האם יש הצדקה לקיום ישראל בלי תשתית מוסרית?

לפני יותר מעשרים שנה זעקתי אודות סופה הטראגי של הציונות. הדמוקרטיה של אז גססה על גבעות השטחים הכבושים והנשמה של ישראל כבר לקתה בזיהום קטלני. כי "לאחר שחדלה לדאוג לילדים הפלסטינים, היא לא צריכה להיות מופתעת כשהם חוזרים שטופי שנאה ומפוצצים את עצמם במרכזי הבריחה מהמציאות של הישראלים. הפלסטינים מפקידים את חייהם בידי אללה באזורי הבילוי שלנו, מפני שהחיים שלהם הם סבל. הם שופכים את דמם במסעדות שלנו בשביל להרוס לנו את התיאבון, מפני שיש להם ילדים והורים רעבים ומושפלים בבית".

עברו מאז הרבה שנים והמוני לוויות. המחשבה הגשימה את עצמה. המחלות התעצמו והתגברו מאוד. ואי אפשר יותר לחמוק מהשאלה שלא מרפה: האם ייתכן שישראל הנוכחית, שגופה חזק מדי ורוחה מתה יותר מאי פעם, פשוט כבר לא ראויה להתקיים? לא כי הוכינו ב-7 באוקטובר. אלא בגלל כל מה שקדם ליום ההוא וכל מה שהתפרץ מאז.

יש רגעים שבהם אומה, וכל אחד מחבריה, חייבים לעצור ולשאול את עצמם את השאלות הקשות ביותר. עבור ישראלים רבים ובעבור יהודים ברחבי העולם זהו אחד הרגעים הללו. התמונות מעזה אינן ניתנות לעיכול. ילדים מתים, משפחות רעבות, שכונות שלמות נמחקות מעל פני האדמה. מקומות קדושים כתושים עד עפר, קהילות עתיקות הושמדו. ושוב המוני פליטים, שזו לא פליטותם הראשונה, חסרי בית בעזה הנצורה. הפעם אין צורר להאשים, כי אנחנו צוררי עזה. בזדון ובכוונת תחילה. ואם בכך לא די, על הפשעים והזדונות נוסף גם חטא האדישות. מרבית החברה הישראלית אטומה ומתעלמת. חורבן עזה הוא עדות לפשיטת הרגל המוסרית הנוראית של ישראל. ואין מנוס מההכרה שאין הצדקה לקיומה של ישראל בלי תשתית מוסרית ביסודותיה.

התגובה הראשונה ל-7 באוקטובר הייתה תקיפה מאוד. מקורה בהיסטריה כללית שהציפה את כולם: מראש הממשלה ועד אחרוני האזרחים. מהר מאד ההיסטריה עברה לשלב הבא. למסע נקמה נורא, מלווה בצימאון דמים חסר רחמים. ועכשיו אנחנו גם מעבר לזה. בשלב הזה ממשלת ישראל מיישמת בקור רוח מצמרר תכנית שתמיד קיננה בנפש הישראלית - לבטל את הקיום הפלסטיני בכל מרחבי השליטה הישראלית. בהטרדה, באפליה, בהפרדה, בהרעבה, בגירוש ובהריגה והכל בכוונת תחילה.

המתקפה האיומה ההיא העניקה תעודת הכשר לכיעור הפנימי הנורא ביותר. ואת ההזדמנות הזו נתניהו וכנופייתו לא יעזבו עד ליישום מלא של הפתרון הסופי שלהם. בעיני רוחם המעוותת הם ממשיכים את משימתם הלא גמורה של מקימי המדינה ומבקשים להשלים את גירוש 1948. "כי בן גוריון לא גמר את העבודה". ישראל של 2025 נתנה גט כריתות לדמוקרטיה הליברלית שניסתה לשרוד כאן בסבך הזהויות, האיומים והטראומות שחוללו אותה.

ישראל הקודמת, זו שרבים עוד מתרפקים על הנוסטלגיה שלה, הייתה דמוקרטיה בחיתוליה. היו לה לא מעט חבלי לידה של מדינה צעירה יחד עם פגמים של חברה זקנה ומוכת טראומות; שואה, הגירה-עקירה ונכבה. היא הייתה רחוקה משלמות אך פניה היו אל האופקים החיוביים והאופטימיים. הדמוקרטיה התפתחה, הסכמי שלום מהוססים נכרתו, הכלכלה יצרה מדיניות רווחה שהיטיבה עם רבים. ממשלות קשובות, בית משפט אקטיביסטי וחברה אזרחית פעילה צמצמו הרבה פערים, פגמים תוקנו, חירויות הוקנו וזכויות נשמרו. לאופטימיות היתה אז תקווה.

הציונות החלה כחלום עתיק. להיות עיר מקלט, מקום של כבוד, ושל תיקון. בית לנרדפים, מחסה מהאנטישמיות, מרחב שבו יהודים יוכלו לחיות כשווים וחופשיים לא ככובשים ולא כקורבנות. החלום של אז הפך לסיוט של היום. הכיבוש נמשך יותר מחמישים שנה. פתרון שתי המדינות הפך לבדיחה עייפה. עזה חרבה. חיי פלסטינים לא נחשבים כלל בשיח הציבורי. אזרחי ישראל הערבים מופלים, לא שווים. דעות אופוזיציוניות הן בגידה. המנהיג הפך לאל עליון ותומכיו לכת אלימה ומסוממת. ישראל של 2025 היא לא דמוקרטיה, לא ליברלית, לא חילונית, לא רציונלית, לא שוחרת שלום והיא איננה חלק מהעולם המערבי. זהותה דתית בעיקרה, הכלכלה שלה היא הכלאה של קפיטליזם, של כלכלת שוק חופשי של היצרנים ומשלמי המיסים, וסוציאליסטים סובייטי כשזה מגיע לחלוקה למגזרי המקורבים. השלטון רקוב ומושחת, המדינה רצחנית והחברה מפורקת.

