בוב חזר מ"משט החירות" לעזה: "ישראל הביאה את זה על עצמה"

"משט החופש לעזה" של הספינה "חנדלה", הגיע לסיומו במוצאי שבת בלב ים, כ-40 מייל מהיעד הנכסף. לוחמי שייטת 13 השתלטו על היאכטה הלא-מי-יודע-מה-גדולה, עצרו את 21 ההרפתקנים הפרו-פלסטיני - בהם שני עיתונאים שתיעדו, כתב וצלם של אל-ג'זירה - והשיטו אותה לנמל אשדוד. שם, הם הועברו למשמורת רשות ההגירה שהונחתה לגרש אותם במהירות האפשרית. "גירוש חם" קוראים לזה - מעין פרצה בחוק החוסכת לרשויות את הצורך להביאם בפני שופט.

אתמול, שוחררו שני הפעילים האחרונים שעוד היו בבית הסוהר גבעון, ויצאו את ישראל לירדן דרך גשר אלנבי. מארגני המשט, של ארגון "צי החופש" מציינים כי לא הקונסוליה האמריקאית ולא פקידי שגרירות ארצות הברית הגיעו למקום לפגוש את אזרח ארצם, למרות שנמסרה להם הודעה מראש על הגעתו הצפויה. הספינה חנדלה מוחזקת בינתיים בנמל אשדוד, וישראל מבקשת לחלט אותה לטובת אוצר המדינה.

הוואידה עראף, עורכת דין לזכויות אדם, מייסדת שותפה של תנועת הסולידריות הבינלאומית וחברת ועדת ההיגוי של "משט החופש" ורוברט "בוב" סוברי, לא הוחזקו על ידי רשות ההגירה, כי הם ישראלים, כלומר מחזיקים בדרכון ישראלי - והם שוחררו בבוקר בתחנת רכבת אחרי חקירה קצה במשטרה.

"או כן, השגנו את מטרתנו" אומר לוואלה, בראיון בלעדי, האמריקני-ישראלי בוב סוברי שנותר בינתיים בארץ, למרות הכישלון-הצפוי-מראש של להגיע ליעד, "ניסינו לשבור את המצור הישראלי הבלתי חוקי על עזה. זה היה מתוקשר היטב וכך הפנינו את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית למצור המתמשך ולרצח עם בהרעבה. כן, זה מה שקורה שם עכשיו. עשינו ניסיון להעביר סיוע הומניטרי לאנשים רעבים שנצורים בניגוד לחוק הבינלאומי ולכל חוק הומניטרי". לדבריו, "זה אחד מסדרה של משטים ואין שום כוונה של ארגון 'משט החירות' להפסיק לנסות לשבור את המצור, וזה יימשך כל עוד נוכל ועד שלא יהיה בהם צורך אם יאפשרו הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, והמצור יופסק ויאפשרו לפלסטינים לממש את זכותם להתגורר על אדמתם בשלום ובאוטונומיה".

בוב סוברי בן ה-77, יליד 1948 ששנותיו כשנות מדינת ישראל, נולד בדרום קליפורניה, בעיר הפרבר לייקווד שדרומית ללוס אנג'לס. "אחרי התיכון הלכתי ל-UCLA, ואז התגייסתי", הוא מספר, "כשחזרתי מווייטנאם, סיימתי את התואר הראשון שלי, הלכתי ללימודים מתקדמים במישיגן, ובסופו של דבר מאז לא עזבתי את המערב התיכון".

הוא למד רוקחות. אבל לא סיים. במקום דוקטורט הוא חזר מהאוניברסיטה עם דוקטורנטית בשם ברברה וולטרס (לא השדרנית), השניים שגילו שהם אוהבים יותר דברים אחרים, ובעיקר זה את זו, נטשו את הלימודים, פתחו מסעדת פירות ים בנוסח קריאולי בסנט לואיס, שבמדינת מיזורי השכנה, השאר היסטוריה כמו שאומרים. עסק גרר עסק ואחרי שנים ארוכות של מסעדנות מוצלחת, לפני 20 שנה השניים הנשואים כבר 48 שנה, פרשו לגמלאות.

"זה בטוח יותר ממה שאתה רוצה לדעת", הוא אומר. לא ממש. אני מסתקרן לדעת איך בובי-רוברט-סוברי ששמו היהודי ראובן ושבארץ היו מן הסתם מאייתים את שמו ראובן צוברי, ממוצא תימני משני הצדדים, "חצה את הקווים".

