את תמונות הימים האחרונים של היישוב נצרים, שאת עקירתו סיקרתי אז עבור "מעריב", אני נושא עימי כבר עשרים שנה. ארוחת ערב שבת האחרונה בסלון של אריק יפת; מפגש הפרידה הנרגש בין התושבים ללוחמי הגדוד שהגנו עליהם; השיחה האקראית בסעודה השלישית עם קצין צעיר, עלם חמודות בשם עמישר בן דוד, שכעבור 19 שנה, כשהוא אב לחמישה ילדים, ייפול בפעילות מבצעית בחאן יונס; ולפני הכל, החוויה המטלטלת בבית משפחת אורלינסקי.
את אילת אורלינסקי פגשתי לראשונה בפינת האוכל שלה, יום לפני הפינוי, כשהתעקשה שלא תדבר איתי מילה לפני שאוכל צהריים. היא סיפרה לי על חותנה, מיכאל, שנדקר למוות בידי מחבל, על אחותה, רחל, ושלושת ילדיה - נריה בן 16, צבי בן 12, ואבישי בן 5 - שנרצחו באיתמר, ועל בעלה יוסי שנפטר ממחלה אך לפני עשרה חודשים. משהו באנרגיה האופטימית שזרמה ממנה, למרות כל הצרות, הביא אותי למהר שוב אל הבית, למחרת בבוקר, כשהרמקולים בישרו על הגעתם הקרובה של כוחות צה"ל.
"כאן גרים שבעה יתומים מאב שאיבדו סבא, דודה ושלושה בני דודים בפיגועי טרור רק בגלל היותם יהודים", נכתב על השלט הכואב שחיכה לחיילים על הדלת. רגע לפני שנכנסו הקצינים עם הוראת הפינוי, התיישבו האם וילדיה - הגדול אז בן 15, הקטנה בת 5 - סביב השולחן בפינת האוכל, והחלו לשיר. "רחם נא השם אלוקינו על ישראל עמך", ו"השם שמע תפילתי" ו" רחל מבכה על בניה". זו הייתה התפילה הנקייה ששמעתי מעודי. טהורה, מחבקת, אוהבת, קורעת לב. בני המשפחה הניחו ידיים זה על כתפו של זה, ובעיניים עצומות נעו קדימה ואחורה בכוונה גדולה. כתבים שעמדו סביב, התקשו נוכח המעמד. כמה מהם פרשו הצידה כדי לבכות.
ראשון לובשי המדים שנכנס אל הבית היה קצין צעיר בדרגת סרן. כשהביט בילדים, מתנדנדים יחד וזועקים "תהא השעה הזו שעת רחמים", פנה לאחור ויצא. אחריו נכנסו מפקד החטיבה הצפונית ומפקד גדוד שמשון, שנעמדו גם הם מול החבורה, ולא ידעו את נפשם. המג"ד, סא"ל אודי בן מוחה, ניגב דמעה.
המח"ט, אלוף-משנה אבי לוי, ניסה להגיע אל האלמנה. "שלוש פעמים ישבתי שבעה, ואני מרגישה כאילו שאני צריכה לשבת בפעם הרביעית", אמרה לו, "בכל התקופה הזו סמכנו עליכם שאתם עושים הכול לשמור עלינו וזאת ההזדמנות לומר לך תודה, אבל גם לשאול אותך למה". אל"מ לוי מלמל כמה מילים על הצורך להסתכל קדימה, אל העתיד, ומיהר לצאת. למעלה משעתיים, ללא הפוגה, נמשכה התפילה הזו. בכאב, בדבקות, באמונה, בהרמוניה מופלאה.
כמה שעות אחר כך, כשאני עדיין בסערת רגשות עצומה, יצאתי מנצרים עם האוטובוס הראשון של המפונים, יחד עם עשרות הורים וילדים שנצמדו לחלונות הקטנים, תולים מבט אחרון במה שהיה עד לפני רגע קט סיפור החיים שלהם.
