כמו רבים אחרים נכחתי בכנס הרצליה בסוף שנת 2003. ראש הממשלה שרון הפתיע את כל המדינה כשהכריז על כך שישראל תבצע "התנתקות" מרצועת עזה. הייתי אז ראש אגף תכנון בצה"ל, וכמו רבים מעמיתי במטה הכללי, כולל הרמטכ"ל בוגי יעלון, לא היה לנו מושג על כוונת ראש הממשלה בנוגע לעזה.
חודשיים אחר כך, באמצע ינואר 2004 נעשתי ראש המל"ל. פגישת העבודה הראשונה שלי עם ראש הממשלה עסקה בעיקר בנושא זה של ההתנתקות. שרון רצה שאוביל את עבודת המטה אך הוא לא היה סגור על עצמו מה בדיוק הוא רוצה להשיג. ביקשתי לקבל חודשיים בכדי לבחון את כל מרחב האפשרויות שעמד לפניינו. ראש הממשלה הסכים, אך שבועיים אחר כך, בראיון ליואל מרכוס מ"הארץ" הוא הדהים את כולם כשאמר שההתנתקות משמעותה פינוי כל הישובים הישראלים מרצועת עזה. כל שנותר לי זה לתכנן איך לבצע את אשר למעשה הוחלט.
4 תובנות בפרספקטיבה של עשרים שנה.
תובנה ראשונה
כאשר הכריז שרון על תכנית ההתנתקות נוצרה מחלוקת קשה בעם. השאלה הכמעט יחידה שנשאלה אז בתקשורת ובציבור הייתה: האם אתה בעד ההתנתקות או נגדה? זוהי דוגמא לכשל לוגי קלסי - כשל של הדיכוטומיות.
לכאורה ישנן רק שתי אפשרויות - או להישאר במצב ששרר בעזה ב-2004 או לממש את תכנית ההתנתקות. אבל מי אמר שזה חייב להיות כל מרחב האפשרויות? ואכן, פעמים רבות בהיסטוריה היה מצב קיים אשר היו לו גם חסרונות. מישהו הציע פתרון אחר ונוצר מצב כאילו ישנן רק שתי אפשרויות. בהערכת מצב אסטרטגית לעולם אין לתחם את עצמנו לשתי אפשרויות בלבד. לעולם השאלה הנכונה צריכה להיות מה נכון לעשות, תוך ניסיון לפרוש את כל מרחב האפשרויות.
ב-2004 היו יכולות להיות בפניינו מספר אפשרויות, חלקן טובות יותר משתי האפשרויות, לכאורה היחידות - בעד או נגד התנתקות.
תובנה שנייה
עד ששרון הכריז על רצון לפנות את כל רצועת עזה היו הפלסטינים, האו"ם וכל הקהילה הבינלאומית מוכנים לשלם לישראל הרבה מאד תמורת מהלכים קטנים יחסית. ב-2004 היו ברצועת עזה שני גושים של ישובים ישראלים - גוש קטיף ושלושת ישובי "התוחמת הצפונית" בצפון הרצועה. בנוסף, היו שלושה ישובים מבודדים: נצרים, כפר דרום ומורג.
אם ישראל הייתה אומרת שתהיה מוכנה לפנות רק שלושה ישובים אלה, אך יש לה רשימת של דרישות בתמורה, למשל להרחיב את מסדרון פילדלפי שהיה אז ברוחב של 50 מטר לרוחב של 400 מטר, היו הגורמים הבינלאומיים שמחים להענות, אך ברגע שאתה מכריז שאתה מוכן לוותר על הכול תמורת כלום, צונח ערך הנכסים שבידך לאפס.
זהו כלל פשוט בחיים. נניח שיש לי מכונת כביסה ישנה שאני רוצה להיפטר ממנה, שכן היא רק תופסת מקום. לכאורה הערך שלה עבורי הוא אפס ואני אהיה מוכן לתת אותה בחינם למישהו אחר, אבל, היות שישנם אנשים שיהיו מוכנים לקנות מכונה זו באלף שקל, תהיה זו טעות להכריז מראש שאני מוכן לתת אותה בחינם.
תובנה שלישית
ישראל השלימה כמעט לחלוטין את מהלך ההתנתקות באוגוסט 2005. בידנו נותר רק ציר "פילדלפי"- הגבול בין עזה למצרים. מדובר היה במסדרון צר מאד ברוחב של 50 מטר. הדילמה בנוגע לציר זה התבטאה באופן בו נכתבה תכנית "ההתנתקות" ושם נכתב: כוחות צה"ל יישארו בשלב זה לשלוט בציר עד אשר יימצא פיתרון סביר אחר". היה ברור כי רק שליטה בציר תוכל למנוע, או לפחות לצמצם את הברחות הנשק ממצרים לעזה.
מצד שני, הרעיון המרכזי של ההתנתקות היה לא רק להתנתק מעזה אלא חשוב יותר - להסיר את האחריות הישראלית לכל הקורה בשטח פלסטיני זה. תנאי הכרחי להצהרה ישראלית כזו מחייב כי תנועה מעזה למצרים ובחזרה תוכל להעשות ללא נוכחות ושליטה ישראלים. בסופו של דבר שכנע שר הביטחון מופז את ראש הממשלה כי עדיף לצאת מהציר, גם בשל הסיבה העיקרית וגם משום שחשש (בצדק) כי לא ניתן יהיה להבטיח את חיי החיילים שיימצאו כלואים במסדרון כה צר.
משכך הוחלט, ובטרם טס ראש הממשלה לעצרת האו"ם בספטמבר 2005 נפגשנו איתו גבריאלה בלום, העוזרת שלי ומומחית למשפט בינלאומי ואני. ניסינו לשכנע אותו כי אין זה מספיק שאנחנו חושבים שאין לנו יותר אחריות על עזה. חיוני כי ישראל תיזום דיון במועצת הביטחון במטרה שזו תקבל החלטה רשמית לפיה עם השלמת ההתנתקות מסתיים הכיבוש הישראלי של עזה. שרון לא נתן חשיבות למהלך כזה והחליט שלא ליזום אותו, וחבל. כיום אנחנו משלמים מחיר גבוה על העדר הכרה בינלאומית לפיה ב-6.10.2023 לא הייתה לישראל כל אחריות ומחוייבות לעזה.
תובנה רביעית
בימים אלה ישנו צונאמי בינלאומי שקורא להכרה במדינה פלסטינית בשטחי איו"ש ועזה. מן הראוי שישראל תדע לומר את הדבר הבא: עד שנת 2006 מעולם לא הייתה מדינה פלסטינית. גם כשהוצע לערבים להקים כזו ב-1937, ב-1947 ובשנת 2000 הם תמיד דחו את ההצעה. ואז ב-2006 הוקמה מדינה פלסטינית בעזה. רצועת עזה הפכה דפקטו למדינה עצמאית אשר יש לה גבולות ברורים, ממשל מרכזי אפקטיבי (של חמאס) מדיניות חוץ עצמאית וצבא גדול, חזק ומצוייד כהלכה.
ראינו מה עוללה לנו אותה מדינה פלסטינית קטנה בעזה. כיצד אפוא ניתן לתמוך במדינה פלסטינית גדולה באיו"ש? כל עוד האתוס הפלסטיני, ולא רק של חמאס מבוסס על שלילת קיומה של מדינת ישראל ולא על השאיפה להקים מדינה לעצמם, לא ניתן בטחונית להסכים ל"פתרון שתי המדינות" במתכונתו המוכרת.