"בסנט לואיס הייתי הולך לטמפל אבל אחרי זמן מה, איבדתי עניין", הוא משתף, "ב-2006 יצאתי למשלחת של שר-אל. זו עמותה העוסקת בארגון מתנדבים מרחבי העולם לעבודה במסגרת צה"ל. זה כמו תגלית, אבל לאנשים זקנים. אתה יודע, חבורה של אמריקאים קשישים. כולנו היינו די בפנסיה. זה היה ב-2006 ואני זוכר שעבדנו בבסיס צבאי דרומית לחיפה. אז זו הייתה תחילת הטרנספורמציה שלי. זה לא כל כך בגלל מה שעשיתי שם, כי לא עשינו כלום. זה היה בעיקר, אתה יודע, חיבור מחדש אידיאולוגי של, אתה יודע, למטרה הציונית. אתה יודע, לבשנו מדי צבא, הסתובבנו בבסיס, ישנו בצריפים, ואתה יודע, בסוף היום דיברנו על פוליטיקה, וגיליתי שאין לי איתם שום דבר במשותף. בסוף שלושה השבועות, שאלתי את עצמי, מה לעזאזל אני עושה עם זה, במה אני בעצם מעורב והאם אני באמת מאמין לחרא הזה? הרגשתי שלא הייתי שייך לאנשים האלה בכלל והתחלתי לפקפק במעורבות שלי. זה לא קרה ביום אחד. זו נקודת השבר. לקח לי הרבה זמן להגיע לאן שהגעתי".

"כן, אני אנטי ציוני", מכריז בוב סוברי ללא היסוס, למרות שלרגע אין לו כל כוונה לוותר על האזרחות הישראלית, "קראתי הרבה ספרים שלא הייתי חשוף אליהם לפני זה. נועם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, כאלה. התחלתי לקרוא סופרים פלסטינים, התחלתי ללמוד על התנועה הציונית דרך עיניו של מרטין לותר וכל זה היה ממש פוקח עיניים. אבל רק בגיל 70, בפעם הראשונה, ביקרתי בגדה המערבית. יש לי משפחה גדולה בישראל והם תמיד אמרו 'אל תלך לשם, זה מסוכן, יירו בך'. אבל חציתי את הקו הירוק ונחשפתי לדברים שלא הרשיתי לעצמי לראות קודם. עשינו התנדבות. עזרנו להם להחזיר לבעלותם איזו באר. אפשר להגיד שזה השלים את התהליך".

"מאז אני מגיע כל שנה להתנדבות, גר שם בכפר באזור שלושה חודשים בכל פעם. לא ממש רוצה להיכנס לחוויות שהיו לי, נפצעתי, עשינו הרבה נוכחות מגוננת בזמן שהיינו שם ואתה יודע, נפצעתי פעם אחת, ראיתי הרבה דברים אז הגעתי להשתתף באמת, נפצעתי על ידי חיילי צה"ל, מתנחלים ולא מתנחלים.

ב-2018 התקיים פסטיבל מורשת פלסטינית בסנט לואיס", הוא מספר, הלכתי אליו, ושם למשט החירות היה שולחן ונרשמתי. שנה לאחר מכן אני קיבלתי טלפון מג'ונתן שפירו שבהיותו טייס בצה"ל סירב לטוס לעזה. הכניסו אותו לרשימה השחורה והוא לא יכול היה לעבוד בשום מקום בישראל אז הוא עבר לאוסלו והוא עשה את המשט והוא התקשר אליי. הסתבר שהוא קיבל את המספר שלי מהעצומה הזאת, הוא התקשר אליי ונפגשנו. יש לי ניסיון של 12 שנים בשייט. היה לי רישיון קפטן. חייתי על סירה במשך שבע שנים עם אשתי. הפלגנו מסביב לעולם וחשבתי שהמשט יהיה הזדמנות מושלמת לשלב את שתי התשוקות הללו בחיי.