את סטירת הלחי הגדולה הרגשתי שעה ומשהו מאוחר יותר, כשהגעתי אל מערכת העיתון ברחוב קרליבך בתל אביב. בעודי מוצף רגשית מהמראות שראו עיניי, ומהחוויות שחוויתי כאורח לרגע בטרגדיה האנושית הגדולה שאפפה המוני אחים ואחיות שלנו, נכנסתי אל דסק החדשות הצוהל והשמח של העיתון. חלל העבודה הענק הזה, הרגיש לי פתאום כמו טריטוריה משנלקחה מתוך יקום אחר, מנותק לגמרי מהמתחולל מאה קילומטר דרומה מכאן.
אין לי ולא היו לי טענות לאיש במערכת, כולם חברים שלי לעבודה, שרובם לא הכירו אישית אף אחד מהאנשים שנעקרו באחת מביתם על לא עוול בכפם. ועדיין, מעולם לא חשתי בפער גדול כל כך בין המציאות - שצרובה בי עד היום, 20 שנה אחרי - לבין מי שהיו אמונים לספר עליה לציבור.
גלגלי הדחפורים של הממשלה
במשך שנים, בכל ויכוח בין המחנות החוצים את החברה הישראלית, מסומנת ה"דמוקרטיה" כקו הגבול המפריד. משעשע לראות מדי פעם אנשי שמאל כשהם מתגעגעים למנחם בגין, ושוכחים כיצד הם עצמם הפגינו נגד בתחילת שנות ה-80 בטענה שהוא "סכנה לדמוקרטיה הישראלית", וכיצד מודעות הבחירות של המערך, ערב בחירות 81', הטילו עליו אחריות ל"איום על חופש הביטוי והעיתונות" ול"התרחקות מערכי היסוד של הדמוקרטיה".
שוב ושוב, כהיום כן אז, הזהירו אותנו מהפגיעה בדמוקרטיה, והסבירו לנו כמה דרושה לכולנו עיתונות איתנה שתעמוד על המשמר, כמה נחוצה לנו מערכת משפט שתשמור על זכויות האזרח, וכמה שתי הרשויות הללו חשובות מול המערכת הפוליטית, אם זו, חלילה, תחליט להשתגע. אירוע ההתנתקות הוכיח, למי שהיה זקוק להוכחה כזו, שאין מאחורי האמירות הללו דבר. שברגע האמת, כשהממשלה תקדם מהלכים שיתאימו לתפיסה הפוליטית של העיתונות ושל בית המשפט העליון, היא תצעד במסלול ירוק על שטיח אדום, ואיש לא ישאל אותה דבר. אפשר לדבר עד מחרתיים על השאלה מה יקרה אם הכנסת תחליט להרוג את כל הג'ינג'ים, אבל ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שמישהו פה חשב להרוג ג'ינג'ים, הייתה שם העיתונות כדי למחוא לו כפיים והיה שם בג"צ כדי לקבוע שכל עוד מדובר בג'ינג'ים הנכונים - אין עם זה שום בעיה.
כך העיתונות, שלא שאלה שאלות, שלא תהתה תהיות, ושזרמה ככללה עם אריאל שרון בהתלהבות גדולה, למרות שההתנתקות הייתה הפוכה ב-180 מעלות מההבטחות שלו ערב הבחירות, ולמרות שהוא הסכים ללכת למשאל מתפקדים בליכוד, וכשהפסיד בו - התעלם ממנו כאילו לא היה. שנים של אגדות על היותה כלב השמירה של זכויות האדם, לא עזרו לעשרת אלפים אזרחים תמימים שלא פשעו ולא חטאו ונעקרו מבתיהם תחת גלגלי דחפוריה של ממשלת ישראל.
