירון אמיר, בן 17 מפתח תקווה, וב', בן 17 גם הוא, ההישארות מגיעה עם כוכבית - לא נעזוב את ישראל וניאבק למען עתידה, אך גם לא נוכל למלא את הדרישות שהמדינה מציבה בפנינו. שלושתם הם חלק מיותר ממאה בני נוער שחתמו על מכתב הצהרות כוונות עם כותרת משותפת: נסרב לשרת בצה"ל. המחשבה הייתה בראשם עוד לפני המלחמה, הם אומרים, והתחזקה אחריה, עם המשבר בעזה.
"החלטנו לא לקחת חלק במערכת הצבאית", מסביר אמיר. "סרבנות יכולה לבוא בכל מיני דרכים: יש סרבנים שהולכים לכלא ועושים קמפיין, יש שמקבלים פטור נפשי או פיזי, ויש פטור מצפוני, פציפיסטים". ב' מוסיף: "זה לא בהכרח סירוב פקודה ישיר, אלא שהסיבות שלך לא להתגייס מגיעות מסירוב להסכים עם הסטטוס קוו ופעולות הצבא".
ההחלטה חריגה בנוף הצעירים הישראלי. "זו לא ברירת המחדל שאף אחד התחנך אליה. כולל אותי", מודה זדונאיסקי. "זה היה עניין לצאת ממסגרות מחשבתיות שלימדו אותנו דרך אינדוקטרינציה, בחינוך ציוני. כל אחד נחשף וזה נבנה אצלי בדרך אחרת". אמיר, שגדל ב"בית קיבוצניקי", כפי שהוא מגדיר זאת, מספר כי "ההורים שלי מצביעי העבודה קלאסיים של שנות ה-90-80. עבורי, זו הייתה עליית מדרגה מהם. לא רק לדבר - גם לעשות. דיברו על הדברים האלה בבית, הם לא נקטו את הפעולות שאני נקטתי - אבל הבינו".
"זו עליית מדרגה גם בשורשיות ההבנה של למה אנחנו נמצאים במציאות הזאת. אפשר להסתכל על עוולות כמו 7 באוקטובר ולהבין את המציאות בצורה מצומצמת. קרתה לעם שלנו טרגדיה נוראית, בגלל דברים כביכול מובנים מאליהם: חמאס, מחבלים", מצטרפת זדונאיסקי, "אבל הבנה שורשית מסתכלת אחורה לסקור את ההיסטוריה והסיבות שהגענו למציאות שבה 7 באוקטובר קרה - דיכוי ישראלי של עשרות שנים. דברים לא נבראים מעצמם, מהאוויר, יש רצף אירועים מתמשך שמוביל אותנו למדרון חלקלק. הבנה רדיקלית של המציאות רואה את כל האירועים האלה".
אמיר מבקש להבהיר כי "7 באוקטובר לא היה מוצדק באף דרך. מה שמיכל מנסה להגיד הוא שהסתכלות על אירועים כאלו בצורה שטחית, של זה פשוט קרה כי חמאס שונאים אותנו, לא יפתור את הבעיה - ואת ההתרחשות של אירועים כאלה בעתיד. יש שנאה כלפי ישראל. זה מה שקורה כשאתה חי תחת כיבוש עשרות שנים. שוב, זה לא מצדיק פעולות אלימות".
"אין דבר שהוא שחור או לבן. אנחנו לא יכולים להסביר אנשים כדמויות מסרט מצויר, שכל התכונות שלו הן שהוא שונא אותי. כדי למנוע את זה לעתיד, צריך להבין מה הוביל אנשים לשנוא אותנו", מוסיף ב', ומשיב לשאלה אם בהתאם גם השנאה כלפי תושבי עזה לגיטימית: "השנאה של אנשים כאן גם מונעת ממחשבה יותר רחבה, תהליכים נפשיים ומנטליים מסובכים שגררו אנשים להאמין ככה".
זדונאיסקי משיבה גם היא לשאלה. "יש מעגל של שנאה שמאכילה אחת את השנייה. היא מאוד טובה כדלק בשביל המלחמה. מאז המלחמה, ישראל מלובה באותה שנאה יותר ויותר. אנחנו שומעים אמירות אלימות להחריד, חווים אירועים אלימים להחריד, כל הזמן. אנחנו לא רואים את העוצמה שבה החברה הישראלית שונאת".
