המלחמה הבאה בדרך: איראן גילתה מה החולשה של ישראל - וזו סכנה

בספטמבר 2004 התקשר אליי איגור איבנוב, אז ראש המל"ל הרוסי, וביקש שאגיע בדחיפות למוסקבה בכדי לדון בנושא הגרעין האיראני. הגעתי עם משלחת של מומחים והצוות הרוסי הציג לנו את "התכנית הרוסית". התכנית הייתה פשוטה וטובה, הרוסים רצו להציע לאיראן מתווה חדש שלו שלושה סעיפים:

ראשית, יוקם בשטח רוסיה מתקן להעשרת אורניום בבעלות משותפת איראנית רוסית. במתקן זה תתבצע ההעשרת אורניום לרמה של 4 אחוז בלבד, רמה מספקת לייצור חשמל אך לא נשק גרעיני. שנית, למרות הבעלות המשותפת הפעילות במתקן תתבצע על ידי מהנדסים וטכנאים רוסיים בלבד. לא תהיה לאיראן גישה לטכנולוגיה. שלישית, בסיום ייצור החשמל באיראן תחזיר איראן לרוסיה את הדלק המשומש.

הרוסים הסבירו לנו כי בכוונתם להציג בהקדם את התכנית לעלי לאריג'אני, אז ראש המל"ל האיראני, ואם איראן תסרב, אזי רוסיה תתמוך בכל הסנקציות שהמערב רוצה להטיל על איראן.

אבל היו לרוסים עוד שני תנאים: התנאי הראשון היה שצרפת לא תתחרה עם רוסיה בכל הקשור לסיוע לאיראן בתחום הגרעיני. התנאי השני, והחשוב יותר היה שמדינות המערב, וארצות הברית בראשן יצהירו כי הפיתרון למשבר עם איראן בתחום הגרעין יתבסס על "התכנית הרוסית". כששאלתי את מארחיי הרוסים מדוע הם בחרו להציג את התכנית דווקא לקבוצה ישראלית הם אמרו כי ידוע שלישראל ישנה השפעה אדירה בוושינגטון.

חזרתי נרגש לארץ אך לאכזבתי גם ראש הממשלה דאז שרון, גם שרים נוספים וגם רוב גורמי הביטחון סרבו להתפעל מההצעה הרוסית. הצגתי את התכנית הרוסית לסגן שר החוץ האמריקני והאחראי בממשל לנושא הגרעין האיראני וגם הוא לא היה מוכן לקבל את הנוסחה הרוסית. באותו רגע הוחמצה הזדמנות היסטורית לפתור את נושא הגרעין של איראן בדרך מדינית ובאופן שהיה מונע ממנה להתקדם לפצצה.

יש דיווחים על חידוש השיחות בין איראן לבין המערב אך ספק רב אם ניתן יהיה להגיע להסכם סביר. חמור מכך, גם אם יושג הסכם טוב הוא לא ימנע את חידוש המלחמה עם איראן. אנחנו מציינים היום חודש לסיום מלחמת 12 הימים מול איראן, אבל אני מניח כי בעתיד נקרא למלחמה הזו "מלחמת איראן הראשונה", שכן מלחמה או מלחמות נוספות עם איראן הן תסריט כמעט וודאי. איראן לא תוכל לסלוח על מה שישראל עשתה לה ביוני 2025. לא מדובר רק על גחמה של ההנהגה האיראנית אלא על כבוד לאומי שנפגע, ואשר מבחינת האיראנים ישנה רק דרך אחת לתקן זו והיא במלחמה נוספת שתגרום לישראל נזק בלתי נסבל.