וכמו העיתונות, כך גם מערכת המשפט. מי שתמיד הובטח לנו שביום פקודה תהיה זו שתעמוד על משמר זכויות הפרט, חופש הביטוי וזכות המחאה - הייתה הראשונה לדרוס אותם בגסות רוח. בית המשפט ומשרד המשפטים חתומים על אחד הפשעים המשפטיים-חברתיים הגדולים שנראו פה. ולא, לא בגלל דחיית העתירה שהוגשה נגד ההתנתקות. בגלל האופן שבו המערכות כולן אפשרו לדרוך באלימות על כל מי שביקש למחות נגד המהלך. זו הייתה התנקשות ממסדית בדמוקרטיה הישראלית שבוצעה על יד מי שמאז ומתמיד נשאו את שמה, וברגע האמת גילו שהם השתמשו בה כקרדום לחפור בו: אם הדמוקרטיה משרתת אותנו, מה טוב. אם לא - בפרפרזה על האמירה ההיא של מירי רגב אודות התאגיד - בשביל מה אנחנו צריכים אותה? אל כל אלה נחזור בהמשך.
חמאס הורתע כבר אז
אי אפשר לפספס, מאז ה-7 באוקטובר, את ניסיונותיהם המגושמים של מי שהובילו את ההתנתקות, תמכו בה או עודדו אותה תקשורתית, להימלט מהאירוע בלי להשאיר עקבות. "להתנתקות אין קשר לאירועי ה-7 באוקטובר", הם מסבירים. "נכון, הייתה קונספציה, אבל היא לא קשורה להתנתקות". מהי הקונספציה? מזוודות הכסף, התפיסה שחמאס מורתע, האמונה שהגדר תציל אותנו ועוד ועוד.
ובכן, הנה תזכורת קטנה. ערב ההתנתקות היו כאן שני מחנות. האחד שהתנגד למהלך, האחר שתמך בו. מחנה המתנגדים הזהיר שאם נברח מהטרור - הטרור ירדוף אחרינו. שאחרי ההתנתקות, הבטחון שלנו לא יהיה טוב יותר, אלא טוב פחות. את הטענות הללו אפשר לתמצת בכמה שורות מתצהירו של האלוף יעקב עמידרור לבג"צ שדן בהתנתקות. עמידרור, אגב, סיפר מאוחר יותר שעורכי התצהיר ביקשו ממנו למתן מעט את תחזיותיו משום שאלו נשמעו להם אז מרחיקות לכת מדי.
"היציאה של צה"ל מעזה היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני", העריך, "ולו רק משום שאשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות המצויות בידי הפלסטינים כיום. הנסיגה החד-צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכול בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור. באופן אבסורדי תהיה הרשות, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יהיו חמאס והג'יהאד האסלאמי מוגנים".
והנה עוד טעימה, דוגמא אחת מני רבות, הפעם מנאום שנשא בכנסת השר עוזי לנדאו. "אדוני היושב-ראש, יש כמה שאלות שצריך לשאול לגבי היום שאחרי ההתנתקות. אנחנו יוצאים מגוש-קטיף. למי אנחנו מוסרים את המפתחות? ל'פתח', שעוד מראש, כפי שאנחנו זוכרים, מובטח לנו כי הוא יטפל ב'חמאס' 'בלי בג"ץ ובלי 'בצלם', או אולי דווקא ה'חמאס' יטפל ב'פתח'?...המצרים יפקחו על ההברחות כפי שהם היום מפקחים על ציר פילדלפי? אפשר להאמין לדבר כזה? מדינה יכולה להשתית את הביטחון הלאומי שלה על כך?... ואיך צה"ל, שמתקשה היום לשתק את ה'קסאמים' הפרימיטיביים, יתמודד בעתיד עם טילים משוכללים הרבה יותר, שאותם ישגרו משטח בשליטת הפלסטינים...? היום אנחנו יוצאים משטח של ישות טרור, ויודעים שתקום שם מדינת טרור, שיירו משם טילים או 'קטיושות'...וכאשר ייפלו 'קטיושות' באשקלון, ונחזור לאותו מקום, נפלוש הפעם למעין מדינה ריבונית. זה יקל את מצבנו הבין-לאומי, לחץ שאז נעמוד בו?".
עמידרור ולנדאו לא היו נביאים. הם ביטאו את תהיותיהם הפשוטות של רבים. לא היינו צריכים בימים ההם אפילו לא את אותה ילדה קטנה, יחידה ותמה, בשמלה אדומה ושתי צמות, שתעמוד ותשאל "למה?". המונים שאלו, "וכל האריות וכל הנמרים, עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה".