אמיר משרטט את גבול הפעולות שהוא רואה כלגיטימיות. "להפגין, למשל. ב-2018 היו הפגנות ענקיות ולא אלימות בעזה, שישראל הגיבה להן באלימות, ירי ורצח. ישראל כל פעם מחזירה באלימות לפעולות התנגדות לא אלימות", הוא אומר, ומיכל טוענת: "אנחנו לא משאירים ברירה להתנגדות לא אלימה ומדכאים כל הזדמנות של העם הפלסטיני להביע את עצמו בצורה לגיטימית. אנחנו יוצרים הקצנה ואסקלציה, שמובילה לאירועים בלתי נסלחים ובלתי נתפסים. אנחנו יכולים לשים לזה סטופ דווקא בלשחרר ולאפשר לעם להביע את הכאב שלו".
השלושה מספרים כי הוריהם אמנם לא נקטו בפעולה דומה, אך גם לא התנגדו יתר על המידה. "שלי מבינים בסך הכול. אבא שלי אוהב להגיד שבעקרונות אנחנו מסכימים כמעט על הכול. בפועל, אנחנו רואים דברים אחרת. הוא חושב שבגלל הגיל הוא יותר מתון", אומר ב'. "אבא שלי, למשל, רואה כמוני את ההתנחלויות בגדה המערבית כדבר לא לגיטימי", מוסיף אמיר. "יש דברים אחרים שאנחנו לא מסכימים עליהם. כשסיפרתי לו שלא אתגייס, בהתחלה הוא היה טיפה אנטי. הוא עדיין לא מת על המהלך, אבל אני חושב שהצלחתי להראות לו מאיפה אני בא. חששתי מהתגובה של המשפחה יותר משל החברים, עם הגיל קשה יותר לקבל דעות שונות. חברים שלי לא מסכימים איתי אבל גם הם רואים מאיפה אני בא".
לפי זדונאיסקי, "להיות בן אדם פועל ופוליטי, שלא התפשר על להביא את השיח הזה איתו לכל מיני מקומות, זה כמו מסננת. לא חוויתי התרחקות אחרי שהבעתי עמדה, אבל אנשים לוקחים את זה בחשבון. בשנת השירות אחנך את החניכים פוליטית, אפיץ את מה שאני מאמינה בו החוצה, בגבולות של מה אני יכולה לומר ולא. לא בהכרח אומר להם בואו כנסו איתי לכלא 10. אומר להם בפנים גלויות מה אני עומדת לעשות ולמה, שיש אלטרנטיבה. זה התפקיד שלי בתור דמות חינוכית".
"לצערי, אני חיה במדינה שבה אלימות נגד קבוצה אחת לא לגיטימית, כמו להט"בופוביה או גזענות בתוך החברה היהודית, אבל שנאה כלפי ערבים היא בקונצנזוס ואפילו מקודמת על ידי המדינה", היא מאשימה. "לצערי אני חיה במדינה שבה אני צריכה להציג את זה לחניכים עם הסתייגות קלה. אני לא מפחדת להביע תמיכה בעם הפלסטיני. בסופו של דבר, המטרה שלי היא לגשת לחניכים ולהנגיש את עצמי אליהם. אני הולכת להיות קומונרית בירושלים, אפגוש כל מיני סוגים של חניכים, שחלקם יגיעו מרקע גזעני או מאוד ציוני. אעשה את המיטב להתחשב בזה - יחד עם עמידה על העקרונות שלי".
שלושתם אינם מגדירים עצמם ציונים. "אני לא יכולה לתת יד ולהגיד 'זה היה בשמי' לפעולות של התנועה הציונית לאורך ההיסטוריה. ואני אומרת את זה בתור בת להורים שעלו לארץ. זה לא מובן מאליו, אבל מגיע מתוך חקר", אומרת זדונאיסקי. "אי-אפשר לדרוש דו קיום במחיקה מוחלטת של הכוונות והמעשים ההיסטוריים של התנועה הציונית. הן אף פעם לא היו טהורות, של נטו בית לאומי לעם היהודי. מהיום הראשון הייתה מודעות מי חי כאן, על חשבון מי זה בא".
