הרוח מהים הייתה שונה ממה שזכר - מלוחה, כבדה, כאילו ספגה לתוכה שני עשורים של געגוע. אוריאל כלפא עמד על השביל, המדים מאובקים, הנשק תלוי על כתפו, וניסה לזהות את הנוף שמולו. לא הבית המדויק, לא החצר שבה גדל, אבל האדמה, היא אותה אדמה מוכרת. בפעם האחרונה שדרך כאן היה בן שמונה בלבד, ילד שהוצא מביתו עם תיק קטן ותחושות קשות. עכשיו, אחרי 20 שנים, הוא חזר. לא כילד שרץ בדיונות, אלא כלוחם, בעומק רצועת עזה.
קילומטרים ספורים ממנו, גם אליסף כהן הרגיש את הצביטה הזו בלב. כשהיה ילד, הדיונות היו מגרש המשחקים שלו. היום הן לא יותר מזירת לחימה מתישה ומתמשכת. בין הפקודות בקשר, לרעם הפגזים - הם יודעים: החזרה הזו היא לא רק משימה מבצעית - היא גם סגירת מעגל אישית. נוה דקלים הייתה התנחלות ויישוב קהילתי דתי במרכז גוש קטיף והגדול ביותר בו, שפונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. בעבר כונה היישוב גם בשם "בירת גוש קטיף".
בבוקר אחד, בתוך סערת הקרב, מצא את עצמו אוריאל מביט סביבו ומזהה את השטח. לא את הרחוב המדויק שבו עמד בית ילדותו, אבל כן את האזור, את הריח המוכר של האדמה. "כשאתה בתוך הקרב, אין זמן למחשבות נוסטלגיות", הוא מספר. "אתה עסוק בלחימה במחבלי חמאס. אבל כשיש רגעי הפוגה, המחשבות חוזרות. אין לי תשובה אם בלי ההתנתקות הכול היה נמנע, אבל ברור לי שזו הייתה תוכנית גרועה וביטחונית מסוכנת".
"נכנסנו באמצע הלילה דרך קיבוץ ארז והגענו עם אור ראשון, ואז זה הכה בי", נזכר אוריאל וחיוך עולה על פניו. "אני מבין שאני באזור המועצה שהייתה ביתי. לא הייתי במקום 20 שנים, זאת התרגשות גדולה שאני דורך במקום. התרגשתי מעצם היותי בגוש קטיף למרות שלא הייתי ממש על אדמת ביתי. עולים זיכרונות על החיים בגוש, על החקלאות שהייתה במקום, זה סוג של דיסוננס. פעם הילדים היו משחקים באזור הזה בדיונות בגוש ועכשיו אנחנו הולכים בדריכות, זה פער מטורף. זה מחזיר אחורה התמונות, זה הבזקים, אבל השתדלתי להרחיק את המחשבות בגלל המלחמה, אבל זה בא בהבזקים" .
אוריאל, נשוי ואב לשניים שמתגורר בשדרות, גויס ב-7 באוקטובר לחטיבה 12. מאז הוא ספר כבר כ-270 ימי מילואים. חלקם בעומק הרצועה, חלקם ביהודה ושומרון, ובחודשים האחרונים באחיזת ציר נצרים, הציר שסימל במשך שנים את חיבור ההתיישבות בלב עזה לשאר המדינה.
אליסף עבר כאמור חוויה דומה. כשההתנתקות יצאה לפועל הוא היה ילד, וגם משפחתו מצאה עצמה עוברת למלון, ומאוחר יותר לקרוואילות. "15 שנה לא היה לנו בית אמיתי", הוא נזכר. "עברנו בין מקומות זמניים, עד שלמדנו לקרוא לאיזה מקום 'הבית'. ואז, פתאום, אני שם שוב. בשטח המועצה האזורית חוף עזה. בזמן הלחימה אתה לא חושב על זה, אתה ממוקד במשימה. אבל אחרי שאתה יוצא זה מציף אותך. הרגשתי שוב תחושה פנימית של בית, תחושה שלא הייתה לי מאז הפינוי".
"זו התרגשות גדולה שדרכתי על אדמת גוש קטיף שאין איך להסביר במילים, הרגשתי שחזרתי שוב עשרים שנה אחורה אל הבית שלי אל הנופים המוכרים של נוף ילדותי", שיתף גם אליסף. "יצא לי לדבר עם החברים בתוך הטנק על הזיכרונות מהילדות, שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הכל היה הרוס, יש אזורים שהכל היה דיונות". הדבר המרכזי שתפס את אליסף הוא כמובן חוף הים המוכר. "הסתכלתי על הים, הים היה חלק בלתי נפרד מחיינו, קם בבוקר מסתכל על הים, גם הגעתי אליו במלחמה וזכרתי את כל המקומות".
