מדינת ישראל נמצאת בצומת טי קלאסי. אי אפשר להמשיך ישר, חייבים לפנות ימינה או שמאלה. גם אי אפשר להישאר במקום, שכן כל הנהגים במכוניות מאחור צופרים בעצבנות. חייבים להחליט. נתניהו הנוטה בדרך כלל לדחיינות לא יכול הפעם להימנע מהחלטה. לא ניתן להישאר במקום, שכן צה"ל דורך במקום ללא תוחלת, וגרוע מכך - חמאס מקבל את מלוא מבוקשו. גם אספקה, גם הפסקות אש ממושכות - והוא אינו משלם דבר. מבחינתו ניתן להמשיך במצב הקיים עוד חודשים. מבחינת ישראל לא ניתן, נדרש להחליט.
אפשרות אחת היא לפנות שמאלה. משמעות החלטה זו היא להסכים לעסקה פשוטה וכואבת - סיום המלחמה, יציאת כוחות צה"ל מעזה תמורת קבלת כל החטופים. נתניהו ניסה להתחכם. אחרי חמישה חודשים מבוזבזים להחריד הוא הבין שעסקאות חלקיות אינן אפשריות ולכן נכון להסכים לעסקה אחת כוללת, אך הוא התנה עסקה כזו בהסכמת חמאס להתפרק מנשקו, וזו דרישה לא מציאותית.
אכן, הסכמה לעסקה פשוטה של סיום המלחמה תוך הבנה שחמאס ימשיך לשלוט בעזה כרוכה בתחושת כישלון קשה, דבר העומד בניגוד חריף להבטחות של נתניהו על "ניצחון מוחלט". זו אכן אפשרות רעה אך פחות גרועה מהאלטרנטיבה.
האפשרות ההפוכה היא לפנות בצומת הטי ימינה. המשמעות היא להרחיב את המלחמה. טרם מבצע "מרכבות גדעון" צה"ל שלט בכ-40 אחוז משטח הרצועה, כיום הוא שולט ב-70 אחוז וההחלטה המסתמנת היא להשלים כיבוש של 100 אחוז משטח הרצועה. החלטה כזו מאופיינת בחוסר היגיון מובהק. מצד אחד המחירים של המהלך ודאיים. מהלך כזה יסכן מאד את חיי החטופים ולו רק מהסיבה הפשוטה שהם לא ישרדו עוד מספר חודשים עד שמבצע זה יסתיים. יהיו לצה"ל אבדות רבות, בדיוק כפי שנהרגו במהלך מרכבות גדעון 40 חיילים, פי שתיים ממספר החטופים שלמען הצלתם יצא לכאורה צה"ל למבצע.
יהיה צורך בגיוס ניכר של מילואים ואין צורך להרחיב בהסבר על המחיר והסיכון של שחיקה של מערך זה, המחיר הכלכלי יהיה גבוה והעימות של ישראל עם הקהילה הבינלאומית יגבר עוד יותר. לא בהכרח לא נכון לשלם מחירים אלה אם ברור כי ההצלחה שתושג תהיה עצומה. למרבה הצער זה לא המצב. המשך לחימה באופן לינארי - כיבוש של 40 אחוז ואחר כך 70 אחוז ובהמשך 100 אחוז משטח רצועת עזה לא מבטיח דבר.
ישראל טעתה מתחילת המלחמה בכך שאימצה שני עקרונות פעולה. העיקרון השגוי הראשון הוא התבססות (רק) על לחץ צבאי. כל מנהיגינו הפוליטיים והצבאיים הבטיחו עוד באוקטובר 2023 כי רק לחץ צבאי יביא את החטופים ואת מיטוט חמאס. לחץ צבאי לא מצליח להלחיץ את חמאס היות ולחץ צבאי הורג אנשים והורס בניינים. יחיא סינוואר פתח במלחמה תוך שהוא מאמין כי שווה להקריב את חייהם של שני מיליון תושבי עזה בכדי להשיג מטרה קדושה והיא מיטוט מדינת ישראל.
יורשיו קיצוניים יותר ממנו ולכן הרג אנשים "לא מזיז להם". אולי להפך, הדבר רק עוזר להם ליצור שנאה לישראל אשר "הורגת אזרחים ללא הבחנה". הטעות השנייה הייתה הערכה כי ניתן לכבוש שטח ולהחזיק בו גם כאשר השטח רווי באוכלוסייה עוינת. הניסיון רב השנים עוד מוויטנאם, אפגניסטן, עיראק ושל צה"ל בלבנון מוכיח כי שהייה סטטית בקרב אוכלוסייה עויינת תגרום בהכרח לרצף של פיגועים כואבים. המנהרות של עזה הופכות לקח זה למוחשי וכואב עוד יותר. לתקווה של שר הביטחון כ"ץ כי ניתן להפריד בין האוכלוסיה לחמאס לא היה ואין שום סיכוי.
היות ששתי תובנות אלה, האחת שלחץ צבאי אינו יעיל והשנייה שחיכוך גבוה עם אוכלוסייה מחירו גבוה מהתועלת, היו ברורות לי כבר בשבוע הראשון של המלחמה ואז יזמתי את "תכנית האלופים". העקרון המוביל של תכנית זו היה לקחת מהחמאס את הדבר היחיד שכן כואב לו והוא טריטוריה. אבל טריטוריה חייבת להיות ריקה מאוכלוסייה עויינת. מהלך זה ניתן היה לעשותו בקלות לפני שנה וחצי, אחרי שצה"ל השתלט על ציר נצרים ולמעשה כיתר את כל צפון הרצועה. כיום, ומסיבות שונות פעולה כזו פחות אפשרית.
ובחזרה לצומת הטי ולצורך האכזרי לקבל החלטות קשות. למרבה הטרגדיה נתניהו לא מסוגל נפשית לקבל את ההחלטה הנכונה - לפנות שמאלה ולהסכים לסיום המלחמה בעזה תמורת כל החטופים. לא רק נתניהו, מנהיגים חשובים ממנו התקשו לקבל את ההחלטה הנכונה במצב דומה. הנשיאים קנדי וג'ונסון לא יכלו בשנות ה-60 לקבל את ההחלטה הנכונה והיא לסיים את המלחמה בוויטנאם. רק הנשיא ניקסון שבא אחריהם, ואשר לא היה מעורב בהחלטות השגויות של העמקת המלחמה יכול היה בשלב מסוים להחליט לסגת.
ייתכן ואני טועה ואלה שתומכים בכיבוש כל הרצועה צודקים. בכדי שהציבור יבין את ההיגיון שבפעולה זו, גם אם לא בהכרח ישתכנע, צריך ראש הממשלה להתייצב ולהסביר מדוע להערכתו, ובניגוד לכישלון עד כה, ישראל תצליח הפעם להשיג את שלוש מטרות המלחמה בעזרת צעד התקפי דומה, ועוד באזור צפוף במיוחד. אין זה מספיק לנופף באגרופים קמוצים ולהבטיח כי כך יקרה. צריך להסביר מקצועית כיצד הדבר יקרה, וספק אם ראש הממשלה מסוגל לתת למישהו הסבר משכנע בנושא גורלי זה.