להגדרתו של אמיר, "ציוני זה לא רק לעם היהודי צריכה להיות מדינה, אלא גם לראות את הפעולות של התנועה הציונית בארץ ולהיות חלק מזה. להגיד אני ציוני ואז למחוק זוועה שהתנועה עשתה - זאת הגדרה שמשמשת רק להסברה".
ב' מספר כי הוא מודע לתוצאות האפשריות של המהלך, אך לא מודאג. "אני חושש מההשלכות היומיומיות, בעבודה, יש רדיפה של שמאלנים. הפוגרום בבית הכנסת הרפורמי ברעננה לפני כמה חודשים, למשל. אני לא מאמין שזה יפגע בעתיד, אני מאמין שכל אדם צריך לחיות לפי דעותיו", הוא אומר. זדונאיסקי דוחה גם היא את ההשלכות כשיקול: "אנחנו משלמים מחיר על לעמוד באידאולוגיה שלנו. יש רדיפה, יש פאשיזם, אי-אפשר להתבטא כמו פעם, ועם זאת - זה מחיר שאני מוכנה לשלם כשפלסטינים משלמים מחיר יומיומי על הקיום שלהם. אם זו המציאות שלהם, מה זה בשבילי לשבת פה ולהגיד בפנים גלויות מה אני חושבת?".
"באוניברסיטאות בחו"ל זה עוזר להגיד שאני נגד רצח העם שקורה פה", מציג אמיר את הצד השני. "אפשר לראות מהאמירות של חברי כנסת והפעולות שצה"ל
עושה שהמטרות שמכרו לנו - להחזיר את החטופים ולמוטט את חמאס - גם לקהל הציוני של קפלן כבר ברור שזה לא מה שאנחנו מנסים לעשות. אנחנו מנסים לרצוח ולכבוש בעזה".
"אפשר להגיד שיש לנו מטרות אצילות, בפועל מה שקורה זה הריגת חפים מפשע, נשים וילדים, הרעבה של אוכלוסייה אזרחית. אולי התכוונו למשהו, אבל זה מה שקורה. ואלה לא פעולות לגיטימיות", מצטרף ב', וזדונאיסקי מחזקת: "וזה גם לא מניב את התוצאות שהבטחנו. זה כבר נהיה קונצנזוס. אנשים רואים מבעד למסכת האשליות שמכרו לנו בתחילת המלחמה, כשעוד האמנו שאנחנו פה למטרה מוצדקת. החטופים פה? סיימנו את המלחמה? אנחנו לוקחים את העסקאות שיש על השולחן?".
אמיר מסביר כי החליט לסרב לאחר 7 באוקטובר. "הדעות שלי התגברו בעקבות שקרה פה. הרבה אנשים זה גרר ימינה במצפן הפוליטי, אותי הפוך. הגנה אמיתית היא לא להמשיך מלחמה שהורגת עוד אנשים, עזתים וחיילים. אם היינו לוקחים עסקה, החטופים היו חוזרים הביתה ואנשים היו מפסיקים למות, הטילים היו מפסיקים, זאת הגנה", הוא אומר. לפי ב', "הגנה אמיתית באה מנטרול הבעיה מהשורש. 7 באוקטובר גרם לנו להבין שהצורך היחיד בהגנה הוא למנוע את מעגל הדמים הזה, שמוביל לסבבים של מלחמות".
"לעמוד בחזית זה רק לתמוך במערכת שמדכאת וכובשת, בורג במערכת שמה שיוצא ממנה הוא רק כיבוש. אי-אפשר לתקן מערכת שעובדת טוב. המערכת עובדת מצוין, המטרה שלה היא פשוט לא להגן", מפרט אמיר מדוע בחר שלא לנסות לשנות מבפנים. "מאז הקמתו, צה"ל נועד לא רק להגנה תמימה, אלא גם לשמר את יחסי הכוחות ולכבוש", מוסיפה זדונאיסקי. "הטענה של לשנות מבפנים בעייתית. יש כל סיבה להגיד אני לא חלק מהמערכת, לא משייך את עצמי לזרוע של דיכוי. ההשפעה הכי גדולה היא להירתם לצו השעה ולהימנע ממה שיוצר את הבעיות. אי-אפשר לומר שאשנה את הצבא מבפנים ולכוון נשק".