בדיון בעתירתם של תושבי גוש קטיף, הסביר השופט המנוח אדמונד לוי עד כמה מטרידה אותו העובדה שאריאל שרון הפך את עמדתו הקודמת, התומכת בהישארות ברצועת עזה, בלי להסביר לאף אחד מה קרה. "המעט שחייבים היו המשיבים לעשות ונמנעו ממנו, הוא להסביר לבית המשפט את מה שלא טרחו להסביר לציבור הרחב, היינו, מה גרם לממשלה לאותה תפנית דרמטית בהתנהלות שאפיינה אותה עד לפני זמן לא רב. אותו הסבר ראוי היה שיינתן, גם כדי להבהיר לאזרחי ישראל מהי אותה תכלית המצדיקה לא רק את עקירתם של אלפי מתיישבים ממקומם, אלא גם את חשיפתם שלהם לגל טרור מחודש, מפניו מתריעים גורמי ממשל וגורמים ביטחוניים כה בכירים".
אדמונד לוי היה קול בודד. גם כשתושבי גוש קטיף ביקשו לזמן לעדות את הרמטכ"ל, כדי שזה יגיד בקולו שההחלטה התקבלה בהליך מסודר, ושהוא מעריך שהיא תביא ליותר ביטחון - או במילותיו של השופט אדמונד לוי "מתוך הנחה שהוא יוכל להסיר את מעטה המסתורין בכל הנוגע לסכנות הנובעות מתוכנית ההתנתקות" - לוי היה השופט היחיד שחשב שראוי שכך יקרה.
ומה אמר המחנה השני, זה של התומכים? מעבר להבטחה של אריאל שרון שההתנתקות "תפחית איבה", להבטחה של שאול מופז שההתנתקות "תאפשר לכוחות פרגמטיים בצד הפלסטיני לעלות", ולאלף הבטחות דומות אחרות, את התפיסה של המחנה הזה אפשר למצוא, בתמצית, בטיעונים שהגישה הממשלה לבג"צ.
"המדינה טוענת בפנינו כי תוכנית ההתנתקות תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר. כך, משום השיפור הבטחוני הטמון בתוכנית והנגזר מהפחתת החיכוך בין כוחות צה"ל והאוכלוסייה האזרחית בשטח המפונה לבין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה. הפחתת סיכון זו תקטין את הסיכון לחיילי צה"ל...הפינוי ישפר את מירקם החיים של תושבי האזור הפלסטיניים ויפחית את הרצון שלהם לפגוע באוכלוסייה הישראלית. לבסוף, תכנית ההתנתקות תביא לצמצום סדר הכוחות הצבאי אשר יידרש על מנת לשמור על הבטחון השוטף באזור הזה...".
לקרוא ולדפוק את הראש. הכתובת הייתה על הקיר, גם עיוורים הבחינו בה, אבל נוכח הרצון לראות מתנחלים נעקרים מיישוביהם, איש במערכת לא רצה לקרוא אותה אז ולא רוצה לדבר עליה היום. אלמלא מפעל התעמולה התקשורתי שניצב מולנו ועסוק בניסיון להצדיק את מחדליו שלו מהעבר, לא היינו נדרשים להסביר אחרי ה-7 באוקטובר מי צדק ומי הוביל אותנו אליי אסון, מי הזהיר ומי הבטיח ביטחון. המציאות העקובה מדם, היא ורק היא, מספרת את הסיפור הזה.
אז כן, הייתה כאן קונספציה. הקונספציה אמרה שאפשר לחיות עם מפלצת טרור המתגוררת לצידנו ולקוות לטוב. הקונספציה סברה שאפשר לסגת מול הטרור ולהאמין שהבריחה שלנו ממנו לא תעניק לו רוח גבית. ואם יש לקח אחד משמעותי מההתנתקות, שחלק מאיתנו מתקשים ללמוד גם אחרי המהלומה שספגנו ב-7 באוקטובר - זה הלקח. לא נותנים לטרור מטר. והעובדה שעשרים שנה אחרי, במקום חשבון נפש והודאה בטעות, עדיין צריך להסביר את זה - מטרידה מאוד.