אליסף הדגיש: "היה לי ברור שאני משרת בצה"ל. היה לי משבר מול צה"ל כילד אבל לכולנו היה ברור שאנחנו נשרת את המדינה. אני לא בא באשמה לצה"ל. אנחנו האשמנו את הדרג המדיני שנתן הוראה" הבהיר. "היה געגוע גדול. כשראיתי את המקום, חשבתי שהייתי שם שאם נחזור איפה אני אקים את ביתי, איפה תהיה הגינה, המחשבות תמיד חזרו אליי".
אליסף, ששירת בחיל השריון, השתחרר רק בשבוע שעבר מסבב רביעי של מילואים מאז 7 באוקטובר - כמעט 300 ימי שירות רצופים. היום הוא מתנדב כקצין הכיבוי בכיתת הכוננות של הישוב בני דקלים שבלכיש שבו הוא מתגורר. "זה לא רק המראות, זה גם התחושה הפיזית. החול, הרוח, אפילו השקט בלילות. כל זה זרק אותי אחורה בזמן".
עבור אוריאל, החזרה לשטח קיבלה ממד נוסף, אישי ומשפחתי. אביו, ליאור כלפא, היה אחד ממובילי המאבק בהתנתקות. הוא הגיע לנווה דקלים ב-1998, כיהן כמנכ"ל האולפנה המקומית, וב-2001 נבחר ליו"ר היישוב. עם פרסום תוכנית ההתנתקות בידי ראש הממשלה דאז אריאל שרון, התקשה להאמין. "בהתחלה הייתי בהלם", הוא משחזר. "אבי אבות ההתיישבות עושה את זה". "אבל מהר מאוד התעשתנו והקמנו את מטה המאבק, למרות שכל המוסדות במדינה היו נגדנו".
הפינוי, הוא אומר, היה לא רק הרס של בתים אלא פירוק של קהילה חיה ומאוחדת: "500 משפחות התפצלו. המדינה ניסתה לפזר אותנו בכל הארץ בלי לחשוב על ההיבט הקהילתי. רק אחרי השבעה באוקטובר היא הבינה כמה קהילה היא נכס אסטרטגי". ליאור היה מהקולות המתונים. הוא התנגד לחסימות כבישים, הקפיד לשמור על כבוד הצבא, אבל לא חסך ביקורת מההנהגה הפוליטית. "הכעס היה על המנהיגים, לא על הלוחמים. גם אחרי הפינוי המשכנו לשרת בצה"ל, טובי בנינו במפקדות וביחידות קרביות".
כעת, שלושת ילדיו, כולם לוחמים ששירתו בעזה, חזרו לאדמה שבה גדלו. "יש געגוע עצום לחיי הקהילה שהיו שם. מקום מדהים עם ערבות הדדית שאי אפשר לשכפל. עם ישראל צריך לחזור לשם, כי בלי התיישבות אין ביטחון", הוא אומר, ומוסיף: "חייבים לתקן את טעויות העבר. אחרת לא יהיה ביטחון לנגב המערבי".
נוה דקלים הייתה התנחלות ויישוב קהילתי דתי במרכז גוש קטיף והגדול ביותר בו, שפונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. עד לפינויו, ב-19 באוגוסט 2005, התגוררו ביישוב כ-500 משפחות, ואוכלוסייתו מנתה כשליש מתושבי הגוש, ולכן הוא היווה מרכז עירוני לכל תושבי הגוש. ביישוב היו ממוקמים המוסדות המרכזיים והשירותים הניתנים לתושבי הגוש, משרדי המועצה האזורית, שירותי דת ובריאות, מרכז מסחרי, מתנ"ס, ספרייה אזורית, תחנת משטרה וכיבוי אש, בית העלמין של גוש קטיף ואזור התעשייה נוה דקלים. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ועד לפינויו, ספג היישוב למעלה מ-6,000 פצצות מרגמה וטילי קסאם שירו לעברו פעילי חמאס.
ב-17 באוגוסט של אותה שנה, החל פינוי כוחני של התושבים והמתגברים שסירבו להתפנות במסגרת תוכנית ההתנתקות, שנמשך כיומיים בלבד. מנהלת סל"ע לא מצאה פתרונות דיור לקהילת היישוב המפונה, בטווח הזמן הקצר או הארוך. כתוצאה מכך, פוזרו המשפחות בעשרות בתי מלון ואתרי קרווילות. כיום נמצאות חלק מהמשפחות המפונות באתר הקראווילות ובבתי קבע בניצן. חלקם ביד בנימין, ועוד אחרים ביישוב החדש בני דקלים שבחבל לכיש.