האנטישמיות היא הדבר הכי "אין". אחרי הניצחון המוחלט, הטיילת המטומטמת של טראמפ בעזה וג'פרי אפשטיין כמובן. צריך רק לקרוא את הטוקבקים הישראלים ולהקשיב לנאומים החלולים של נבחרי הציבור בוושינגטון וירושלים כדי להרגיש שיש משהו אנטישמי באוויר. באקדמיה, באירוויזיון, כדורגל, או"ם, אובאמה, מקרון, טורקיה. כולם אנטישמים. באמת? בואו נדבר על זה קצת.
המסגרת שחובה לחזור עליה שוב ושוב לפני שמתבוננים בתמונת המציאות עצמה היא: שום דבר מכל העוולות וההתעללויות שישראל עשתה לפלסטינים במאה שנות האיבה לא מצדיק אף פשע וזוועה של החמאס ב-7 באוקטובר. ושום פשע מפשעי חמאס האיומים ביום ההוא, לא מצדיק את הפשעים, הנקמות והטיהור הגזעני שישראל מבצעת מאז בעזה, מדי יום, כל היום. שתי רעות שלא מקזזות זו את זו.
הנשק החלוד של ישראל הדמגוגית, על פיו כל מי שמביע התנגדות כלשהי לישראל הוא אנטישמי לא עובד יותר. חובה היום להתנגד למעשיה של ישראל. וזאת לא אנטישמיות, זאת אהבת האדם. אין שום דמגוגיה שיכולה להצדיק את הזוועות והפשעים. וכל אדם הגון בישראל ומחוצה לה חייב לעשות כל שביכולתו כדי לעצור את מכונת הרוע המונהגת בידי הטְרִיוּמְווִירָט - הממשל המשולש - נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר. ההתנגדות הזו יכולה להיות אפילו בשם.... אהבת ישראל.
ועוד: ישראל הנוכחית מחוללת בפשעיה שנאת ישראל מוצדקת. אי אפשר להפריד בין העם הישראלי לממשלה הישראלית כי זו דמוקרטיה שממשלתה נבחרת, לשירותה של הממשלה עומד "צבא העם". אלה החיילים המבצעים את המדיניות הנפשעת לא מסרבים לפקודות שדגל שחור עוטף אותן מכל כיוון. והאופוזיציה לא מציעה חלופה הומנית למדיניות ברוטלית, להיפך. ומכאן שכמעט כל ישראל, אחראית לכל עזה. ומעשיה של ישראל בעזה הם לא פחות מהזמנה מוצדקת להתנגדות בכל דרך אפשרית.
אכן, יש אנטישמיות היסטורית ואקטואלית בעולם. בכלל יש הרבה אנטי, הרבה שנאה. נגד מוסלמים ויהודים, הומואים ומהגרים, נשים ופמיניסטיות. כל מי שהוא "אחר" הוא פוטנציאל לשנאה חולנית. במשך דורות ניסו להסביר את השנאה הזו במונחים של קנאה, בידול, או רגשי נחיתות. טענו שהאנטישמי שונא את היהודי כי הוא מקנא בו. והיהודי מסתגר כי שונאים אותו. השנאה תמיד שם. לא חשוב למה ועל מה; על ההצלחה, ההבטחה, או הבחירה האלוהית. בין אם הוא חזיר קפיטליסטי או קומוניסט דוגמטי, עשיר כרוטשילד או עגלון פשוט כטוביה החולב.
אבל האם זה באמת ההסבר לכל הצרות שלנו? ממש לא. לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, ולא כל ידידי ישראל (ושותפי נתניהו) הם אוהבי יהודים. להיפך.
ז'אן פול סארטר כתב ש"אילו היהודי לא היה קיים, היה האנטישמי ממציא אותו" וכי "האנטישמי הוא שיוצר את היהודי". מסתבר שיש שיחה של ממש בין האנטישמי ליהודי. להלכה ולמעשה הם מדברים כבר המוני דורות. מבינים טוב מכולם זה את שפתו של זה. אבל רק מעטים העזו לגעת בתרומה היהודית לשיחה הזו.
השמי והאנטישמי שניהם מאמינים שהיהודי הוא יצור יוצא דופן. שההיסטוריה שלו ייחודית, והוא אינו עונה לאף אחד מהקריטריונים המאפיינים את כלל החברה שבתוכה הוא חי ומתקיים. היהודי משוכנע שהוא בן לעם הנבחר, שאלוהים העדיף אותו מכל העמים, נתן דווקא לו את התורה ומכוח ערכיה ומצוותיה ניתן לו יחס מיוחד מאת בורא העולם. גם האנטישמי חושב שהיהודי הוא יוצא דופן - אך לרעה ולשמצה, ולכן לא מתאים לתבניות ולמסגרות המוכרות לו.