מתנות חינם לטרוריסטים
כשאני מדבר על העיתונות שמיעטה לשאול שאלות, אני מדבר גם על הביקורת שכמעט שלא הייתה קיימת, על תהליכי קבלת ההחלטות של אריאל שרון. אני מדבר קודם כל, ולפני הכל, על האופן שבו הוא התהפך ב-180 מעלות אחרי שנבחר. כולנו הרי יודעים מה עושה התקשורת היום כשראש הממשלה הנוכחי שלנו מבטיח א' ועושה ב', נכון? במערכת הבחירות של 2003, כשעמרם מצנע הניח את תכנית "עזה תחילה", אריק שרון בז לו בשידורי התעמולה. "כל מי שמודיע לפני שהוא נכנס למשא ומתן על הוויתורים שהוא עומד לעשות, מראה על טירונות מוחלטת", פסק. כל זה עוד לפני שהזכרנו את ההתחייבות המפורשת שלו, לפיה "דין נצרים וכפר דרום כדין נגבה ותל אביב". אז מה קרה? ואיך קרה?
לפני כעשור הופק בערוץ 20, אביו מולידו של ערוץ 14, הסרט "מנותקים". לטובת הסרט הזה, ערכתי ראיונות אולפן עם כמה עשרות אנשים שהיו מעורבים בתהליך ההתנתקות מזוויות שונות. בין השאר שוחחתי אז עם האלוף במיל' גיורא איילנד, מי שכיהן כראש המל"ל והופקד על ידי שרון על תכנון ההתנתקות.
"התהליך של קבלת ההחלטות על ההתנתקות, אני לא יודע כיצד נעשה, הוא ודאי לא נעשה במוסדות הראויים, ושרון גם לא היה מוכן להעלות אותו לדיון בשום פורום רשמי ככל שאני יודע", סיפר איילנד. "פתיחת הדיון הייתה של שרון, שאמר את הדבר הבא: 'ההחלטה לבצע את המהלך הזה של יציאה מעזה התקבלה, היא לא נושא לדיון, לא פותח את השאלה אם זה טוב או לא טוב, אם זה רע או לא רע, אם זה מסוכן או לא מסוכן. אנחנו קבלנו את ההחלטה ועכשיו אנחנו לא עוסקים בשאלה של מה, אלא בשאלה של איך'".
בספרו המומלץ "לא נרדם בלילות", מוסיף איילנד עוד כמה תהיות על האופן שבו התקבלו ההחלטות סביב ההתנתקות. "...כשיצאתי מהפגישה עם שרון התרשמתי כי אין לראש הממשלה ממש מושג מהי בעצם התכלית - מה בעצם הוא רוצה להשיג", שיתף. איילנד הקים צוות עבודה, ובעודו עסוק בתכנונים ובניתוחי האפשרויות והיקפי הנסיגה, גילה להפתעתו - דרך קריאת ראיון שהעניק שרון ליואל מרקוס ב"הארץ" - שראש הממשלה החליט לפנות את כל המתיישבים הישראלים מהרצועה. "לא ידעתי במה מדובר", הודה ראש המל"ל המופתע.
איילנד מביא עוד דוגמא שמלמדת רבות על האופן שבו התקבלו ההחלטות שהובילו לאחד המהלכים האסטרטגיים המשמעותיים לביטחוננו, כשהוא מספר על הדאגה שקיננה בו מפוטנציאל הנזק שעלול להיגרם עם נטישתו המתוכננת של ציר פילדלפי. "מצד אחד, וכדי לטעון כי אין לנו אחריות לנעשה בעזה, היה חשוב שנפנה את הציר ונשאיר מעבר פתוח בין מצרים לעזה. מצד אחר, בשל חשש מהברחות, היה חשוב שצה"ל ולא מישהו אחר ישלוט בציר", הסביר.
איילנד מצא פתרון וכתב כך בתוכנית: "צה"ל ימשיך לשלוט בציר פילדלפי גם אחרי היציאה מעזה, וזאת עד אשר יימצא סידור בטחוני שיאפשר את העברת האחריות למישהו אחר". שרון קרא את המסמך של איילנד ואישר אותו.
