אין הגדרה אחת המגדירה את כל היהודים המגדירים את עצמם כיהודים, ואין גם הגדרה אחת למהי בעצם היהדות של אותם יהודים. דת? גנטיקה? תרבות? לאום? אזרחות? מתוך המבוכה הזו נולדה הגרסה הישראלית של היהדות - היתוך של חמישה רכיבים שמעולם לא חוברו כך בכל ההיסטוריה היהודית: הלחמה מוחלטת של דת, טריטוריה, כוח, שפה וריבונות. החומר החדש שיצא מהתנור הישראלי הוא לא פחות ממוטציה תרבותית, הנושאת את השם "יהדות" לשווא.
ברגעים אלה של ההיסטוריה הישראלית, שלושה מתוך הרכיבים האלה הפכו לגידולים ממאירים עצומים. הכוח הגדול מדי, בשירות הפרשנות החולנית ביותר של הדת היהודית, מופעל כדי להשתלט ולגזול כמה שיותר טריטוריות. המחיר המיידי של הסרטן הזה הוא פירוקה של הריבונות הישראלית. הכוח הופקר בידי מיליציות משיחיות אלימות, ראשי הכנופיות מונו לשרים, וביחד - מלמעלה ומלמטה - פירקו את ישראל. המדינה ההיא איננה עוד.
כל הרכיבים הסרטניים האלה היו תמיד חלק מהשלם היהודי, אך הם לא היו הרוב ולא היה להם כוח כה מוחלט. הם היו בדרך כלל מוכלים, שוליים ומרוסנים. היום, אחרי 2,000 שנה, הם הגיעו לשלטון ומיישמים באמצעותו את כל הסטיות שלהם. משכך, חייב כל יהודי לשאול את עצמו שתי שאלות פשוטות: מהי הזהות היהודית שלי, והאם אני חלק מהם או נגדם. אין כאן אמצע, ואסור שיהיה כזה. להיות איתם משמעו ללכת עם החלקים החורבניים בעם היהודי - אלה שהכריזו את המרד היהיר, המנותק והמטורף נגד האימפריה הרומית, והפילו על העם העתיק את חורבן המאה הראשונה.
להיות חלק מהם משמעו להיות חלק ממצוות השמדת העמים שבתורה וממיתוס ההתאבדות של מצדה. זו תרבות־נגד בדלנית ומתנשאת: כל הגויים שונאים ושנואים, וכל היהודים עליונים ונבחרים. יש קווים ישירים ועבים המתוחים בין בר־כוכבא היהיר ובן גביר הביריון, בין רבי עקיבא המשיחי־המטורף לסמוטריץ' הבור. אדוני יהדות החורבן מעולם לא מתו - ועכשיו הם גם הורגים.
תמיד הייתה גם ציוויליזציה יהודית אחרת - שמעולם לא פחדה להתבונן פנימה בביקורת, להבין, לנקוט עמדה, להסיק מסקנות ולפעול. כך התייצב נתן הנביא מול העוצמתי שבמלכים, דוד המלך, והטיח בו כתב אישום קדמוני על שחיתות ושפיכות דמים. דורות אחריו, ירמיהו הנביא מזהיר מפני החורבן הראשון הקרב ובא - נביא בודד ואמיץ מול נהנתני ירושלים. בשנת 70 לספירה נטש רבי יוחנן בן זכאי את ירושלים וקנאיה צמאי הדמים, ועם חורבן הבית השני השיק את התרבות היהודית האלטרנטיבית: תרבות של פולחן בלי מקדש, של זהות בלי טריטוריה, של עוצמה בלי כוח, ושל שלטון הרוח בלי ריבונות מדינתית.
זוהי היהדות שאימצה לעצמה עם השנים את היידיש, שעליה העיד יצחק בשביס זינגר: "היידיש היא שפת הגלות. שפה בלי ארץ ובלא גבולות, שאינה נתמכת על־ידי ממשלה כלשהי. שפה שאין בה מילים לכלי נשק, לתחמושת, לתרגילים צבאיים ולטקטיקות של מלחמה... את מה שהטיפו לו הדתות הגדולות קיימו דוברי היידיש מדי יום ביומו. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו עונג גדול יותר מאשר לימוד האדם ויחסי האנוש, שאותם כינו תורה, תלמוד, מוסר וקבלה. הגטו לא היה רק מקום מפלט עבור מיעוט נרדף, אלא גם ניסוי אדיר בחיים של שלום, משמעות עצמית ודאגה לזולת. בתור שכזה הוא עדיין קיים ומסרב להיכנע, למרות האכזריות המקיפה אותו... הלך הרוח של היידיש איננו יהיר. היידיש אינה אוהבת את הניצחון. היא אינה תובעת ומצווה אלא מסתדרת... מבריחה את הגבולות בין כוחות ההרס...".