הבחירה לשנות מבחוץ מעלה תהייה נוספת: מדוע, אם כך, הם נשארים במדינה שהם מתנגדים לחלק נרחב ממנה. "אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר טוב אם נישאר פה, ללכת לנוכחות מגנה בגדה, להפגין, להראות שיש קול", עונה אמיר. "אם כל השמאלנים יצאו מישראל יהיה עוד יותר גרוע. אם כל השמאלנים יצאו מהצבא, זה עדיין יהיה אותו צבא. גם אם יש שם כמה שמאלנים עכשיו זה לא משנה את המטרות. הצבא מתפקד כי הוא מלא בימנים. להישאר כאן ולהיות אקטיביסט פוליטי עושה יותר טוב מרע".
"יש פרדוקס בלחיות פה, מהמשאבים של המדינה שלקוחים ובאים על חשבון עם אחר", מודה זדונאיסקי. "אבל אין מקום שבו אני יכולה להשפיע יותר. בסוף מי שמרכיב את המציאות אלה האנשים פה, הקונצנזוס. אי-אפשר לשנות את הקונצנזוס הישראלי מרחוק בברלין. זו הדרך לנצל את הפריבילגיה שלי בתור יהודיה לבנה ולעזור לאלו שלא יכולים להתבטא באותו אופן".
ב' אומר כי "להיוולד פה זו לא בחירה, להתגייס זה כן פה הבית שלנו. אולי הוא בנוי על מקורות לא לגיטימיים, אבל אנחנו כבר פה. אנחנו לא מונעים רק משנאה לישראליות. אני מונע מאמונה שלמה ואהבה עמוקה לסביבה שלי, מתוך רצון שנחיה חיים יותר טובים, בשקט ושלום. אנחנו לא רוצים רק לדבר רע, יש צורך לדבר רע כדי להביא טוב".
עד כה, התנועה לא הצליחה לסחוף אחריה כקריאה לסרב בימי המהפכה המשפטית. "אנשים חושבים שצריך להגן גם אם לא מסכימים. בתקופת המחאה היינו בשלום, כביכול. תנועת המחאה נגד הממשלה הפכה קטנה יותר בכללי. כמות האנשים בקפלן שונה מאוד", מתייחס אמיר. לפי מיכל, "המיליטריזם אינטנסיבי הרבה יותר. יש תפיסה של הרבה ישראלים שזה לא הזמן. אבל אם עמדת בקפלן אין סיבה שלא תעמוד עכשיו. הסביבה מקצינה ונהיית יותר פאשיסטית. אין דרך אחרת לומר את זה".
שלושתם מתקשים למצוא דמויות אותן הם מעריכים בפוליטיקה הישראלית. גם יאיר גולן, שעורר סערה באמירה שהדהדה מסרים דומים לשלהם, רחוק מדעותיהם. "האמת, אני לא מת על אף דמות פוליטית", עונה אמיר לאחר מחשבה. "הכי קרובה אליי מהמפלגות זאת חד"ש, אבל גם לא באמת. הדמות שאני הכי אוהב כרגע בפוליטיקה היא עופר כסיף". מיכל מגחכת לשמיעת השם. "אני מזדהה איתו, אבל הוא תופס תפקיד בשיח הציבורי שהוא הדמות שאומרת בווליום גבוה מה שהיא חושבת. יש דמויות כמו דב חנין שתופס עמדה הרבה יותר נגישה. שניהם תופסים תפקיד חשוב בספקטרום השמאלני".
ב' מוסיף כי "אני מוצא את עצמי מזדהה עם יותר מפלגות וארגוני מאבק. חד"ש, עומדים ביחד, איימן עודה. מחוץ לפוליטיקה או לזמנים הנוכחיים אני מעריך את ישעיהו ליבוביץ'". "השמאל מטבעו פחות פופוליסטי. ביבי עושה בדרך ממש טובה סחיפת קהל ותקשורת החוצה, אבל זו דרך של אשליות ושקרים", אומרת מיכל. "זה לא משהו שהייתי רוצה שהשמאל יעשה כדי להגיע לעמדה דיקטטורית כמעט. אני כן מנסה לקדם אמירה של 'בואו איתנו'".