בהמשך, סיפר איילנד, הוא עצמו ניהל מו"מ עם האו"ם על הנוסחה הבאה: "מחנות הפליטים הצמודים לציר יפונו בהסכמה. תושביהם יועברו לשטח של גוש קטיף. הדבר יאפשר ליצור רצועה ברוחב של 400 מטר, נקייה מכל מבנה (ציר פילדלפי היה ברוחב של כ-20 מטר, כאשר הבתים מהצד הפלסטיני ומהצד המצרי סוגרים עליו מכל עבר). רצועה כזאת, רחבה ונקייה מבתים, תוכל להקטין מאוד את סכנת ההברחות ואת הסכנה לכוחות שנמצאים בה. הדבר ייצור אפשרות להעביר את האחריות לציר פילדלפי לכוח בינלאומי".
אלא שגם כאן, הניסיונות לנסח מהלך שיפחית את הפגיעה בביטחון, הושלך על ידי הדרג המדיני אל הפח. "בעודי שוקד על תכנית זו, לפתע דווח לי כי שר הבטחון (שאול מופז - ק.ל.) הכריז שישראל תצא מהציר. הייתי בהלם. שוב פעולה חד צדדית. שוב הכרזה שלא ניתן לחזור ממנה. שום מהלך בלתי מתואם. גם אם הסכמתי עם מופז כי בשלב כזה או אחר יהיה נכון לצאת מהשטח, הרי כל עוד מישהו מוכן לשלם על כך, מדוע לתת אותו בחינם?...חוכמת רחוב כה פשוטה חסרה לנו דווקא בקבלת ההחלטות החשובות ביותר ברמה הלאומית. מופז עשה בקטן את מה ששרון עשה בגדול - מוכנות למכור משהו במחיר אפס, גם כאשר ברור שיש גורמים שמוכנים לשלם יותר מכך".
והנה עוד דוגמא על האופן שבו לא נוהלה שום חשיבה רצינית בדרך אל קבלת ההחלטות. באותו סרט, "מנותקים", שהוזכר קודם לכן, ראיינתי גם את ראש המוסד לשעבר דני יתום. בדיונים של ערב ההתנתקות, יתום היה חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת מטעמה של מפלגת העבודה, ובשיחה שלי איתו ניסיתי להבין אם היו מי שאתגרו את התוכנית ותהו אם היא תועיל לביטחון או שמא תזיק לו.
"ההערכה של הגורמים הבכירים, נושאי התפקידים, שר הבטחון, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, הייתה שהמצב לא יהיה יותר רע, ויש סיכוי לא רע שהמצב יהיה יותר טוב", השיב. האם הסיטואציה שבה אין איפכא מסתברא, משום שכולם חושבים אותו דבר, שאלתי אותו, איננה בעייתית? "היא בהחלט בעייתית", השיב יתום ביושר. בא לי להשתמש שוב במילה "קונספציה", הערתי לו. "יכול להיות", ענה. "כתוצאה מהמצב הפוליטי, לא היו כאלה שאתגרו את המציגים ושאלו את השאלות הקשות. וכאשר נשאלו השאלות הקשות וניתנו התשובות, שהן בעצם 'יהיה בסדר', אז היה לנו נוח לקבל את התשובות האלה".
כשהמערכת איבדה שליטה
6,000 איש נעצרו בהפגנות המחאה בימים ההם, נגד 700 מהם הוגשו כתבי אישום, רובם שילמו מחירים כבדים על הפגנות, על חסימות, על התקהלויות - ועל שאר עניינים שבמחאה נגד הרפורמה המשפטית, ערב המלחמה, גילינו שמערכת המשפט יודעת להיות רחומה וחנונה כלפיהם, כשהיא רוצה בכך.
קראתי אחרי ההתנתקות אינספור כתבי אישום, פרוטוקולים מדיוני הארכות מעצר, ופסקי דין, כדי לנסות להבין איך הפכה החבורה האחראית על שלטון החוק, בלילה אחד, לעדר שועט שמסתער על היריב הפוליטי, כשהיא שוכחת את כל מה שהטיפו אנשיה שנות דור.
