כשהבן שלי, לוחם ביחידת עילית, נכנס לעזה לפני קצת יותר משנה, הייתה לו ולחבריו משימה אחת, ברורה וטהורה, שריחפה מעל לכל יעד מבצעי אחר: להשיב הביתה את החטופים. כשהוא נפצע באורח לא פשוט, ולאחר תהליך שיקום מעורר השראה התעקש וחזר להילחם לצד חבריו, אותה משימה נותרה חקוקה על ליבם ועל דש מדיהם. היא הייתה הדלק והמצפן. היא הייתה הקונצנזוס.
באותם ימים ראשונים שאחרי השבעה באוקטובר, בתוך השבר הלאומי העצום, נדמה היה שלפחות בדבר אחד אין לנו מחלוקת. סוגיית החטופים הייתה אמורה להיות הדבק שיאחה את הקרעים, הנקודה הארכימדית שתאפשר לנו, כחברה מדממת, להתרומם יחד. זה היה הרגע שבו ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תושבי המרכז והפריפריה - כולנו היינו אמורים לחלוק את אותו כאב ואותה מטרה עליונה. להשיב אותם. את כולם.
אני כותב את הדברים האלה לא רק כאבא ללוחם, אלא גם כמי שחווה את המשבר הזה מבפנים. זכיתי להיות נוכח בדיונים רבים, רשמיים וחשאיים, שעסקו בסוגיה. הובלתי פרויקט רחב היקף בתוך מטה משפחות החטופים, שמטרתו הייתה בדיוק זו: לייצר קונצנזוס כלל ישראלי, חוצה מגזרים ומחנות. ראיתי במו עיניי את הכאב המזוקק, את הגעגוע שאין לו סוף, ואת התקווה שמהבהבת גם בחשכה הגדולה ביותר.
אלא שאז, באופן טרגי ומקומם, קרה משהו. לאט ובהדרגה, הנושא שהיה אמור להיות הכי נקי ומאחד בפוליטיקה הישראלית - זוהם. סוגיית החטופים החלה להיצבע בצבעים פוליטיים. היא נלקחה, או לפחות נתפסה כמי שנלקחה, אל "כיכר קפלן", והפכה לסמל של צד אחד במפה. פתאום, לשמוע אזרח מהימין אומר "החטופים זה עניין של השמאל" הפך למחזה אפשרי, גם אם בלתי נתפס.
ולא נוכל לנקות את התקשורת מאחריות לתהליך המר הזה. אולפני הטלוויזיה והפאנלים האינסופיים הפכו לזירה שבה הקיטוב הזה לא רק קיבל במה, אלא אף תודלק והועצם. במקום להציב חומה בצורה סביב הקונצנזוס, העניקו פרשנים וכתבים במה לשיח המפלג, נתנו לו להתפשט, והפכו את הדיון בנושא הרגיש ביותר למלחמת התשה בלתי נסבלת בין מחנות. הדבר שאמור היה להיות הלב הפועם של כולנו, הפך לעוד זירת התגוששות בקרב הפנימי המר שלנו.
הזיהום הזה הוא אחד הפצעים העמוקים ביותר שהותיר בנו השבעה באוקטובר. הוא בגידה בערבות ההדדית שעליה מושתתת החברה הישראלית. הרי האסון לא הבחין בין דעות פוליטיות. בין 15 המועמדים שליוויתי בבחירות המקומיות האחרונות, הייתה גם תמר קדם-סימן טוב ז"ל, בת קיבוץ ניר עוז, אישה מופלאה שראיתי בה מנהיגה ראויה. מעולם לא שאלתי את עצמי מהן דעותיה הפוליטיות המדויקות; ראיתי את האדם, את החזון, את הרצון לתרום. הרצח האכזרי שלה ושל כל בני משפחתה - בעלה יונתן, בנותיהם שחר וארבל ואמה - הוא טראומה אישית ולאומית שממחישה יותר מכל שהטרור לא מבדיל בינינו. אז מדוע אנחנו מרשים לעצמנו לעשות זאת?
דווקא עכשיו, כשאנחנו חשים בפרפורי הגסיסה האחרונים של חמאס, ובעודו מנסה להתעלל בנו בנקודה הרגישה ביותר, אנחנו נמצאים בשעת רצון היסטורית. המעמד המדיני והביטחוני של ישראל התחזק. כוח ההרתעה מול איראן שוקם, חיזבאללה ספג מכות קשות, והתיווך האמריקאי נמצא בשיאו. זהו המומנטום להשיב את כולם הביתה.
החזרת החטופים איננה עניין של ימין או שמאל. היא מבחן לחוסן המוסרי שלנו, לליבה הערכית שלנו. היא הביטוי לחמלה, שהיא הבסיס לזהותנו. המאבקים הפוליטיים ימשיכו ללוות אותנו, פעם בעוצמה רבה יותר ופעם פחות. זה טבעה של דמוקרטיה תוססת. אבל בנושא הזה, אנחנו חייבים לעצמנו "פוס" קטן. הפוגה מהשיח המפלג, וחזרה אל הבסיס.
כשאנחנו פועלים להחזיר אותם, אנחנו עושים זאת כעם אחד, כמדינה אחת. זהו המעשה שיכול לנקות, ולו במעט, את הכתם שהותיר הפילוג המיותר הזה על החברה הישראלית. בואו נחזיר אותם הביתה - את החיים לשיקום, ואת הנרצחים לקבורה. ובואו נחזיר לעצמנו, ולו לרגע אחד, את תחושת ה"ביחד" שאבדה לנו.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטג, הבעלים של 'טל שחר תקשורת ואסטרטגיה'. מנהל קמפיינים פוליטיים וציבוריים ברמה הארצית והמקומית