הנטייה הטבעית של כולנו הוא להפוך את סיפור המנעולים לבדיחה. שניות לאחר שחשפנו שלשום את הפרשה, החלו מכורי ה-AI להציף את הרשת: לוין המנעולן, לוין מדביק מסטיק על כסא היועצת וכו'; הועלו מחדש קטעים ישנים נבואיים של "ארץ נהדרת" על לוין והיועצת, עפו באולפנים ביטויים כמו "גן ילדים", "לוין התינוק", ועוד. אפשר להבין את האינסטינקט הזה לגחך את הסיטואציה המחורבנת שבה אנחנו נמצאים מאז ינואר 23. האינסטינקט הזה נובע מהרצון להקל עלינו, לבדח את עצמנו, והוא נובע גם מהידיעה שלוין הוא באמת דמות גרוטסקית, וללא ספק מגדולי הלוזרים הפוליטיים שידעה ההיסטוריה הפוליטית בישראל. הרי מאז ינואר 23 לא הצליח להעביר ולו רפורמה אחת שהצהיר עליה. השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים שעבר רחוק מזה שהציע, ייכנס לתוקף בקדנציה הבאה, וספויילר - ככל הנראה הקואליציה הבאה תבטל את גם אותו.
ובכל זאת, האינסטינקט הזה מטעה. סיפור החלפת המנעולים בלשכה המשותפת של השר והיועצת הוא לא מצחיק, הוא אירוע חמור מאין כמותו, ומהווה שלב חדש ומסוכן במשבר החוקתי בישראל. פעם, לפני כמה שנים, בסוף מערכת בחירות (זו שהובילה בסופו של דבר לממשלת החילופין) כשלוין עוד לא היה שר, נוצר עימות קשה בין יו"ר הכנסת אז, יולי אדלשטיין, לבין בג"ץ. במלים פחות מכובסות, אדלשטיין הפר החלטת בג"ץ בנוגע לבחירה של יו"ר חדש לכנסת. את הרוח הגבית להפרת הפסיקה קיבל אדלשטיין מלווין שאמר משפט בסגנון: מה תעשה נשיאת בית המשפט העליון? תשלח עליך את משמר בתי המשפט? אז זה היה נראה רחוק ומטאפורי. השבוע כבר פחות. לכיבוש פיזי של משרדים יש משמעות אדירה. מי שמכיר את ההיסטוריה הטרייה של פולין יודע שכששם בוצעה ההפיכה המשטרית, הממשלה העיפה את השופטים מלשכותיהם. פיזית.
מהלך החלפת המנעולים של לוין באמת נובע מתסכול של לוזר. לוין רתח על העובדה שהממשלה בראשות נתניהו זימנה כמה ימים לפני כן לקבינט את היועצת המשפטית לממשלה על אף שכבר הודחה כביכול, וזאת היתה הדרך שלו לנקום בה. אבל למדנו כבר בהיסטוריה שאסור לזלזל בלוזרים. ככל שהלוזר מפסיד כך גוברת המוטיבציה שלו להתפרע ביום שיהיה לו את הכוח והגיבוי לעשות זאת. או אז ייתן דרור לכל התסכולים שלו ללא כל בקרה.
מעבר לכך, לוין לא פועל בחלל ריק. ראינו כאן את מהלכיו של קרעי שהיה הראשון להודיע לאנשי משרדו שלא לקיים את פסיקת בג"ץ, ובאחרונה גם ראש הממשלה חזר לדבר על הצורך להילחם בדיפסטייט. בשני ראיונות שנתן בימים האחרונים, אחת לרשת זרה תומכת, והשנייה לרשת ישראלית מגויסת, דיבר על הצורך להילחם בבירוקרטיה ובמשפטנים. בשני הראיונות השתמש כדוגמה במדינות ערב כדי לתאר עד כמה אין בהן "בירוקרטיה" וכמה הן משגשגות. זה המודל שלו עכשיו, כך מסתבר. ואם אתם ממש חפצים בעוד אלמנט סימבולי מהראיון הלוקלי, ובכן במהלכו השופר החנף העניק מתנה לראש הממשלה, וביקש ממנו להעביר אותה לרעייתו. לשם חברים יקרים אנחנו הולכים - לממשל רומס דמוקרטיה שתפקיד העיתונאים בו הוא להתחנף ולתת מתנות למשפחת העריץ. אוי לבושה. אגב, אחר כך התברר שהשופר לא עד כדי כך פראייר. הסתבר שיש לו אינטרס כלכלי בסיפור הזה, שכן מדובר בתכשיט פרי עיצובו שהוא מפיץ עכשיו. בעולם המושחת שאנחנו צועדים עליו, הכל מותר לך, כל עוד אתה סוגד לשליט ורעייתו. בעבר שופר כזה לא היה מרשה לעצמו לבצע מעשה כזה מושחת מול כל העולם. היום? מי יעצור אותו? בן גביר? הצחקתם! הוא מעדיף לחקור את אביעד גליקמן, זה שבזמן שניסיון לצלם את אשת העריץ בדיון משפטי, אולי דחף בטעות את אחת מבנות הלוויה שלה.