לשופטי בית המשפט העליון יש בעניין הזה תירוץ קבוע. כדי להסתיר את מבושיהם מאותם ימים, הם מסתתרים תמיד מאחורי כמה סיפורים על אלימות קשה באמת שהייתה בתקופה שלפני ההתנתקות, כדי להסביר למה החמירו בגישתם. זה תירוץ נלעג. למה? משום שאכן, היו כמה מקרים קשים כאלה, אבל עליהם איש לא מתווכח. הוויכוח הוא על עשרות אלפי אירועי מחאה יומיומיים שפגשו מערכת אכיפה שאיבדה שליטה ויצאה מדעתה.
בעולם שמתעניין בזכויות אזרח, מני מזוז ושי ניצן, המנצחים הגדולים של הקונצרט הזה, היו אמורים להסתגר בביתם מבושה במקום להתקדם לבית המשפט העליון ולתפקיד פרקליט המדינה. השניים הובילו בגאון את דריסת זכות המחאה וחופש הביטוי. כל מי שהיה פה לפני שנתיים, במחאה נגד הרפורמה, יכול רק להתפוצץ ולהיזכר כיצד מזוז הכריז מלחמה על חוסמי הכבישים, כיצד קבע שחסימת כבישים היא "המרדה ושבירת כל הכלים של הליך דמוקרטי", כיצד התגאה בכך שהמערכת המשפטית "נענתה לבקשות מעצר עד תום ההליכים" וכיצד, כפי שדווח אז בעיתונות, "הורה להחמיר את הענישה נגד מתנגדי ההתנתקות שיחסמו צירי תנועה. במקרים שבהם תיגרם הפרעה משמעותית לתנועה יוגשו כתבי אישום מחמירים כנגד מפירי הסדר, והם יואשמו בסעיף 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה' שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר".
ילדים ישבו ימים ארוכים במעצר בחשד שנטלו חלק בחסימת כביש. אנשים הושלכו למעצר בחשד להתקהלות אסורה. באירוע שמתנגדי ההתנתקות קראו לו "ניסוי כלים" ובו נחסמו צמתים רבים ברחבי הארץ, נעצרו 409 אנשים שהשתתפו בחסימות. "חלקם שוחררו בתוך 24 שעות, אבל רובם, הוארך מעצרם לצורכי חקירה", עדכן בכנסת שי ניצן. נגד כ-200 מהם הוגשו כתבי אישום. אנשים שהיו מעורבים בתכנון החסימות, נעצרו יום קודם לכן והוגשו נגדם כתבי אישום עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. דבר כזה לא היה בישראל, לא לפני ההתנתקות ולא אחריה.
בית המשפט העליון שלח לשמונה ימי מעצר ילדים בני 13 שלמשטרה לא היה קצה חוט שלימד על מעורבות שלהם בביצוע העבירה, במטרה להרתיע אחרים, או בלשונה של השופטת פרוקצ'יה "טיבה של ההתפרעות שהתרחשה עלול לסמן, חלילה, התחלה של מעשי התפרעות אלימים נוספים גם במקומות אחרים". פרוקצ'יה גילתה חמלה ורחמים כשביקשה מהמשטרה "לשקול לאפשר למשפחות לספק להם בגדים וציוד אישי, וכן לשקול את בקשתם לשוחח טלפונית עם ילדיהם...". ילדים בני 13, כן?
הבאתי כאן בעבר עשרות דוגמאות שילמדו כמה גדול היה הטירוף: אזרח מבוגר בילה חודשיים במעצר בחשד שנטל חלק בחסימת כביש, כשנציג המדינה דורש לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ומסביר ש"מסוכנותו נובעת מעצם המעשה, חסימת כביש".