קל לתלות ביוצא הדופן את הפחדים והחולשות. ולו משום שלא אחת דווקא השונה הוא הראי דרכו משתקפים לי כל חסרונותיי. כשאני שונא את הדמות שמולי אני לעיתים מביע את הכעס על עצמי. אז היהודי הוא הראי של האנטישמי, והאנטישמי הוא האספקלריה של היהודי.
לא פלא אפוא שעד השואה, תיאורי הביקורת של הציונים והאנטישמים את היהדות הישנה היו דומים להפליא. לא חסרו חיבורים ציוניים שבהם הוצג היהודי הגלותי כתת-אדם רכרוכי, כפוף, רודף בצע ומתחנף. לאחר השואה השתתקו הביקורות העצמיות, הפנימיות. האבל הלאומי השתלט על השיח, וממילא נגמר גם הבירור אודות מה בפעולות שלנו תורם - או לפחות מאפשר - את התגובה האלימה שלהם. לא אשמה חלילה, אבל אחריות. ולא רק לזכר העבר, אלא בעיקר להתמודדות עם ההווה.
הכוחות הפוליטיים הישראלים שהחליפו את הרעיון האזרחי הבסיסי של הרצל, לא מקבלים את ישראל כדמוקרטיה ליברלית שבה שלטון הרוב צריך כל הזמן להתאזן עם ההגנה על זכויות הפרט וחירויותיו - ובייחוד של הפרט הלא יהודי. בעבורם, מנהיגים והמונים, האומה היהודית (לא הישראלית) היא הרעיון המארגן הגדול והעליון, ומפניו נדחים כל שאר הערכים הנמוכים ממנו.
מבט שכזה על ישראל דהיום מגלה בעצם את המכנה המשותף הנוסף בין היהודים לשונאיהם. גם לא מעט מהאנטישמים בעולם דוחים בשאט נפש את רעיון הדמוקרטיה הליברלית השייכת לכל אזרחיה. האמנה החברתית בין כל האזרחים ובהם יהודים, מהגרים וזרים והשוויון המובנה המתחייב כלפיהם זרים להם לחלוטין. קבוצות אתניות גרמניות המתנגדות כיום לקליטתם של מהגרים כהי עור, המטיפות לרעיון "גרמניה לגרמנים", כמו גם אלה המאמינים בעליונות הלבנה בארצות הברית - הם וקודמיהם שהיו נגועים באנטישמיות בסיסית ומובהקת - רוצים את אחדות האומה שלהם בלי יהודים, אחרים וצבעונים, ובלי שום קִרבה אליהם.
המחנות האמיתיים
אלה המחנות האמיתיים: מצד אחד אלה המאמינים באחדות של עצמם עם הדומים להם בלבד, וממילא בעליונות על כל השאר שמחוץ למעגל. ומן הצד השני אלה המחויבים לשוויון מלא בין כל בני האדם. לא, העולם כנראה לא מחולק ליהודים ולא-יהודים, אלא לקואליציית ניגודים של יהודים ואנטישמים המאמינים שיש ביהודים משהו מיוחד, יוצא דופן - ביחס לכל שאר בני האדם. וכנגדם: כל אלה המאמינים שכל בני האדם נולדו שווים וזכאים לאותן זכויות והזדמנויות. חלק מאיתנו וחלק מהם נגד חלק מאתנו וחלק מהם. ותהום פעורה בינינו.
היהודים של העליונות רוצים למחוק את עזה, לגרש את תושביה ולקבל זיכוי מפשעי המלחמה שלהם. באופן פרדוקסלי גדולי האנטישמים של דורנו מעניקים להם גיבוי ותמיכה. לא כי הם אוהבי יהודים אלא הם צריכים את היהודים כדי לשנוא את המוסלמים.
ולעומת כל מחנה השנאה הזה אנחנו ניצבים. המאמינים בשוויון, אלה שלא מפחדים מביקורת עצמית ולא מוכנים להיכנע להסתה, תעמולה ושקרים. גם כשהם באים מפיו של ראש הממשלה הנבחר והפרוע של מדינת ישראל. בייחוד נגדו אנחנו ניצבים. כי הוא הסמל הגדול של הבושה ואשם היהודים בני זמננו.