כבר יותר משבוע שאמירתו של השר עמיחי אליהו כי צריך "להגדיר חטופים 'שבויים' - ולהתעסק בהם רק בסיום הניצחון", מחוללת סערה ציבורית. אליהו הוא שר המורשת ובכיר במפלגת "עוצמה יהודית" שנחשבת שותפה חשובה בקואליציה, ולכן דבריו זכו להד רחב. הוויכוח בציבור הישראלי מתמקד בעיקר בדרישתו של אליהו לשינוי הסמנטי בהגדרת האזרחים הישראלים שנחטפו על ידי מחבלי חמאס - האם יש להגדיר אותם "שבויים" או "חטופים"?
לדברי אליהו השינוי הסמנטי צריך לגרום גם לשינוי במדיניות הממשלה, כך שלטענתו משא ומתן לשחרור שבויים אמור להיעשות רק כשמלחמה מסתיימת. אלא שעברה הרחוק של מדינת ישראל, או ליתר דיוק - בעת לידתה של המדינה, השימוש המילולי להגדרת הישראלים שנמצאו אסורים בידי אויביה לא שינה את מאמצי המדינה להשיב אותם לגבולות ישראל, עוד בטרם הסתיימו הקרבות. במקרים רבים הצליחה ישראל להשיב את בניה ובנותיה הביתה לפני סוף מלחמת העצמאות.
"לשר אליהו אין מושג על מה הוא מדבר", כך פוסקת ד"ר לאה טייכר בעקבות דרישת השר לשינוי מדיניות ישראל. טייכר ערכה בעבר מחקר רחב שעסק ב"שבויים היהודיים במדינות ערב במלחמת העצמאות". היא מציינת כי "לאורך כל המלחמה בכירים בצבא ובפוליטיקה הישראלית עסקו בהחזרת השבויים לישראל. זה העסיק מאד את בן גוריון ומתחתיו אנשי צבא - יגאל ידין ויצחק רבין לדוגמה, ונבחרי ציבור שבהם בלטו יצחק בן צבי ומשה שרת. המדינה דאגה אז הרבה יותר לשבויים שלה בהשוואה להיום", היא טוענת.
אכן, אז כונו הישראלים שהיו בידי מצרים, ירדן, סוריה ולבנון "שבויים", בין אם היו לוחמים או אזרחים. היו גם מקרים, כמו בניצנים, משמר הירדן ובגוש עציון, לדוגמה, שבהם האזרחים גם לחמו בהגנה על היישובים שלהם ונשבו בידי האויב. היו אף מקרים בודדים של ישראלים שנחטפו, כמו אסתר וייס ממושב רשפון, שהיא ובעלה נחטפו מביתם על ידי חיילים עיראקים. בעלה נרצח והיא נלקחה בשבי ואחר כך הועברה לשבי בירדן. אלא שההגדרה המילולית - "שבויים" או "חטופים" - לא השפיעה על נסיונותיה של ישראל לשחרר אותם עוד במהלך המלחמה.
במהלך קרבות מלחמת העצמאות נלקחו יותר מ-700 חיילים ואזרחים ישראלים בשבי הירדני, ועוד כ־135 נפלו בשבי המצרי. סוריה שבתה 48 ישראלים ובידי לבנון היו 28 שבויים. בין הישראלים שהיו שבויים במדינות ערב היו אזרחים רבים, בהם גם נשים וילדים. 93 הנשים והילדים שהיו בשבי הירדני שוחררו כעבור חודש ובין ישראל וירדן נערכו חילופי פצועים. טייכר מציינת כי "לא הבדילו בין אזרחים לחיילים, ההחלטה היתה לשחרר קודם כל את הפצועים".
ההתרשלות של הצלב האדום - אז והיום
היא מציינת את תפקידו של ד"ר אריה הראל (אז שטיינברג. לימים פרופסור, מנהל איכילוב ושגריר בברית המועצות) שמונה על ידי בן גוריון לעמוד בראש הגוף הממונה על הטיפול בשבויים. "הוא מילא תפקיד משמעותי ועשה הכל למען השבויים", הדגישה. הבדל משמעותי בין אז והיום הוא התפקיד שמילא ארגון הצלב האדום באותם ימים. היחידה שבראשה עמד הראל הוקמה מיד אחרי הכרזת העצמאות, התארגנה במהירות רבה ופעלה ליצירת קשר עם השבויים באמצעות נציגי הצלב האדום בירדן, במצרים ובסוריה.
הצלב האדום לא היה חף מהתרשלות וטייכר מציינת את עברם הנאצי של נציגיו בקהיר ובדמשק. בן גוריון גם הביע מורת רוח מהתנהלות הארגון, אבל למרות זאת לנוכחות הארגון הבינלאומי היה תפקיד חשוב בהקלת מצבם של השבויים הישראלים, ובפרט על רקע חוסר ודאות לגבי גורלם של חלק מהשבויים או לגבי מעמדם כשבויי מלחמה.
בניגוד למצב לפני 77 שנים, מאז 7 באוקטובר הצלב האדום לא מצליח להיות גורם משמעותי. הארגון הכריז שהחטיפות והחזקת בני הערובה על ידי חמאס אינן חוקיות לפי הדין הבינלאומי, וקרא באופן פומבי לאפשר לנציגיו גישה אליהם, אולם הבקשות לא נענו עד היום והקהילה הבינלאומית לא הפעילה את כל כובד משקלה כדי שהדבר יקרה ושהחמאס יאפשר לצלב האדום לבקר את החטופים הישראלים.
נושא שיש בו זהות בין אז והיום הוא העניין, האכפתיות והמעורבות שמגלה הציבור הישראלי בסוגיית החטופים-שבויים. טייכר אומרת כי "כל הגופים האזרחיים בישראל היו מעורבים אז בנושא השבויים שלנו בארצות ערב - הרבנות הראשית, האקדמיה (אז היו עדיין רק הטכניון והאוניברסיטה העברית), ארגוני נשים, ארגוני עובדים, ארגוני רופאים, ארגוני עולים, בתי ספר, ישובים, עיריות, אנשים פרטיים - קשה למנות את כל הגופים שהיו מעורבים. זה הקיף את כל החברה בישראל. זה בלט באופן מוחשי בכמות החבילות שנשלחו באמצעות הצלב האדום לשבויים בירדן. משרדי יחידת הקשר של ד"ר הראל היו ברחוב שינקין הוצפו בחבילות ובמכתבים לשבויים. החבילות נערמו וקשה היה לזוז בתוך המשרדים".
טייכר מדגישה כי יוסף בלושטיין, איש חברת חשמל שנשבה בנהריים ועמד בראש השבויים בירדן, דאג שלמחנה יישלחו גם חבילות ומכתבים עבור ניצולי שואה שלא היה להם אף קרוב משפחה. בניגוד לטענות שנשמעות היום לא אחת כי דיון בסוגיית החטופים רק מעלה את המחיר שלהם בעיני האויב, היא אומרת ש"למרות שהנושא אז היה מרכזי בסדר היום הציבורי, זה לא פגע בניסיונות לשחרר את השבויים. כשהם שבו הביתה הם סיפרו שהם הרגישו שליבו של עם ישראל היה איתם וזה דבר משמעותי בתהליך ההבראה", אמרה.