בפרק הנוכחי של המשבר הפוליטי-חרדי-ביטחוני, ראש הממשלה בנימין נתניהו עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: קנה זמן. יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שימש לו כעוד פיוז שהופעל כדי למנוע פיצוץ נוסף.
סערת חוק הגיוס אינה דרמה ראשונה מהסוג הזה, אך כעת היא מהדהדת בעוצמה גדולה במיוחד ברחוב החרדי ובמעמקי הליכוד. הקורבן סומן בחכמה, בעיקר - על ידי אריה דרעי ומפלגתו שדאגו לכוון את חיציהם אל עבר יולי אדלשטיין, לא אל עבר נתניהו.
אתמול למראית עין, הקרבן הוקרב. אדלשטיין סומן, ולא במקרה, כמי שהכשיל את ההסכם החרדי סביב חוק הגיוס. בליכוד יודעים להסביר את זה היטב: אדלשטיין, שבעצמו הודה כי "הקשיח עמדות", הפך לכתובת נוחה.
עבור ש"ס, שמעדיפה לשמר את יחסיה הקרובים עם נתניהו, זהו מהלך טקטי מובהק: להאשים את אדלשטיין, לא את ראש הממשלה. כך אפשר גם לשחרר קיטור מול הבייס החרדי הנפיץ, וגם להימנע משריפת גשרים עם מי שעוד צריך להחזיק את הקואליציה.
ההיגיון הפוליטי פשוט: אתה לא הופך את מי שאתה אוהב, נתניהו במקרה הזה, לקורבן. הציבור החרדי, שמזוהה רגשית עם נתניהו, נוח לו להפנות אצבע מאשימה כלפי איש ציבור אחר, גם אם הוא בכיר בליכוד. כך הפך אדלשטיין, באחת, לשעיר לעזאזל של הקואליציה שמנסה לשרוד עוד שלושה ימים בשקט - עד שהכנסת תצא לפגרה.
נציין למען הסדר הטוב: זו לא הייתה הברירה הראשונה של נתניהו. אילו היה יכול להימנע מהמהלך, הוא ודאי היה עושה זאת. הרי סילוק בכירים בליכוד אינו ספורט מועדף על ראש הממשלה - הוא מעדיף מניפולציה עדינה על פני אקטים פומביים. אבל כשאין ברירה, גם הציניקן המחושב נדרש לפעולה ברורה. זה המצב הפוליטי כרגע: כשאין שלטון יציב - עוסקים בהישרדות יומית.
מטרת ההדחה ברורה: להרגיע את הרחוב החרדי. לא להשתיק אותו, זה בלתי אפשרי - אלא לדחות את הסערה. להנמיך להבות בדיוק עד נעילת המושב, ואז לצאת לפגרה בתקווה שהזיכרון הפוליטי הציבורי יתעמעם. במקביל, נתניהו מבקש להבטיח שהחרדים ימשיכו לתמוך בקואליציה בהצבעות חשובות.
המהלך הכפול משרת גם את הנרטיב הנוח לנתניהו: הוא מצטייר כמי שנענה לזעקת החרדים מצד אחד, אך גם שומר בידו את האפשרות לשנות את נוסח חוק הגיוס - לכיוון מתון יותר מזה שגיבש אדלשטיין, אך נוקשה יותר מההבנות המקוריות ערב תקיפה באיראן. זו נוסחה שתנסה ללכד את כל קצות הקואליציה סביב פתרון ביניים. הקורבן כבר הוקרב, הזעם התפרץ, והכנסת יוצאת לחופשה - שבמהלכה ייעשה המאמץ להגיע לדרך האמצע.
ובינתיים? המערכת הפוליטית, ובעיקר בליכוד, לא אמרה את המילה האחרונה. אדלשטיין, גם אם יודח מתפקידו ביום רביעי, לא יורד מהמפה. להפך - יש לו תומכים רבים בליכוד. כאלה שמסכימים איתו, כאלה שכועסים על החרדים, כאלה שמבינים שהקרב על חוק הגיוס הוא לא רק קרב של ציבור מול ציבור - אלא גם של אידאולוגיה והצורך האמיתי מול אינטרסים קואליציוניים.
בפריימריז הבאים, סביר מאוד להניח, יולי אדלשטיין עוד יפתיע לטובה. הוא צפוי לזכות לחיבוק מהשטח הליכודי, של אלה שראו במעשיו עמידה על עקרונות - ולא מרידה. עד אז עוד יש זמן. ובזמן הזה שנותר לממשלה המכהנת ולכנסת ה-25 יש סיכוי שאדלשטיין עוד ימצא את עצמו שוב בשולחן הממשלה. לא מן הנמנע שנתניהו ידאג להזמין את אדלשטיין לשיחה - כדי להציע לו תיק חדש. אבל לא מיד, לא לפני שהרוחות יירגעו, והמערכת תמצא לה שעיר לעזאזל אחר.