"אנחנו תופסים אחרת מהישראלי הממוצע מה שקורה", היא ממשיכה. "אני לא באה להתרברב, זה עניין של לצאת מקונצנזוס שמלמדים אותנו מהיום שאנחנו נולדים. להקשיב לקולות לא מפה, מעבר לגדר, בחו"ל, בשוליים. זה דורש חקר. פחות מעניין אותי מה קורה בפוליטיקה הישראלית, איזה ליצנות מתרחשת בכנסת. אבל הפעילות הפוליטית שלי אקטיביסטית כמו שרוב בני הנוער והאנשים בישראל לא עושים. הרבה אנשים לא מגלים אכפתיות. אני ממש לא מנותקת, זה לא המקרה, אנחנו יוצאים לרחוב שלוש פעמים בשבוע".
לאחר 7 באוקטובר, ב' מציע, היה על הממשלה "קודם כל לנטרל את הסכנה הממשית, להגן על הקיבוצים. אחרי זה צריך היה להתחיל לחשוב ולשנות אסטרטגיה מדינית, לנקוט פעולות שלא ישאירו את הסטטוס קוו". אמיר טוען כי צריך היה "לקחת עסקת חטופים שכוללת הפסקת אש. עסקה כזו קיימת כבר הרבה זמן והממשלה מסרבת עוד פעם ועוד פעם להשלים אותה, כי הרצון הוא להמשיך לכבוש ועוד הרג. אני לא מאמין בנקמה. הבחירה לא לקחת עסקה לא החזירה את הביטחון או את החטופים. לממן את חמאס זה מה שמתגמל את הפעולות שלהם, לא עסקה. משאירים אותם בשלטון כדי להוריד מכוח הרשות הפלסטינית ולהגיד 'הנה, אלה ברברים'".
"פתרון מדיני לא בא בבת אחת, הוא צריך להתחיל בלתת לאנשים בעזה אופציה להתנגדות לא אלימה, להוציא את המתנחלים מהגדה ולתת כוח לרשות. אידאלית, הייתי מת למדינה אחת חילונית לשני העמים. בפרקטיקה, קפיצה מהמצב כרגע למדינה אחת לא יכול לעבוד. מצב של שתי מדינות זמניות שוויונית יוריד את הטמפרטורה של הכעס בשני הצדדים, ויכול להוביל בסופו של דבר למדינה אחת", הוא מוסיף. זדונאיסקי מסכמת: "קשה לדמיין מדינה אחת כשהדיבור הוא טרנספר לתושבי עזה. אבל צריך. כמובן שהשלבים הראשונים יהיו נסיגה, סיום המלחמה, פירוק התנחלויות ובניית אמון עם הרשות הפלסטינית. זה תהליך, אבל הוא אפשרי".
בשביל מרבית חניכי המכינות לעתיד, זו כלל לא שאלה. רם מבית ג'אן כבר חולם על אגוז, תמר עסוקה בשאלות של שמירה על הדת במהלך השירות, וזיק בחר בזהותו הישראלית על פני חיים בלונדון. התהיות הקשות שמעלים החברים, הם טוענים, פוסחות מעליהם.
בחודשים האחרונים העדה הדרוזית יצאה למחות נגד הפגיעה בקהילה בסוריה, בדרישה מישראל לפעול לעצירת האלימות. המשבר העלה חשש לנזק לחיבור בין הדרוזים למדינה. רם טאפש, בן 18, דוחה את הביקורת. "אני לא חושב שהמדינה צריכה להתערב בסוריה יותר ממה שעושה, בסוף זה יכול לגרום למלחמה מולם", הוא מסביר.