מבחינת איראן פתחנו איתם חשבון שלא בקלות ניתן יהיה לסיים אותו. הדבר מאיר באופן שונה, ואולי אף ביקורתי, את ההחלטה הישראלית לצאת לאותה מלחמה. הסוגייה הראשונה היא האם באמת מנהיג איראן נתן הוראה "לפרוץ לפצצה", ולכן לא הייתה כביכול לישראל שום ברירה אחרת אלא לתקוף בכדי למנוע מאיראן נשק גרעיני. הסוגייה השנייה נוגעת לארצות הברית. ארצות הברית לא באמת הצטרפה למלחמה, היא הסתפקה בתקיפה חד פעמית של שלושה אתרי גרעין. לגמרי לא ברור אם במלחמת איראן הבאה ארצות הברית תעשה יותר, אם יבינו האיראנים כי ארצות הברית לא תהיה במשחק הם יקבלו יותר ביטחון. השאלה השלישית היא האם באמת הושגה המטרה העיקרית של המבצע - פגיעה קשה בתכנית הגרעין של איראן. נדמה לי שאיש אינו יודע לתת עכשיו תשובה מדוייקת.

הביצועים של ישראל במלחמת "עם כלביא" היו מעולים בהתקפה וטובים יחסית בהגנה, אך צריך לדעת להפריד בין איכות הביצוע לבין חוכמת המעשה. ניתן כיום להטיל ספק בנכונות ההחלטה לתקוף באיראן.
ברור כי בין איראן וישראל נפתחת עכשיו תחרות חסרת תקדים שתכליתה לשפר את הביצועים ולהצטייד בטכנולוגיות חדשות. איראן הגיעה לשלוש מסקנות מיידיות מהמלחמה: המסקנה הראשונה היא שירי טילים באליסטיים ומדוייקים יכול לגרום לישראל נזק עצום, ובמיוחד אם ירי זה יכוון למטרות צבא איכותיים ולאתרי תשתית לאומית כמו תחנות כוח, מתקני התפלה או בתי חולים.

איראן נחושה להגדיל את מלאי הטילים שלה באופן דרמטי לקראת המלחמה הבאה. איראן גם הבינה כי מערכת ההגנה האווירית שלה כשלה, מסיבות שאינן לגמרי ברורות נמנעה איראן לחלוטין להפעיל את חיל האוויר שלה וכך גרמה לפגיעות גבוהה עוד יותר. האיראנים יעשו אפוא כל מאמץ לקנות מערכות הגנה אווירית נוספות וחדשות ואולי גם להצטייד במטוסי קרב חדישים שרוסיה מסוגלת לספק לה. הדבר השלישי הוא שמערכת ביטחון הפנים שלה שהייתה כנראה חדירה מאד לסוכנים ישראלים.

בדרך כלל הצד שהפסיד במלחמה פועל ביתר נחרצות לשפר את עצמו לקראת המערכה הבאה. כך למשל ידעה מצרים לשפר דרמטית את יכולותיה הצבאיות העלובות ב-1967 וליצור מערכת צבאית יעילה לקראת 1973. יש לקוות שאנחנו לא חוגגים את הניצחון אלא פועלים כבר עכשיו במרץ לקראת מלחמת איראן השנייה. אנחנו חייבים לשפר את יכולת היירוט של טילים בליסטיים - ההצלחה במימד זה הייתה 85 אחוז.

זה טוב אך לא מספיק ובמיוחד יהיה זה לא מספיק אם איראן תשגר טילים בכמות של פי שתיים או פי שלוש. אחת המסקנות המיידיות היא שחייבים לתת למתקני תשתית אסטרטגים יכולת של הגנה נקודתית. הסתמכנו עד כאן על "ארבע שכבות מגן" אזוריות - כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2 וחץ 3. גם אם תהיה לנו בעתיד מערכת מתקדמת יותר של חץ 4, עדיין יש צורך "להגן אישית" על מתקנים חיוניים. גם בהתקפה לא ניתן יהיה להסתפק ביכולות הנהדרות שהודגמו במלחמה. איראן תשפר כאמור את יכולותיה ההגנתיות ואנחנו נזדקק לטכנולוגיות חדשות ומפתיעות בכדי להבטיח שנצליח שגם במלחמת איראן השנייה.