שני אזורי הפעילות האידאולוגיים המועדפים על מחוללי ההפיכה המשטרית הם המשפט והתקשורת. מבלי לזלזל לרגע ביכולת ההרס ובהרס שגרמו שני השרים שמובילים את שני המשרדים הרלוונטיים, מרגיע מדי פעם להיווכח עד כמה שניהם בעלי יכולת אפס בעשייה. אסור שרגעי הרוגע הללו יפתחו בנו אדישות חלילה, ובכל זאת נחמד לראות שלרוב שניהם מעוררים יותר גיחוך ופחות פחד. על לוין דיברנו כאן לא מעט, בואו נדבר עכשיו על קרעי.
שלשום השר, חובב הגימטריות, זה שמקפיד על תואר הד"ר שלו בכל מסמך ובכל ראיון, היה הראשון להודיע לאנשי משרדו, בעקבות החלטת הממשלה על הדחת היועצת, שהוא אוסר על אנשי משרדו להיות בקשר עם היועצת המשפטית ולקיים את הוראותיה, זאת תוך הפרה בוטה של החלטת השופט סולברג לפיה כל עוד בג"ץ לא דן בחוקיות החלטת הממשלה, סמכויות היועצת המשפטית לממשלה עומדות בעינן והוראותיה מחייבות את הממשלה בדיוק כפי שחייבו אותה עד להחלטת ההדחה. מעבר לעובדה שההודעה של קרעי היא עבריינית, ושלדעתי חובה לפתוח נגדו בחקירה עליה, הרי שלכל הפחות היועצת צריכה לדרוש מראש הממשלה את פיטוריו. על הרבה פחות מזה דרשה מראש הממשלה לשקול את פיטוריו של בן גביר.
אבל בואו נתמקד בזווית אחרת של הסיפור. בהודעתו, קרעי במו ידיו ופיו, יצר פיילוט למשבר החוקתי שאנחנו מדברים עליו זמן כה רב. כמה שאלנו, תהינו, למי יצייתו עובדי המדינה כשיקבלו הוראות סותרות מהשרים ומהיועצת. מה היו תוצאות הפיילוט של קרעי? נגיע בהמשך. אבל לפני כן, בואו נחזור רגע לכרוניקה של השר השלומיאל.
בין אין ספור היעדים שהציב לעצמו קרעי בתחום התקשורת עד היום, ברוך ה' הוא לא הצליח להשיג אפילו אחד. כן, כמו לוין, הוא מייבש תהליכים חשובים, הוא גורם נזק גדול בכך, אבל הוא לא הצליח לייצר ולו רפורמה משמעותית אחת. זו שהיתה אמורה להיות הכי קלה לו לכאורה, היא סגירת תאגיד השידור הציבורי שעל רצונו בה הצהיר עם כניסתו לתפקידו. זה היה אמור להיות פשוט יחסית, הרי התאגיד הוא גוף שכל כולו שייך למדינה. בתחילה הוא רצה לסגור את התאגיד כולו. הוא נכשל בכך. אחר כך הוא ביקש לסגור את חטיבת החדשות בתאגיד. בינתים גם המהלך הזה נכשל וכנראה לא יצלח בקרוב. כיוון שלא זה ולא זה עלה בידו, הוא מנסה להשפיע על התאגיד במינויים.