בחזרה לענייננו, אז מה עכשיו בג"ץ אמור לעשות? אין בכלל שאלה שהמהלך של לוין היה בלתי חוקי בעליל, ובשונה מהשופרות (ומכמה עמיתים שאינם שופרות אך משום מה מקטינים מחומרת המקרה), אני סבור שבג"ץ חייב להתערב בו בלי צל של ספק. לכאורה, לאחר חשיפת האירוע, לוין היה יכול להסביר אותו כך: הלשכה בתל אביב היא שלי (או כמו שהילדים אומרים "שלי מהבית"), אפילו יש בפתח הלשכה שלט: "שר המשפטים יריב לוין", והחלטתי לעשות סוף לנדיבות הזאת שאפיינה את שרי המשפטים בשנים האחרונות. לו היה אומר את הדברים כך, היה משפר את סיכוייו בבג"ץ; אך לוין, על אף היותו עורך דין, כרגיל חשף את האמת המרה בהודעה לעיתונות שהוציא. ניתן לו את הקרדיט שאולי לא עשה זאת בטעות, שכן יצר הפריימריז שלו גדול מהרצון שלו לבנות קייס משפטי לתלפיות (אם כי בכל זאת נשאלת השאלה עד כמה מצביעי הפריימריז יכולים להתפעל מלוזר שכל מה שהוא יודע לעשות הוא לייצר רעש, ואינו יכול להציג לבוחריו אפילו הצלחה אחת). מכל מקום, בהודעה כתב כך: "הלשכה היא לשכתו של השר ולא של עו"ד בהרב מיארה. הניסיון שלה לעשות שימוש לא מורשה בלשכת השר היא עוד דוגמה להתנהלות תמוהה מצד מי שכבר הודחה מתפקידה". עיניכם הקוראות: לוין הוא זה שעושה את החיבור בין "ההדחה" לבין החלפת המנעול. במלים אחרות, לוין מפר את החלטת השופט סולברג לפיה אסור לעשות שום שינוי במעמדה של היועצת כל עוד העניין לא נדון בבג"ץ.
אבל מעבר לשאלת בג"ץ המנעולים, עומדת שאלה גדולה יותר. לפני כמה חודשים פנתה היועצת המשפטית לממשלה לראש הממשלה בבקשה שישקול לפטר את השר בן גביר, זאת לאחר שלכאורה עבר כמה פעמים על החוק תוך חריגה מסמכויותיו. בן גביר בהתחכמות האופיינית לו ניסה לומר שכלל לא הפר את החוק והחלטות בג"ץ משום שהתערב במדיניות ולא בחקירות או בהחלטות מבצעיות. בסופו של דבר הגיע להסכמות עם היועצת על גבולות סמכויותיו. מאז חרג מהמתווה הזה כמה פעמים; הוא טוען שלא. ההבדל בינו לבין לוין וקרעי, הוא שבן גביר, העבריין המורשע הזה, עוד מנסה איכשהו לדבר בשפת כללי המשחק, מה שהוא רגיל לעשות כל כך הרבה שנים - לעבור על החוק, ולנסות לעבוד על כולם שהוא פועל במסגרת הכללים. קרעי ולוין, לעומת, זאת כלל לא נמצאים שם. הם מודים בפה מלא שהם מפרים את פסיקת בית המשפט העליון. הם לא הולכים סחור סחור. אם כך, אין ספק בכלל שאם במקרה בן גביר היתה הוראה לשקול את פיטוריו, הרי שבמקרה קרעי ולוין אין שאלה שכך צריך להיות. אני מבין את החשש להביא את העימותים אל הקצה, אבל אנחנו נמצאים במציאות שבה כבר אין ליועצת ברירה.
זוכרים את הימים ההם של השיחות בבית הנשיא? היום כבר ברור עד כמה היתה נאיבית המחשבה שאפשר לשאת ולתת עם לוין, להגיע אתו להבנות או פשרות. לוין רצה הכרעה, מחיצה, ניצחון מוחלט, וככל שהוא הלך והתרחק ממנו, נהפך להיות יותר ויותר אגרסיבי; ככל שנהפך ליותר לוזר, כך נהיה יותר נעול, אפילו יותר מלשכה נעולה, כי מה יש לו כבר להפסיד. אז עכשיו הוא נועל את החדר שלו, ומחר כשראש הממשלה שוב יזמין את היועצת לקבינט הוא ישכב על הרצפה, יצרח וירקע ברגליו. אך אל תטעו, ככל שהוא יהיה פתטי יותר, כך הוא יהיה מסוכן יותר. הוא ימשיך ולא יוותר עד שיקבל משהו: בקשי, ביטון, פיטורי יועצת, משהו, רק תנו לו לעזאזל משהו. אבל תזכרו את זה: בשניה שתתנו לו, הוא ישחרר את תאוות הנקם שלו ככל שרק יוכל.