מהלך צבאי, מסר מדיני ופסגה אזורית: המענה הישראלי החכם למשבר מול סוריה

עשרות קילומטרים מגבול ישראל, בהר הדרוזים שבמחוז סווידא בדרום סוריה, התרחש בשבוע שעבר טבח מזעזע בבני העדה הדרוזית. ישראל בחרה להתערב: תחילה בתקיפה ממוקדת בסווידא, ובהמשך, לאחר שהאלימות לא נבלמה, בתקיפות נקודתיות בלב דמשק, ובמרכזן במבנה משרד ההגנה. מדובר בצעד נכון ומתבקש, גם אם אולי בוצע מאוחר מדי.

ההחלטה לפעול נובעת מהברית ההיסטורית העמוקה בין מדינת ישראל לבין העדה הדרוזית, ברית דמים ושותפות גורל הנמשכת כבר 77 שנים ובאה לידי ביטוי נוסף מאז 7 באוקטובר. ישראל מחויבת להגן על העדה, גם מעבר לגבול, בעת שהיא מותקפת באכזריות, במיוחד כאשר המשטר הסורי החדש מגלה אוזלת יד, אם לא שותפות לפשע.

יחד עם זאת, החובה להגן על הדרוזים אינה באה על חשבון קידום האינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל מול סוריה. אדרבה, יש להוביל מהלך משולב - ביטחוני ומדיני, שיבטיח את שלומם של הדרוזים, את ביטחון גבולה הצפוני של ישראל, ואת האפשרות להידברות פרגמטית עם דמשק ואולי אף להסדרים ביטחוניים ומדיניים.

מאז עלייתו של א-שרע לשלטון (לשעבר אבו מוחמד אל ג'ולאני), ישראל נקטה כלפיו קו חשדני ולעומתי כדי לזהות האם אכן מדובר במנהיג פרגמטי השואף ליציבות ולסדר חדש, כפי שהוא מציג עצמו לעולם, או שמא מדובר בג'יהאדיסט בחליפה שמנסה להסוות את כוונותיו עד אשר יצבור כוח שיאפשר לו את תקיפת ישראל.

ישראל דאגה להשמיד את מרכיבי הכוח העיקריים של הצבא הסורי שנותר אחרי נפילת משטר אסד ואף קידמה כוחות מעבר לקו הגבול של 1974. ואולם, עם הזמן, על רקע מדיניותו הפרגמטית והלגיטימציה הגוברת למשטרו מצד הקהילה הבינלאומית, שאף השעתה את הסנקציות שהיו מוטלות עליו, החלה ישראל לבחון את האפשרות לפתוח ערוצי דיאלוג עם דמשק. רק בשבוע שעבר פורסם על פגישות ישירות שנערכו בין נציגים ישראלים וסוריים בבאקו. המטרה: להגיע להסכמי בטחון, אי-לוחמה ואולי אף נורמליזציה במאפייני הסכמי אברהם.

השאלה האם האירועים האחרונים בסווידא לרבות תקיפת מטה משרד ההגנה יפגעו במאמצי ההתקרבות, והאם ואיך ניתן להתקדם מנקודה זו.

התקיפות הישראליות היו חיוניות לעצירת הטבח, אך יש לשים לב: פעולה צבאית בלתי מידתית, גם אם מוסרית, עלולה לפגוע בדיאלוג הרגיש מול דמשק, לעורר אנטגוניזם סורי פנימי, ולפגוע בעדה הדרוזית עצמה. מדינות ערביות שמתקרבות לישראל, עלולות לפרש זאת כהתערבות בענייניהן.

שורש העימות נעוץ במאבקי שליטה אתניים בדרום סוריה, בעיקר בין דרוזים לבדואים, על דומיננטיות באזור, שליטה על אדמות והובלת נתיבי הברחות בגבול ירדן. מדובר בהברחות של נשק, סמים, דלק וסחורות.

העימות החריף החל ב־11 ביולי. בתגובה לתקרית מקומית תקפו שבטים בדואים-סונים את הדרוזים, ובסיוע כוחות מהמשטר החדש ומיליציות ג'יהאדיסטיות ניסו להשתלט על סווידא ולפרק את הדרוזים מנשקם. תיעודים ברשתות החברתיות חשפו תמונות קשות: חטיפות נשים וילדים, ביזה, מעצרים אקראיים, וירי באזרחים חפים מפשע.

לא ברור האם מדובר בהנחיה מפורשת של הנשיא א-שרע, חולשה ביכולת השליטה שלו או תחכום והתחזות. ברור כי הנשיא א-שרע ניסה להרחיק עצמו ציבורית מהאירועים בתקופה בה הוא נהנה ממומנטום של הכרה בינלאומית. אבל נדרשת בדיקה מודיעינית מעמיקה יותר האם אכן הייתה זאת חולשה של פיקוד, או אובדן שליטה על הכוחות בשטח.

