קרוביו של בוב סוברי, האמריקאי-ישראלי שהיה על משט הספינה "חנדלה" לעזה, כועסים על התבטאויותיו. הם אומרים כי לא הופתעו לגלות שהיה אחד הפעילים הפרו-פלסטינים על הספינה שצוותה הודיע שבכוונתו לפרוץ את המצור. "הוא מחפש פרובוקציות", אמרה לוואלה עידית "דידי" בן שושן, בת דודתו, תושבת מושב מטע ליד בית שמש, "האחים שלו, בני דודים שלי, התקשרו מארה"ב והתלוצצו שעכשיו בן הטיפש-עשרה בארץ ושבמקום לעשות להם צרות שם באמריקה הוא יעשה לנו צרות כאן בארץ". היא אומרת שלדעת האחים שלו שגם הם לא מדברים אתו, הוא עבר טראומה רצינית במהלך השירות בווייטנאם, שעדיין ניכרת.
היא סבורה כי "הפעילות שלו בשטחים ובמשט לעזה אינה תורמת דבר לאיש, לא לישראלים ולא לפלסטינים. להיפך". לדבריה, פחות או יותר מאז פרש לגמלאות "יש לי תחושה שהוא מחפש משמעות ועניין בחיים, לא ממקום אידיאולוגי, אלא ממקום של רצון להרגיש צעיר, חי ופועל".
ל"דידי" ו"בובי" יש סבא משותף - שלמה. "אבא שלו דוד ואמא שלי רחל הם אח ואחות, ילדיו של שלמה", היא מבהירה את הקשר המשפחתי. "בשנות השלושים של המאה הקודמת, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, אבא שלו דוד עזב את ארץ ישראל לטובת אישה עם דרכון אמריקאי. הוא עבד בבניין, נפל ונפצע. התחילו בעיות. לבובי הייתה ילדות לא קלה".
על רקע כל החמלה שהוא מגלה כלפי הפלסטינים, היא אומרת כי "מה שפגע מאד במשפחה בארץ זה שאפילו פעם אחת הוא לא התקשר לשאול את בני המשפחה שלו, בנחל עוז וכפר עזה, איך הם שרדו את אותה שבת ארורה של 7 באוקטובר. הם ניצלו ממש בנס והוא מעולם לא הרים טלפון לשאול מה עבר עליהם, מה שלומם, אם הם בחיים בכלל. הוא בעברו היה כאן, הוא התארח אצלם, קיבלו אותו בחגים. אבל את מה הוא מרגיש הבנו מזמן. הוא דיבר בכזאת שנאה כלפינו, כלפי הישראלים וכלפי כל העניין הציוני ואני זוכרת שאמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא יעשה לי כאן שיעורים באזרחות, או מבחני שמאלנות, או מבחני אידיאולוגיה. אני הייתי פעילה בארגוני שמאל מיליון שנה, הייתי בנשים בשחור, בנשים בלבן, בנשים עושות שלום".
"אז הוא היה שואל אותי למה אני לא רוצה לבוא איתו להר חברון ואני אמרתי לו שאני לא חייבת לו דין וחשבון על הפעילות שלי ואיפה אני רוצה להיות פעילה ואיפה לא. הוא בא לכאן והוא אמר בשיא הגאווה 'את יודעת אני התגריתי בחיילים עד שהם הרביצו לי ורציתי שהם ירביצו לי כדי שזה יצא טוב בתמונות'. ואז אמרתי לו 'תשמע. פרובוקטורים לא חסרים לנו כאן אתה לא תורם בשום דבר לא לפלסטינים, לא לנו ולא לכל העניין. אתה רק גורם ליותר שינאה ויותר חיכוך'".
"באמת ניסינו להסביר לו שאי אפשר ברגל גסה להיכנס למקום שהוא טעון כל כך וקשה כל כך ושאם הוא באמת רוצה לעזור הוא יכול לעזור בהמון דרכים כאילו אבל לא בללכת להר חברון ולחפש איך להיפצע ולהצטלם כאילו ואחר כך להוציא דיבתנו רעה. הסיפור שלו כל כך כאב לנו בגלל שבאמת ניסינו להסביר לו את המורכבות".
"הוא קיבל כאן יחס מהמשפחה שחבל על הזמן אבל הוא חתך אותנו לגמרי", מספרת בת הדוד עידית, "הוא החליט שאנחנו ציונים מדי וכל מיני קשקושים. אנחנו ציונים ולא מתנצלים על זה. שמאלנים. כשהוא עבד על האזרחות, אמרתי לו שאם הוא רוצה באמת לחיות בארץ, אז שיבוא ויעשה עליה אמיתית, שילמד עברית, שיחייה כאן כמו כולנו, יעבוד כאן כמו כולנו. שהוא לא יכול לבוא לכאן לעשות את הבלגן שלו ואחרי זה לנסוע לו לארצות הברית וליהנות. לא תבוא ותרצה לי כאן את ההרצאות הבלתי נגמרות האלה שאין בהם שום דבר ואחרי זה תספר לי שעשית את הכול כדי לחטוף מכות מחיילים כדי שזה יצטלם טוב".