אין יותר ישראל. יש ארבע חברות שאין בינהם שום משותף חוץ מהמלחמה המאחדת שאף פעם לא נגמרת, כי בלעדיה הכל יתפרק ויקרוס. אין שום דבר שמחבר את הישראלים זה לזה, מלבד האיומים האמיתיים והמומצאים. הביטו וראו: החרדים הפכו לשיילוקים תאבי בצע. אלה שממתגים את עצמם כדואגים "ליהדותה" של ישראל, לא נקפו אצבע מוסרית, אנושית או דתית למענם של החטופים והחללים. מה אכפת להם, זאת לא המלחמה שלהם. לא המתים ולא החטופים שלהם. כבר שנים ארוכות הם עסוקים בשני פרויקטים מגזריים בלבד: להנציח את השתמטותם מהשירות הצבאי ולנצל כמה שיותר משאבי מדינה שלא הם שייצרו. הבדלנות ותאוות הבצע שלהם חיסלו את הסולידריות הבסיסית של החברה.

בני הציונות הדתית נהרגים בהמוניהם והורגים לא פחות, בגלל מרכזיותו של האתוס הצבאי בזהותם הדתית. בנושא זה הם ההיפך הגמור מהציבור החרדי. הם ששים אלי קרב ורבים מהם מונעים בכוחה של מוטיבציה איומה. הם חונכו ועוצבו על ברכי התפיסה שהארץ היא קדושה, וכיבושה הוא השלב הראשון בגאולה. מדינת ישראל בעבורם היא "ראשית צמיחת גאולתם", וכל מלחמה בפלסטינים היא מערכה במלחמת הדת למען הגאולה שלהם. יעדי המלחמה הזו דווקא ברורים: טיהורה של הארץ מכל זריה, השמדת העמלק של הדור הזה ובואו של המשיח. זאת מלחמה שלא יהיה לה סוף לעולם. מבחינת רבניהם ושריהם המלחמה אינה איום אלה הזדמנות. תקופת נס של ממש. משיחיותם חיסלה את ישראל הרציונלית.

הציבור החילוני (בהנחה לא מוכחת שיש אכן עדיין חילוניות בישראל) קרס. זה הציבור שכל עול ישראל על כתפיו. הם המגזר היצרני והיצירתי. הם משלמי המיסים, משרתי הצבא והמילואים והם אלה שמשמרים את תדמיתה של ישראל כמדינה מפותחת, מודרנית, חדשנים וליברלית (לפחות יחסית). הם ישראל שאיננה עוד. הם חלשים מאוד מבחינה פוליטית, מפוזרים ולא ממוקדים. עייפים ומנוצלים. משרתים במילואים ממלאים פקודות בשירותה של מדיניות שהם לא בהכרח מסכימים לה. הם לא מורדים אף שהם לא מסוגלים יותר לסחוב על גבם השבור את הטפילים החרדים והפונדמנטליסטים המשיחיים. וכשהם לא יהיו מי ישלם עבור הפנטזיות? חולשתם הפוליטית ועליבות מנהיגיהם היא הביטוי העוצמתי ביותר לחיסולה של ישראל הקודמת.

הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, שלא זכו לרגע אחד של שוויון אזרחי מיום הקמתה של ישראל ועד ימי חורבנה של עזה, התעלו מעל עצמם. בריסון ובאיפוק הם מנעו את פתיחתה של החזית הפנימית כנגד המדינה שלהם המשמידה את העם שלהם. "בתמורה" מעניקה להם ישראל של נתניהו המסית תגבור של ההסתה, הרדיפות, והזנחה של כל יסודות הקיום האזרחי. רדיפתם המתמדת על ידי נתניהו ובריוניו, ושתיקתם הנוראה של ראשי האופוזיציה המשת"פים שלו חיסלו את ישראל כדמוקרטיה השייכת לכל אזרחיה.

השאלה האם הפרויקט הישראלי נכשל היא ניסיון כן להצביע על הפער בין החזון למציאות. זהו קול פנימי שאומר: מדינה ששוללת זכויות ממיליוני בני אדם, שמצדיקה הרג המוני כאסטרטגיה ביטחונית, שהפכה את העליונות היהודית ואי-השוויון לאידאולוגיה אולי אינה יכולה עוד לטעון ללגיטימיות מוסרית. ויתכן מאד שישׁראל שהתנתקה מכל הערכים שהקימו אותה, והפכה לעוינת את הנורמות הבינלאומיות שחוללו אותה איבדה את ההצדקה לעצם קיומה.

אין כאן פתרונות קלים. אינני שואף לחורבן. אני בז לייאוש. אבל עיני פעורות לרווחה. ואני יודע שהגענו אל התהום שיש ממנה רק דרך אחת חזרה. ברית חברתית אחרת שאיננה מבוססת על שבטיות לאומית אלא על אנושיות משותפת ואזרחות שווה לכל. ברית שבה יהודים וערבים חיים יחד לא כאויבים ולא כשולטים ונשלטים. אלא כשותפים לשני צידי הטראומה, שנשבעו לעצמם וזה לזה - Never Again. שייצאו יחד לעתיד השונה מכל ניסיונות העבר. כי אם לא נצליח לשנות את כיוון זרימתו של נהר ההיסטוריה נוכל לומר בבירור: זהו, זה נגמר. זה באמת הסוף. וכן ראוי.