119 קטינים הובאו באחד האירועים למעצר בחבילה אחת אחרי כשהיו על הגג המפורסם בכפר דרום. כמו במדינת עולם שלישי. בהארכת מעצר המונית. בלי לבדוק מה החשדות נגד כל קטין וקטין בפני עצמו. בלי לתהות האם יכול להיות שיש ביניהם ילדים שכלל לא עברו את העבירות המיוחסות להם. "אנשים צעירים כקטינים אלה, אשר אומנם ביצעו לכאורה עבירות פליליות לראשונה בחייהם, אך שמו להם למטרה לסכל את ביצוע החלטות הממשלה והכנסת, הינם מסוכנים לציבור הרבה יותר מאותו משתמש בסמים..", הסביר השופט.
צעירים שתלו שלטים על תמרורים מצאו את עצמם מול בקשה למעצרם עד תום ההליכים. צעירות לא הורשו להיכנס לרחת הכותל, אחרי שבבידוק המוקדם שפכו להן את התיקים על תכולתם, אצל אחת מהן נמצא מחזיק מפתחות עם כיתוב של גוש קטיף, ולחמש אחרות נמצאה עמוק בתיק חולצה כתומה עם הכיתוב "יש לי אהבה והיא תנצח". צעירים שהדליקו מזרון כדי לחסום כביש, לא משהו שלא ראינו באירועי השנים האחרונות, מצאו את עצמם מול סעיפי אישום של "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה", עבירה שעונשה יכול להגיע עד 20 שנות מאסר, בדומה לניסיון רצח.
28 קטינים, ובהם ילדה בת 13 וילדה בת 14, הואשמו בחסימת כביש. חלק מהם בילו ימים ארוכים במעצר. כולם היו במעצר יישובי במשך שלושה חודשים, גם הרבה אחרי שההתנתקות עברה חלפה לה. השופט המחוזי אורי שהם, לימים שופט בית המשפט העליון, הסביר בהחלטתו כי "אל מול זכות ההפגנה של העוררים וחבריהם, עומדת זכותו של הציבור לשימוש תקין וסביר בצירי התנועה ולכך ששגרת יומו לא תיפגע, מידיהם".
מעצרים בוצעו לצורך הרתעה. אנשים שנמצאו בזירת הפגנה ולא נקטו אלימות וגם לא נחשדו בנקיטת אלימות, הושלכו למעצרים ממושכים. השופטת עדנה ארבל הגדירה זריקת צמיגים בוערים אל כביש שכבר נחסם קודם לכן לתנועת מכוניות ושאיש לא נסע בו, כ"נשק חם". הנשיא אהרן ברק ראה בקריאה לחסום כבישים משום המרדה.
שת"פ תקשורתי מביש
אחזור ואכתוב בפעם המיליון, שאני עוסק ללא הפסקה במה שמתרחש בעיתונות, משום שזו משפיעה על חיינו יותר מכל גורם אחר. היא קובעת את סדר היום, היא קובעת מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, מי צודק ומי טועה, היא מלמדת את האזרח הפשוט מה מתרחש בשטח, בהתאם למה שנראה לה חשוב שהוא יידע, ומפעילה לחץ כבד על מקבלי ההחלטות - בדרג המדיני, הצבאי והמשפטי - ללכת בדרך שנראית לה נכונה.
קיץ 2005 הוא קיץ שבו התקשורת הישראלית, שששה אלי עקירת יהודים מאודמתם, איבדה מרצון את תפקידה והתמסרה כל כולה לטובת הספינים של השב"כ ושל המשטרה. מדי יום התפרסמו אזהרות על מתנחלים שמתכננים לירות על חיילים שיבואו לעקור אותם מביתם, ולשפוך עליהם שמן רותח, ולשסות בהם כלבי טרף, ולבצע לידם פיגועי התאבדות, ומה לא.
העיתונות כולה שיתפה פעולה עם גורמים שהיה להם עניין להשתיק את המחאה ולהדביק לה תווית של חוסר לגיטימיות. אלפי אנשים נכלאו על זוטי זוטות, לצלילי תרועת עיתונאים שלא תהו על המעצרים ההמוניים, ולא חשבו שיש בעיה כשעשרות ילדים מובאים להארכת מעצר קבוצתית במהלך שמזכיר מערכת משפט של שבט אפריקאי. עיתונות טובה היא ברכה גדולה. עיתונות רעה היא סכנה עצומה.