תאגיד השידור הציבורי עובד תחת מועצה ציבורית, שבמשך תקופה ארוכה - מאז שיו"ר המועצה, גיל עומר, וכמה חברים נוספים בה פרשו - לא מתפקדת. חברי המועצה ממונים על ידי חברי ועדת איתור מיוחדת, כך שכדי להשתלט על המועצה, קרעי צריך קודם כל להשתלט על ועדת האיתור. את יו"ר ועדת האיתור, שלפי החוק הוא שופט בדימוס, אמור למנות השר, ואת שני החברים הנוספים בוועדה אמור למנות היו"ר הממונה. לפני כשנתיים מינה קרעי את השופטת בדימ' נחמה נצר כיו"ר ועדת האיתור. הוא אף עשה זאת בטקס רב רושם, שבו הכריז, אל מול פניה הנבוכות של נצר, כי כך ישנה את פניו התאגיד. המינוי הזה נראה מבחוץ כמינוי מעט בעייתי, לאור העובדה שבאותה תקופה שותפה של נצר למשרד עורכי הדין שבו עבדה היה בעלה, עו"ד אריק נצר, שהתבטא בחריפות בעד סגירת התאגיד והשמיץ את עובדיו. זו כנראה הסיבה שמונתה.
לאחר שמונתה, קרעי כמובן ציפה שבתמורה תמנה כחברים בוועדה את אנשי שלומו. בעיקר הוא רצה שתמנה אחד בשם חנן עמיאור. עמיאור הוא מעין גורו תקשורתי בולט בקרב השופרות, שחיבר את אחד התנ"כים שלהם - "הסדנה להנדסת התודעה", שבו הוא משתלח בכלי תקשורת ישראלים. דא עקא, נצר לא רצתה למנות את עמיאור אלא חבר אחר בוועדת האיתור. כתוצאה מחילוקי הדעות הללו התפטרה מתפקידה. את מה שקרה מאחורי הקלעים לפני התפטרותה אתם יכולים לדמיין לבד. נדגיש כי בוועדת האיתור יש בסך הכל שלושה חברים (כולל היו"ר), כך שקרעי קיווה שעמיאור ייתן לו את הרוב הדרוש.
לאחר שראה שהתוכנית הראשונה לשופטת מטעם נכשלה, הוא עבר לדפ"א 2 - מינוי שופט מטעם, השופט משה דרורי. ודרורי באמת היה חתיכת שופט מטעם. בשיחה שניהל לאחר בחירתו עם עמיתי אביעד גליקמן, הוא כינה את ערוצים 12 ו-13 "ערוצי תבהלה". אני לא זוכר אם מי שטבע את המושג הזה הוא נתניהו או ינון מגל, אבל בטוח אחד משניהם. מכל מקום, התברר שדרורי דובר את שפת השופרות. ובאמת, דרורי היה ממושמע בהרבה מנצר ומיהר למנות את עמיאור לחבר בוועדת האיתור. בסוף ספטמבר כתבו שני המשנים ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון ומאיר לוין, כי דרורי ניהל הליכים לא תקינים, עד כדי תרמית של ממש. הם הסבירו במלים אלה או אחרות שדרורי זייף ניקוד של אחד המועמדים, אלעד מלכה, או לכל הפחות התרשל באופן חמור כשהעניק לו ניקוד על ניסיון שכלל לא היה לו. מלכא נפסל לבסוף על ידי ועדת המינויים, אבל הייעוץ המשפטי לממשלה קרא גם לבטל את בחירתו של עמיאור, משום שהליך הבחירה שניהל דרורי היה לקוי ולא תקין. חוץ מזה, כנגד דרורי עמדו עתירות שטענו כי מינויו לוקה בחוסר סבירות קיצוני בעקבות התבטאויות גזעניות שלו בעבר, וכן בעקבות התבטאויות שלו נגד התקשורת. כעבור שבעה חודשים מאז מונה, התפטר דרורי מתפקידו.
קרעי האומלל ניסה בפעם השלישית למנות שופט מטעם ובחר בשופטת נחמה מוניץ. הנה עכשיו, חשב לו קרעי, תגיע לו נחמה אמיתית. הרי מוניץ, חשב לו קרעי, מונתה בעבר על ידי השרה מירי רגב לעמוד בראש הוועדה הציבורית לקביעת אמות מידה לחלוקת הזמנות לטקסים ממלכתיים, והיתה נהדרת. חוץ מזה, כלפי מוניץ נטען בעבר כי היתה מעורבת בטיוח ובגניזת דו"ח חמור נגד קק"ל. יש יותר טוב מזה? על סמך הרקורד הזה הניח קרעי שמוניץ תהיה טובה אליו וצייתנית לפחות כמו דרורי, אך אבוי גם נחמה מוניץ, כמו נחמה נצר, החליטה שלא למנות את עמיאור לתפקיד חבר בוועדת האיתור. קרעי המסכן חש שהוא צופה בסרט "יופי נחמה2".