המתח בתוך הנפש היהודית עדיין מתרוצץ בין כוחות ההרס של הכוחנות, תאוות ההרג והרצח ותרבות הביטול של כל מי שאינו כמותם, לבין יהדות של סובלנות, פתיחות ודיאלוג. כעת נדרשת התעלות עצומה מכל מי שאינו מוכן לקבל את דיקטטורת הכוח והשחיתות של הקיסר נתניהו וברית הקנאים המתאבדים התומכים בו.
עכשיו צריך לצאת מן העיר, כמו רבי יוחנן בן זכאי, ולהשיק מחדש את יהדות המוסר והאנושיות. אין לנו ארגונים ומוסדות, איננו משופעים בכסף, אנחנו מפוזרים, מרגישים בודדים, וממילא אין לנו כוח משטרי או צבאי. אבל יש לנו עוצמה רוחנית ומוסרית, וההיסטוריה היהודית לצידנו ואיתנו. לכן אנו יכולים וחייבים לעצור את זרימתו של נהר הדם, ויש לנו את הדרכים לעשות זאת.
אנחנו צריכים מיליון יהודים - פחות מ־10 אחוזים מיהודי העולם - שיפנו יחד לבית הדין הבינלאומי בהאג, בתביעה כנגד מדינת ישראל, המבצעת פשעים נגד האנושות ומתיימרת בחוצפתה לייצג אותנו ואת תפיסת היהדות שלנו. הגיע הזמן לומר לה: די!
שתי שמשות יזרחו ביום הזה: השמש האחת בתוך הרקיע היהודי - האור הפנימי שיגרש את החושך הקנאי, ואור המתינות שיפיג את אפלת הפנאטיות; והשמש הנוספת שתאיר בעולם הרחב ותבהיר היטב שיש יהודים שבמעשיהם אינם שונים מהרעים שבפושעי האומות, ויש יהודים אמיצים שהתייצבו נגדם בלא מורא ובלא משוא פנים. החמאס ביצע פשעים איומים נגד האנושות - אך אף אחד מהם לא מצדיק את פשעיה של ישראל בעזה מאז. זוהי שעת מבחן, ואסור לברוח ממנה.
וזוהי פנייתי: הגיעה שעת הכרעה. אם אתם יחידים, קהילות וארגונים יהודיים ברחבי העולם המזועזעים ממעשי ישראל, ואם אתם מזדהים עם ערכי היהדות ההומניסטית, עם מוסר אנושי בסיסי ועם אחריות קולקטיבית - הצטרפו למהלך ההיסטורי: פנייה משותפת, לא אל הזרוע הצבאית ולא אל מוקדי הכוח, אלא אל מצפון האנושות - אל בית הדין הבינלאומי בהאג.
בפנייתנו נצהיר: איננו מוכנים שמדינת ישראל, המפעילה אלימות שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית, תדבר בשם כולנו. איננו מוכנים ששם היהדות ייהפך לעילה להסתרת פשעים. זוהי לא התנערות מן העם, אלא התייצבות לצד נשמתו העמוקה ביותר. לא חורבן - אלא תיקון.
אנחנו אלפים, רבבות, מאות אלפים, מיליון יהודים האומרים בפשטות: אנחנו כאן, ואנחנו נגד. יחידים בעלי מצפון שנשמתם סוערת, אנשי רוח, אקדמיה, קהילה, דת, תרבות ומשפט - זה הזמן. התחברו. חתמו. התארגנו. השמיעו את הקול היהודי העמוק. האור קיים - והוא זקוק לנרות רבים.
כל תקוותי שאקטיביסטים ייענו ויתעלו אל הקריאה הזו ויפעילו אותה; שישמעו לקריאה הקדמונית מכולן - "אייכה?" - ויענו לה, כמו לאונרד כהן: "הנני, הנני, הנני. אני מוכן".