טאפש יתחיל בקרוב את דרכו במכינת כרם אל בדלית אל כרמל, המשלבת דרוזים ויהודים. במהלכה הוא מקווה להשלים את הבגרות שהתקשה לסיים. "בשנתיים האחרונות לא היה מה לעשות, פחות יצאנו. הייתי השנה במד"צים-מש"צים, הדרכתי בני 16-17, גם בגילי, יצאנו לטיולים ועשינו פעילויות בכפר, שיעורים על מנהיגות ומשחקים. אבל המלחמה גרמה לבעיות בבית ספר, והתקשיתי קצת בבגרויות. הייתי במגמת פיזיקה-אלקטרוניקה מחשבים - אבל לא הצלחתי להשלים את המבחן במתמטיקה. אני יודע שחייב את זה בשביל החיים, זה כן מטריד אותי".
החניך הראשון במכינה היה סגן-אלוף סלמאן חבקה, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה במהלך המלחמה. טאפש מכוון גם הוא לשירות קרבי, ביחידת אגוז. "אני רוצה שירות משמעותי. הייתי בתוכנית אחריי ומשם הלכנו לבסיס אגוז, הכרנו את האנשים, ומאז ועד עכשיו אני רוצה להגיע אליה", הוא נזכר. "אבא שלי שירת בגולני וכל המשפחה הייתה בקרבי. הוא שכנע אותי ללכת ללוחמה ולמכינה. לא לשרת סתם. אני רוצה לעשות אותו גאה".
אביו עובד כיועץ למפקד מרחב במשטרת מחוז תל אביב, אמו בשוק ירקות. "אבא תמיד אומר לי לעשות מה שאני רוצה - אבל 'ממליץ לי'. למשל 'אולי לא למשטרה, לך ללמוד'". טאפש מקווה שכפי שאביו היווה דוגמה עבורו, הוא יסחוף אחריו את אחיו הקטנים, בני 15 ושמונה. "תמיד אני אומר להם לעשות שירות קרבי, הגדול אוהב את זה, והקטן לא בעניין. אבל אין בעיה - אני אשכנע אותם", הוא מבטיח.
לדבריו, למרות ש"כולם רוצים להתגייס בבית ג'אן", עדיין חסרה הסברה על הצבא. "בבית ג'אן יש הרבה טוב והרבה רע. מצד אחד, כולם מכירים אחד את השני, מגובשים מאוד, יד אחת. אבל בצד השני, אין תוכניות והרצאות על צה"ל, לא יודעים כלום על הצבא פה. ובכל זאת, כולם מבינים שצריך לעשות את זה. אנשים פה אוהבים לשרת בצבא".
"תמיד חברים שלי אומרים שצריך לתת עוד יחס לדרוזים. לעומתי, הם רואים נקודות חלשות יותר, למשל חוק הלאום שכעסו עליו, או שבצבא יש גזענות. תמיד יש לי את המחשבה הזאת, אם גם אני אתקל בזה בעתיד, או שהם משקרים", הוא מודה. "אני לא יודע מה אעשה אם זה יקרה. אקבל הכול באהבה. בסוף כל אחד עושה מה שהוא חושב ובתרבות שלו".
תמר שקד סיימה גם היא י"ב, באולפנה. בשנות הקורונה והמלחמה סימנה וי על כל סעיף ברשימה שמשמחת הורים: חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית, התנדבות במד"א, הדרכה בתנועת בני עקיבא. כשתכננה את הפרק הבא, שירות לאומי לא היה על הפרק.
"אני לא מחפשת את הקל והנחמד. כל החיים אני ככה", היא מתגאה. "שחר פרידמן שנהרג בעזה הוא אח של גיסתי. פגשנו את המוות מקרוב וזה חיזק בי את הרצון להתגייס ולתרום. אני עומדת להיות מאמנת סימולטור בחיל הים".
לדבריה, "בתחילת המלחמה היו רגעים של 'מה קורה במדינה'. יש חטופים, הרוגים, ועם הזמן שעובר, זה עצוב להגיד - מתרגלים. אני צריכה לשבת ללמוד לבגרות במתמטיקה כשיש חטופים בעזה וכשאח של גיסתי נהרג. אני מאוד חנונית, אז לא משנה מה - אני אלמד. גם כשאח שלי עבר ניתוח המשכתי ללמוד לבגרות. יש לי בנות בשכבה שזה שבר אותן, שלא הצליחו לתפקד ולקום מהמיטה וסיימו בלי בגרות. חברות שלי לא הצליחו להרים את הראש. הן שאלו איך מצפים שאלמד מתמטיקה כשחבר של דוד שלי חטוף?".