העדה הדרוזית עצמה מפולגת בתוכה. מצד אחד - קו מיליטנטי בהובלת השייח' חִכְּמַת אל-הג'רי, שאינו בוטח במשטר החדש ומוביל עימות חזיתי נגדו. מצד שני - שייח'ים מתונים יותר כמו יוסף ג'רבוע, לית' אל-בלעוס וחמוד אל-חנאוי, המעדיפים הידברות עם דמשק ומתנגדים הן להסלמה והן להתערבות ישראלית.

האלימות לא נותרה חד-צדדית. עם נסיגת כוחות המשטר בעקבות התקיפות הישראליות, פתחו מיליציות דרוזיות במתקפות נקם: גירוש בדואים, חטיפות, שריפת בתים. בתגובה, שבטים בדואים מכל רחבי סוריה התכנסו ויצאו לשטח, מה שהוביל לקרבות קשים נוספים.

הפסקת אש הושגה, בתיווך אמריקאי, בהובלת שר החוץ מרקו רוביו והשליח של טראמפ לסוריה תום ברק ובתיאום עם סוריה, ישראל וטורקיה, וישראל אף אישרה פריסת כוחות סוריים מיוחדים באזור. אך אכיפת ההסכם בשטח נותרת שברירית, והמתיחות נמשכת.

• מניעת איום ביטחוני ישיר על תושבי הגולן. ישראל חייבת למנוע טרור, ירי רקטי והברחות נשק מגבול סוריה. מי שנכווה ברותחין ב-7 באוקטובר בדרום יזהר בצוננים בצפון.
• סיכול ההתבססות האיראנית המחודשת. איראן מנסה לשוב ולבסס מעמדה ושלוחיה בסוריה. פעילות כוח קודס לאחרונה באזורים סמוכים לגבול היא התחלה שיש לגדוע באיבה.
• מחויבות מוסרית לבני העדה הדרוזית. שותפות הדמים עם הדרוזים מחייבת את ישראל להגן על העדה גם מעבר לגבול.
• שמירה על ערוצי ההידברות עם המשטר - במטרה לבדוק הסדרים ביטחוניים ומדיניים. שלטון מרכזי יציב המהווה כתובת הוא תנאי להרגעה, ניהול סיכונים ומניעת איומים בגבולנו.
• צמצום השפעת טורקיה. נוכחות צבאית טורקית בדרום סוריה אינה תואמת את האינטרס הישראלי. יש להבהיר לטורקים מה הקווים האדומים של ישראל בנושא. יש לוודא מנגנונים יעילים של תיאום ומניעת התנגשות.
• שימור מעמדה הבינלאומי של ישראל. אסור שהתקיפות בסוריה יתפרשו כאגרסיביות לא מידתית של ישראל או ניסיון להתפשטות טריטוריאלית. חשוב לשמר את היחסים עם מדינות השלום והסכמי אברהם ולהפיג חששות שישראל מתירה כל רסן בפעילותה הצבאית באזור.

על ישראל להבהיר: שימור ערוצי ההידברות תלוי בצעדים ממשיים מצד המשטר. הפגיעה בדרוזים והעברת כוחות דרומה ללא תיאום מהווים הפרה כפולה של הבנות קיימות.

ישראל צריכה לדרוש:

· התחייבות לפיקוח ושמירה על זכויות המיעוטים

· מניעת ירידת כוחות חמושים של המשטר והג'יהאדיסטים דרומה לדמשק

· הקפדה על הפסקת האש בין הדרוזים לבין הסונים על כל גווניהם

· ענישה של הכוחות שביצעו את הטבח


בשורה התחתונה - כל פעולה שישראל נוקטת בסוריה חייבת להיגזר מאסטרטגיה ארוכת טווח, ממחויבות מוסרית לעדה הדרוזית ומסדרי עדיפויות ברורים, הנשענים על מכלול האינטרסים הלאומיים שלה בזירה הסורית. את העוצמה הצבאית של ישראל יש למנף להישג מדיני וכך גם להראות לידידיה בוושינגטון, בריאד ובאבו דאבי שישראל איננה ששה אלי קרב אלא בעלת כוונות אסטרטגיות ואחריות אזורית. במסגרת זאת, יש לחתור לפסגה של השחקניות בסוריה: ארה"ב, סעודיה, איחוד האמירויות, ישראל וטורקיה. מסגרת זו תעגן את מעמדה של ישראל בעמדת השפעה אזורית ותחליש עוד יותר את זו של איראן. בזירה הסורית, כמו בזירות אחרות בהן נלחמת ישראל (איראן, לבנון ועזה) מהלך מדיני משלים הוא קריטי.

אלוף במיל. עמוס ידלין, הוא נשיא מיינד ישראל (Mind Israel), ראש אמ''ן לשעבר