השר רתח מזעם, ושלח למוניץ מכתב, שאתמול פרסמתי את תוכנו הבלתי נתפש. במכתב הוא מתאר מחלוקות שמוניץ תיארה בפניו ערב בחירתה בשני חברי הוועדה. "נחרדתי לקרוא על 'מחלוקות'", כתב לה השר, "עצם קיומן של מחלוקות, מעיד על כך כי הגורמים שמולם התבררו אותן מחלוקות, וכן את בעצמך, לא מפנימים את החשיבות שבעצמאות המלאה החיונית לתפקידך...התיישרות עם אג'נדה של יועצים משפטיים ושל גורמים בייעוץ המשפטי לממשלה, לאחר שהם 'מיררו לך את החיים' כהגדרתך בשיחות העתיות בינינו, מעידה על כך כי שיקולים זרים הכריעו את החלטותייך...החלטת 'להגיע להסכמות' ולמעול בתפקידך". לאור הדברים הקשים והמוזרים הללו, קרעי ביקש מאנשי משרדו שלא להעביר את המועמדים שבחרה מוניץ - ד"ר ענת פלג וראובן אבי-טל. בעקבות דרישתו של קרעי לשנות את כללי המשחק לאחר שלא נבחרו אנשי שלומו, דרש המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון, מאנשי המקצוע במשרד התקשורת להעביר את השמות לאלתר. הדרישה של לימון היא הרקע למכתב של קרעי (שיצא לאחר ההודעה על הדחת היועצת) שלא לשתף פעולה עם אנשי היועצת.
ובכן, זה לא עבד לקרעי. היועצת המשפטית של משרד התקשורת, וכן המחלקה המשפטית בהסתדרות, הודיעו מיד לעובדי משרד התקשורת שהם צריכים לציית לחוק ולא לקרעי, והאמת היא שלעובדים כלל לא היה היסוס בעניין. קרעי נכשל ניסיון חרוץ. פלג ואבי-טל יכהנו בוועדת האיתור. גם ניסיונותיו כעת לפטר את יו"ר הוועדה, מוניץ, צפויים להיכשל. אם כן, שלושה ניסיונות של קרעי להשתלט על מועצת התאגיד באמצעות שופט מטעם נכשלו. שלומיאל, כבר אמרנו?
אבל מעבר לסוגיית השלומיאליות, יש את העניין החשוב יותר: הפיילוט של המשבר החוקתי עבר בהצלחה. בשירות הציבורי בישראל יש ליקויים רבים - בירוקרטיית יתר, חוסר יעילות, לעתים גם תופעות מושחתות של מאכערים וכו', אבל מצד שני יש בו גם מסורת איתנה של עליונות שומרי הסף שנבנתה במשך שנים בעיקר בזכות מעמדו האיתן של מוסד היועץ המשפטי לממשלה וכתוצאה מכך גם של היועצים המשפטיים במשרדים (לא בכדי הממשלה רוצה להפוך אותם למשרות אמון). מסתבר שלא קרעי, וגם לא לוין, יכולים בקלות לרסק את המסורת הזאת. העובדה שהודעת קרעי משלשום נתפשה על ידי עובדי המשרד כלא יותר מבדיחה היא מסר מעודד וחשוב בשבוע הרע הזה. אם הנחישות הזאת תישמר, נוכל לראות בדמותו של קרעי יותר נבל מגוחך מסרט מצויר, ופחות דמות מאיימת.