"אנחנו גרים ביישוב מעורב של חילונים ודתיים. כמעט כולם מתגייסים. היה לי ברור שאני רוצה מכינה, ומכינה דתית. אומרים שבצבא יש אתגר להישאר דתיה אז החלטתי להתמקד בלימודי דת השנה", היא משתפת. אני נורא מחכה לקחת חלק בדבר הזה".
"חזרתי מפולין במהלך המלחמה וראיתי איך ניסו לגמור אותנו וקמנו. שוב ושוב ניסו להוריד לנו את הראש, ולא משנה מה יעשו נקום. לא שמעתי מחברים שלי שאלה אם לעבור מהמדינה, ולי ברור שלא. בחרתי במכינת יונתן בעוטף כי רציתי להרגיש שאני תורמת בעבודה חקלאית עם אנשים שנהרס להם הבית. אין חשוב מזה", היא ממשיכה. "על המצב ההומניטרי ברצועה, שהוביל לביקורת נרחבת על ישראל, שקד אומרת כי "לא מעניין אותי מה קורה בעזה, כל מי ששם חלק מהפשע. אלה ילדים שלומדים לירות בנשק לפי שלומדים קרוא וכתוב, הם לא כאלה תמימים".
"על כל החלטה מדינית אני יכולה להגיד ככה או ככה. לא הייתי רוצה להיות במקום של מקבלי ההחלטות. אני לא יודעת אם הייתי רוצה שימשיכו במלחמה או לא, אני די סולדת מפוליטיקה. דיברנו על זה גם בין החברות, שאולי זה יותר הנוער של פעם. אותנו לא מעניין ולא בוחרים להתעסק בפוליטיקה. במקום לחשוב מי צריך לקחת איזה החלטה - הלכנו לפנות בית בבת ים שנהרס. אנחנו בוחרים לעשות פרקטית במקום להתעסק במי צריך לקבל איזה החלטה".
"נורא רוצים לקחת על עצמנו ולהוביל. אולי פעם הסתפקו בלהתגייס, אני בכיתה ט' החלטתי שאני הולכת להתנדב", היא מתארת את ההבדל שהיא רואה מדורות קודמים. "למדנו לעמוד באתגרים ונכנסנו לפרופורציות. זה נורא ביגר אותנו. בהתחלה אמרתי לעצמי איזה באסה שככה אני מעבירה את השנים האלה, אבל אם לא - לא הייתי מי שאני היום".
"לא תמיד בית הספר הצליח לספק את המעטפת, כי איך אפשר. היינו רק במרתון אחרי בגרויות, שלא תהיה אזעקה, שנספיק לפני מלחמה עם איראן, קורונה, מסכות. הרבה תהליכים חברתיים התפספסו בשנים האלה", היא אומרת. "אנחנו גדלים ביישוב קטן, כולם מכירים את כולם, בתוך כוך. אז כולהו די באותו ראש. לעומת ההורים שלנו, הדור שלנו רואה הרבה את התקווה. אני קמה בבוקר ומתבאסת בטירוף שיש מלחמה, ואז אומרת יהיה בסדר בסוף. ההורים שלנו פחות אופטימיים מאיתנו. אני מצליחה לראות שיהיו פה חיים אחרים".
"בפנטזיות הרחוקות שלי בעוד חמש שנים המלחמה נגמרת, אני יוצאת לקריירה צבאית ולקצונה, והמדינה תחזור להיות מי שהייתה. הכול יחזור להיות רגיל", היא מייחלת. "השאיפה שלי היא לעשות טיול גדול, ללמוד ולהקים משפחה. לא אגדל את הילדים ביישוב שלי, אבל אני גם רוצה יישוב קטן וחמוד. מי רוצה לגור ליד ההורים צמוד? קצת חופש".
זיק אשון נולד בלונדון ועלה לישראל עם אמו כשהיה בן ארבע. תחילה התגוררו בירושלים, בהמשך ברעננה, ואז בבית שמש. אביו, שאינו יהודי, נשאר שם. "הקשר שלנו יחסית טוב. בשנתיים האחרונות טסתי הלוך/חזור, שיחקתי כדורגל בג'וניור פרמייר ליג, וחייתי עם אבא שלי", הוא מספר.