אז גם למשט האחרון קראו לי די בהפתעה וקפצתי על ההזדמנות. המצור על עזה נמשך כבר הרבה זמן רב מאד אבל מאז ה-7 באוקטובר, רצח העם הזה שמתרחש בעזה, כל אחד צריך לשאול מה אפשר לעשות בקשר לזה, כי הממשלות שלנו לא עושות שום דבר כדי לרסן את ישראל וכך לישראל יש חסינות מוחלטת לעשות מה שהיא רוצה. אז זו הזדמנות לחברה האזרחית לעשות משהו בעצמה כדי לנסות לעשות צדק עם מה שקורה שם. אני כמעט לא יכול לצפות בזה יותר. זה פשוט הופך לי את הבטן לראות מה קורה שם. גם מה שקורה וגם מה שלא קורה מבחינת הלחץ הבינלאומי לשים קץ לרצח העם הזה. זה נעשה בשמי כאמריקאי וזה נעשה בשמי כישראלי. זה נעשה בשמי כיהודי. זה חילול הדת שלי. מבחינתי זו פשוט שערורייה מוחלטת בכל כך הרבה מובנים. כן, המשט הזה מכל הבחינות הוא גם נגד הממשל האמריקני כמו שהוא נגד ממשלת ישראל", הוא מבהיר.

ובינתיים, הוא לא מסתיר שהדבקות הזו באידיאולוגיה מכרסמת בלכידות בקהילה ובמשפחה. "שערורייתי בעיניי שבסנט לואיס בקהילה היהודית לא מדברים על זה. הם חונקים את השיחה. הם קוראים לזה מפלג אם מישהו בקהילה שלהם יתחיל להעלות את הנושא, לטעמי הם מפלגים. הם גורמים לזה, אתה יודע, הם גורמים למתח בתוך הקהילה. ובכן, לעזאזל, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים לגרום לפילוג בתוך הקהילה, כדי שאנשים יתחילו להכיר בעניין באותו הזמן. הרבנים האלה של בתי כנסת ליברליים שולטים בנרטיב בכל הנוגע לשיח גם בזכויות נשים, זכויות מהגרים, הכל וזה פשוט נמשך ונמשך".

"הייתי אחד מאנשי הצוות על סיפון הספינה. משמרות של שמונה שעות. הייתי עסוק יותר בביצוע העבודה שלי. השגחתי על המכ"ם, עניתי לקשר. אני לא יכול לדבר בשם המתנדבים האחרים. אני יכול לדבר רק בשם עצמי ובאף רגע לא הרגשתי פחד. הייתה תחושה אדירה של סולידריות והתרוממות רוח. באנו ממדינות שונות, מתחומי חיים שונים עם מטרות שונות. היו איתנו שחקן אחד עם שני מיליון עוקבים, עורכי דין, שני חברי פרלמנט, נציג או"ם, מהנדסים עיתונאים".

בימים הראשונים העברנו את הזמן. הרבה דיברנו, שרנו פזמונים שונים, הרבה באיטלקית, אתה רוצה לדעת מה אז 'בלה צ'או' הוביל. שרנו שירים פלסטיניים, שמרנו על אופטימיות והאמת - גם כשהישראלים עלו על הספינה שזה היה סוג של בדיחה שהם ניסו להיות כל כך נחמדים אלינו. לכל אחד מהם הייתה מצלמה והיה אחד עם מצלמה גדולה יותר וזו הייתה הפקה ממש. הם ניסו לגרום לזה להיראות כמעט כאילו הם מצילים אותנו מעצמנו. שנכנסנו לאזור אימונים שלהם. אלה מים בינלאומיים ואין להם סמכות לשרטט קווים שרירותיים כלשהם המציינים את אזור האימונים שלהם".

"זה התחיל כמה שעות קודם לכן. הופיע מעלינו כטב"ם שנצמד אלינו הרבה זמן ושמנו לב על המכ"ם שיש שתי ספינות ששומרות על מרחק קבוע מאיתנו. כולנו שמנו חגורות הצלה התיישבנו והתארגנו. בהתחלה לא הצלחנו ליצור איתן קשר וכשסוף סוף קיבלנו תשובה הוידה שהיא עורכת דין ואחת המנוסות בפרוצדורות האלה והיא דיברה איתם. הם לא הזדהו בשם. הם הזדהו כצה"ל, חיל הים".

"הקפטן הישראלי אמר לה שאנחנו נכנסים למים מוגבלים, ושאנחנו צריכים לחזור לאחור, ושאל מה היו הכוונות שלנו. היא אמרה לו שהוא יודע שאנחנו במים בינלאומיים, ושהוא יודע שהכוונות שלנו הן להמשיך לעזה, ושאין לו שום זכות או שום סמכות להטיל מצור, לחסום אותנו, לעלות עלינו או להפריע לנו בכל דרך שהיא מלהשיג את מטרתנו. היא הייתה ממש ישירה איתם, והם אמרו: 'טוב, בסדר'. ואז הם עלו עלינו".

