השמש של הנגב המערבי שוטפת באור זהוב את חממות הפלפלים ואת שבילי החול ביישוב השקט בני נצרים. בין הבתים החדשים, המדשאות והשבילים קשה לנחש שהמקום הזה נולד מתוך כאב. היישוב שהוקם בסמוך לגבול מצרים אחרי הפינוי מגוש קטיף מאכלס כיום כ-150 משפחות, רבות מהן ממייסדי נצרים שבעזה. הם הקימו כאן בתים, קהילה חמה וענף חקלאי משגשג, אך מודים בפה מלא: אם המדינה תקרא, יחזרו מייד למקום שבו הכול התחיל.
צורית ירחי, ממייסדות נצרים, מציינת בכל שנה, בדרכה שלה, עם טקס אישי קטן - את ההתנתקות. בשבוע שבו מציינים את פינוי היישובים, היא פורשת על שולחן האוכל את מפה מיוחדת שעיטרה את ביתה ביישוב הקודם - ולצידה את דגל נצרים. "זאת הייתה אידיאולוגיה - לחזק את ההתיישבות", היא מסבירה. היא ואסף, בעלה, גדלו ברמת מגשימים שברמת הגולן, וב-1991 הצטרפו לגרעין המייסד של היישוב, שהוקם כקהילה לאחר ניסיון כושל להקים בו קיבוץ דתי.
היא זוכרת היטב את הביקורים של אריאל שרון, אז שר השיכון: "הוא היה מגיע לבקר, אומר לנו 'מה שתרצו - תקבלו'. הוא תכנן 300 יחידות דיור והיה ידיד היישוב. הוא קרא לנו 'חוד החנית'". לכן, כשהפך לראש הממשלה, ביישוב הריעו. עד שהוכרזה תוכנית ההתנתקות. "היינו מופתעים. נצרים הפכה למובלעת רק אחרי הסכמי אוסלו, קודם לכן נסענו בכל הצירים".
הפינוי לא שבר את רוחם. חודש בלבד לאחר מכן כבר התגבשה התוכנית להקים יישוב חדש בלב המדבר. "גם כשהרסו לנו את הבית, לא הרסו את האידיאולוגיה. אם לא בעזה, אז כאן, איפה שהמדינה צריכה אותנו". חמש שנים הם גרו בקראוילות ביישוב יבול הסמוך. "כשהגענו לפה היה רק חול. אי אפשר היה להיכנס ברכב, רק בטרקטורון. התחלנו עם 47 משפחות - היום יש כאן כ-150", היא מספרת בגאווה.
בני הזוג מגדלים שמונה ילדים. שניים מהם שירתו במילואים בעזה מאז 7 באוקטובר - עמיאל, עם 240 ימי שירות, ובנצי, מ"פ בשריון שהתחתן ימים לפני שנכנס שוב ללחימה. "ב־7 באוקטובר בנצי היה בבית ורצה לצאת, אבל ביקשו ממנו להגן על היישוב. יום אחר כך הוא כבר היה בצפון הרצועה. ב-23 בנובמבר שלח סרטון מהחוף שבו היינו מטיילים כמשפחה, וכתב: 'למי שהתגעגע'. כשחזר אחרי 70 ימים, הביא לי חול מהבית", היא מספרת.
גם אליהו אוזן, החקלאי הראשון של נצרים, נושא את הגעגוע איתו. הוא נולד בנתיבות, הגיע ליישוב ב-1991 והקים חקלאות של אתרוגים, עגבניות ופלפלים. "הגענו אחרי שאנשי הקיבוץ עזבו. הקמתי חקלאות - אתרוגים, עגבניות, פלפל והייתי מזכיר היישוב. לא האמנתי שהתוכנית תצא לפועל. שרון היה יקיר היישוב, שלח לנו ברכה ל-30 שנה". רק כשהחלו לפנות את נווה דקלים הבין שגם נצרים תיעקר: "זה היה היום הכי קשה בחיי. המון מעגלי חיים נחרבו, וידעתי שניקלע למצב ביטחוני קשה".
כמזכיר היישוב ביקש שחברי נצרים יהיו האחרונים שיפונו. וכך היה. אחר כך היה בין מקימי בני נצרים, והמשיך לגדל פלפלים גם כשהתגורר בקראוילות ביבול. "עקרו התיישבות, נקים התיישבות. נפריח שממה בנגב. אם המדינה תשלח אותנו חזרה, אני אהיה הראשון לשתול חממות בגוש קטיף". אוזן מדגיש: "אני לא קורא לזה גירוש - כדי שלא תהיה לי שנאה לאחים שלי".
היום, היישוב משגשג. אבל צורית מסכמת את התחושה המשותפת: "היום, היישוב משגשג. אבל הגעגוע לדיונות, לים ולקהילה נשאר. הצלחנו להקים ישוב מכלום, אבל את האווירה והחיבור שהיו לנו שם, אי אפשר לשכפל".
בני נצרים הוא מושב דתי לאומי שהוקם ב-2008 על ידי משפחות שפונו מהיישוב נצרים במהלך תוכנית ההתנתקות, וכן משפחות נוספות שהצטרפו אליהן. המושב נמצא במרחק 800 מטר מגבול ישראל-מצרים.
היישוב המקורי, נצרים הייתה התנחלות במרכז רצועת עזה. בעת חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 התגוררו ביישוב כ-25 משפחות, ובעת פינויו בשנת 2005 התגוררו בו כ-60 משפחות. היישוב היה בעל אופי דתי, ופעלו בו בית כנסת, מדרשה ליהדות, מכון למורשת יהודי עזה, בית מדרש ובתי ספר. נצרים הוא היישוב הישראלי הראשון שהוקם ברצועת עזה אחרי מלחמת ששת הימים.
ב-22 באוגוסט 2005 פונה היישוב יחד עם גוש קטיף, התוחמת הצפונית וכפר דרום במסגרת תוכנית ההתנתקות. נצרים היה היישוב היהודי האחרון שפונה מרצועת עזה. רב היישוב, ציון טוויל, הורה שלא להתנגד באלימות לפינוי. גם 200 "מסתננים", שהגיעו ליישוב על מנת להתנגד לפינוי, קיבלו בסופו של דבר את עמדת הרב והבטיחו לא לנהוג באלימות.
ביום הפינוי, התושבים התפנו ללא אלימות, אחרי שנפרדו מגדוד שמשון והתפללו תפילה כואבת בבית הכנסת, הוציאו עמם התושבים וראשי הנהגת הציונות הדתית את ספרי התורה ומנורת שבעת הקנים שניצבה על גג בית הכנסת.