ניתן לדמיין שהחיים בלונדון היו נוחים יותר. לא לאשון. "כשהייתי בבית ספר שם חוויתי הרבה אנטישמיות וגזענות. לא רק כלפי זה שאני יהודי, גם כלפי זה שאני שחור. אני זוכר שירדתי במדרגות עם כמה חברים ותלמיד אחר עלה על זה שאני ישראלי - לא שהסתרתי את זה - וקרא לי יהודי מסריח. במקרה אחר, ביציאה מבית הספר ילדה שהדעה שלה הייתה נחשבת בשכבה שפכה עליי בקבוק מים, קראה לי קוף ואמרה תחזור לישראל, ארץ המחבלים", הוא נזכר.
"כשאני חווה גזענות פה בישראל, זה מתוך חוסר ידיעה. לא מבינים את השיער השונה, סוג העור האחר. באנגליה הרגשתי שזה מתוך חוסר אהבה", הוא מפריד, ומסביר את הבחירה לשוב לישראל, בתקופה בה רבים בוחרים בדרך ההפוכה. "אני מגדיר את עצמי ישראלי לגמרי. כל החברים שלי הולכים לצבא, גדלתי בבית דתי, הצד של אימא שלי מפולין ורוסיה. סבתא רבא שלי הייתה בשואה. האוכלוסייה בלונדון מוסלמית ברובה, ישראל פחות חביבה שם, מפגינים נגדנו. הרבה פחות נוח שם".
"במדינת ישראל יש משהו יפה - האהבה שיש לנו אחד כלפי השני. יותר מוכנים לקבל האחר", הוא מאבחן. "שם כל אחד מנסה להילחם על הזהות שלו ושל העם שלו. הבלאגן פה הוא כזה ששווה לחיות, לעבור ולקבל אותו".
בתחילת המלחמה, החליט סופית שיישאר בישראל - ויתמיין למכינה - בית אסף, סמוך לחריש. "זה פקח לי את העיניים לזה שאני הולך להיות חייל. אמרתי שאם אני נהיה לוחם, אני רוצה להיות לוחם מוכן. מן הסתם זה מפחיד. למות זה מפחיד בשביל כולם. אבל חלק מהפחד להתגבר עליו זה לדעת שאני לא היחיד או הראשון שיצטרך ללכת ולחוות מראות קשים. יש כל כך הרבה אנשים שמוכנים לשים את עצמם על הקו האדום הזה, מי אני שלא? אני לא הולך לוותר. אני מתערער כמו כולם, ברור. אבל צריך להסתכל על התמונה השלמה. אם הספק קיים או לא - אדע כשאהיה שם בעצמי. אני מקווה שהמכינה תכין אותי להתמודד מולו".
השנים האחרונות, הוא משתף, שינו אותו ואת חבריו. "אתה מסתכל על העולם, רואה את כל המלחמות, ואומר באיזה כאוס אני חי, מה הולך להיות. זה הספק הכי גדול שיש לי, מה הולך להיות בעתיד שלנו? איזה מלחמה עומדת לפרוץ? איזה מחלה? בקורונה היינו בבית ולא ידענו מה קורה בחוץ, מעבר לטלפון. הדור הזה הולך ונוטה לכיוון של הסתגרות, בגלילה בטיקטוק ובאינסטגרם, התעסקות בעצמך בצורה הלא נכונה. הרבה מהפוקוס הוא איך אני נראה, והרבה שוכחים לשאול את עצמנו אם אנחנו בני אדם. אז אני לא יודע לאין נגיע כבני אדם".
"אני מנסה להתכוונן ללמוד ערכים מהצבא שלא אלמד במקום אחר", אומר אשון. "חברים אחרים שלי אומרים שהם לא יודעים אם ימשיכו לחיות פה. גם בגלל המלחמה, וגם כי הם רוצים לעשות כסף ולחיות טוב, ופה יקר. אבל הם גם לא טסו למספיק זמן ולא יודעים איך החיים שם בחוץ. עוד לא פגשתי מדינה שגורמת לי להרגיש כמו בישראל"