לדבריו, "היו להם אולי 15 או 20 סירות גומי גדולות, שבהתחלה חגו סביבנו. ואז, ממש במהירות, הם התקרבו והורידו חיילים על הספינה שלנו. אפשר להגיד שהם ממש מיומנים במה שהם עושים. הם במהירות השתלטו על הגשר, על ההגאים ובניגוד למה שפורסם, הם לא גררו אותנו, אלא פשוט השיטו את הספינה ואותנו לנמל אשדוד, כשסירות שלהם מקיפות אותנו. לקח בערך שמונה שעות להגיע".

"ברור שהרבה מאוד כסף הושקע בפעולה הזו וזה חלק ממה שמקומם. בדיוק כמו שיש להם המון כסף כדי להרוס איזו סככת צאן או בית של מישהו. כל חייל על הסירה הזאת לבש מסכה. שאלתי למה אי אפשר לראות את הפנים שלהם. זה דבר חדש בשנים האחרונות, כמו שודדי דרכים. גם בשטחים רואים את זה. הם לא התעניינו בשיחות חולין".

"הייתה שם איתנו אישה כבת 74, שהייתה טבחית על הסיפון, אישה נהדרת, עובדת קשה. והם הלכו ישר אליה, כי היא נראתה כנראה הכי פגיעה. הם הביאו לה צידנית עם אוכל ושתייה, ולכולם היו מצלמות על הקסדות. ולאחד מהם הייתה מצלמה גדולה עם מיקרופון. וכמובן הכול תוך כדי שהם מצלמים את זה.
אמרתי לה: 'את בסרט. הם עושים כאן תעלול יחסי ציבור'. והיא אמרה: 'קחו את האוכל הזה מכאן. אני לא רוצה שום דבר מזה. יש לנו הרבה אוכל ומים על הסיפון'".

הוא מספר כי "לא היו התרחשויות מיוחדות במהלך השייט לנמל. הגענו לאשדוד. אותנו, השניים עם הדרכון הישראלי, הפרידו מהשאר. האחרים נלקחו למתקן הגירה, ואותנו לקחו לתחנת משטרה. ערכו עלינו חיפוש ואז חקרו אותנו, כל אחד בנפרד. שאלו אותי המון שאלות טיפשיות, כמו: 'למה עשית את מה שעשית?', 'אתה לא יודע שספינות אחרות נעצרו?', 'האם אתה לא יודע שישראל מספקת סיוע הומניטרי?' הם פשוט היו טיפשים. כאלה שמנסים לתפוס אותך, לגרום לך למעוד, שתגיד משהו מפליל, להקליט אותך. שאלו אותי: 'למה שטת למדינה ערבית?' שאלתי: לאיזו מדינה? זה היה במיוחד מגוחך, כי הדבר השני שהאשימו אותנו בו היה שניסינו להיכנס לישראל בדרך לא חוקית. לא נותר לי אלא לצחוק".

עם זאת, הוא מתאר את התנהגות השוטרים כ"בסדר גמור. היה שם איזה בחור גבוה וגדול, הגון, אדיב. הוא אמר: 'אתה יודע, אנחנו ממש לא רוצים אותך כאן. אנחנו רוצים להוציא אותך מכאן. פשוט תחתום כאן שלא תנסו להיכנס לעזה במשך שנתיים'. זה הסתיים די מהר, והם לקחו אותנו לתחנת הרכבת וזהו".

ומה בוב חושב על הטבח ב-7 באוקטובר ומה הוא חושב על בני הערובה שלנו שמוחזקים שם?

"קשה מאוד לדבר על זה מבלי לדבר על ההקשר", הוא אומר, ומדגיש שיש לו בני משפחה בנחל עוז, שאמנם, להבנתו, לא היו במקום באותו יום, אבל חשוב לו להבהיר שיש לו חמלה ורגשות גם כלפי הסבל בצד הזה. עם זאת, לטענתו, "קשה לדבר על 7 באוקטובר מבלי לדבר על מה קדם לו. למשל, צעדת השיבה הלא אלימה שבאמצעותה ניסו הפלסטינים לבטא את ההתנגדות שלהם לכיבוש, כדי לחזור לאדמותיהם. הם חיים בכלא באוויר הפתוח, אי אפשר להכחיש זאת. ישראל פלשה אליהם פעמים רבות, במה שתואר כ'כיסוח הדשא', זו הגישה. לא פעם הגבלת המזון שנכנס לשם תוארה כאילו מכניסים את הפלסטינים לדיאטה. התייחסו אליהם בצורה נוראה במשך הרבה מאוד זמן. צריך לומר שעל פי החוק הבינלאומי יש להם את כל הזכות להילחם נגד הכיבוש, בכל דרך שהם יכולים".

הוא אמנם מסייג: "זה לא מצדיק חלק מהדברים שקורים", אך מיד מסייג את ההסתייגות: "אנחנו לא יודעים אם זה נעשה על ידי חמאס או אחרים. רבים מהאנשים שחיים בעזה תחת הכיבוש הזה לנצח, עבור רבים מהם, זה כל חייהם. יותר ממחצית מאוכלוסיית עזה הם ילדים. אני לא בעמדה למתוח ביקורת על הדרך שבה אנשים מגיבים לכך שהם כלואים, מורעבים, נשלטים במשך כמעט כל חייהם. האחריות היא על הכוח שמדכא אותם. זה עד כדי כך פשוט: ישראל הביאה את זה על עצמה. ולא רק זאת, הם גם היו מעורבים עוד יותר בקידום חמאס, בימים שבהם רצו לערער את אש"ף. אז יש כאן היסטוריה ארוכה מאוד, ואי אפשר לדבר על זה מחוץ להקשר של מה שקרה קודם".

הוא מדגיש כי "אני לא יכול לגנות אותם, כי אני לא יודע מה הייתי עושה באופן אישי במצב הזה. ברור שבנימין נתניהו צריך להמשיך את המלחמה הזאת, לא רק בעזה, אלא גם בלבנון, בסוריה ובאיראן, כדי להציל את עצמו מבית המשפט".

"האם אני מגנה את חמאס? אני חושב שזה לא רלוונטי למה שקורה. אתה יודע, כמו שאמרתי במשך כמעט שני עשורים, ישראל מחזיקה בעזה בכל הכוח. היא שולטת במצב. הם יכלו לקבל הפסקת אש, הם יכלו לקבל את בני הערובה שלהם בחזרה... אה, אבל אני באמת לא חושב שהממשלה הזו באמת מעוניינת בשלום. אני יכול לומר את אותו הדבר לגבי ממשלים אחרים בנוגע לפתרון של מדינה לשני עמים. אתה יודע, לישראל יש היסטוריה של... אתה יודע... הפרד וכיבוש של הפלסטינים. אתה מנסה לקבוע מי יוביל את הפלסטינים, אתה יודע, להתנקש במנהיגים פוטנציאליים. יש כאן היסטוריה ארוכה. אז מבחינתי, להשמיע גינוי גורף על חמאס, מחוץ להקשר של שנים של רדיפת פלסטינים, זה באמת יהיה חוסר כנות, מטעה וחסר תועלת".

הוא מספר על המשפחה בארץ ואמר כי לא שמע מהם. "אני בטוח שהם יודעים איפה אני נמצא ומה קורה, אבל הם לא מתקשרים ואני גם הפסקתי לנסות להתקשר אליהם. כן, היו לי עימותים עם המשפחה שלי בארץ. אני מגיע לישראל כבר עשורים רבים, יש לי משפחה גדולה בארץ גם בתל אביב, גם בירושלים. אבל בשלוש השנים האחרונות, מאז 2022, אני לא רואה אותם יותר. אני בקשר עם הרבה ישראלים, אבל רובם אקטיביסטים כמוני. עם המשפחה, לא. ניסיתי לשמור על מערכות יחסים תקינות עם בני המשפחה שלי בישראל. אני לא שונא אותם. אבל הם אמרו לי שאם אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה, אז אנחנו לא נהיה בקשר. זו לא הבחירה שלי. אשמח לראות אותם. אבל הם לא מוכנים לקבל את מה שאני עושה, למרות שהם יודעים שאני מוכן לא לדבר על זה. אני מוכן לראות אותם ולעשות דברים אחרים. זה לא הלך. הם תמיד מביאים אותי לסיטואציה".