פולחן המוות המשולש של ישראל: על מס הדמים שהממשלה שלנו גובה

המוות הוא ממשלת ישראל האמיתית. הוא משתולל ברחובות, זועק בקול רם ומשתיק את החיים. אחרי שנתיים של מלחמת נקם, זעם ופוליטיקה שפלה, קשה שלא להבחין בו ובתבנית הנפשית העמוקה המניעה אותו. אנחנו מדברים בלי סוף על "קדושת החיים" אבל משועבדים לחלוטין לפולחן המוות. פולחן המוות המשולש.

ראשית, כהות מוסרית מוחלטת לחיי פלסטינים. שנית, הפיכת כל מתי העבר מתחילת ההיסטוריה כהצדקה להמשך תעשיית המוות יום יום. ושלישית, העלאת המתים העכשוויים לרמת קדושה, כולל אלה שמתו סתם, כקורבנותיה של ממשלה אכזרית.

הפולחן הזה אינו התוצאה של הסכסוך, הוא אחד המחוללים הראשיים שלו. הסופדים מקוננים על מי שנפלו "על מזבח העם והארץ". והם צודקים. הארץ הייתה למזבח עצום מימדים. ואנחנו וילדינו הקורבנות המועלים עליו מדי יום. קורבנות אדם שלעולם לא יספקו את תאוותם של כהני ארץ ישראל השלמה, רבני יהדות הגזע והשנאה ושל "אל הנקמות" שלהם.

כל חלל מגויס מיד עם מותו מחדש. הופך לעוד חלק מהמנגנון הרגשי והפוליטי. פרפטואום מובילה - מכונת התנועה הניצחית - שבה ככל שמתים יותר ימותו יותר. כי "איך אפשר עכשיו לעצור, אחרי ששילמנו מחירים כל כך יקרים?". וכך כל הלוויה היא דקת דומיה ואלפי הלוויות הפכו לאלם קולקטיבי שהשתיק את האומץ לשאול שאלות על מס הדמים שממשלת ישראל גובה.

לעומת הקדושים היהודים, חיי הפלסטינים אינם חיים ומותם אינו מוות. הוא שגרה. סטטיסטיקה של מחשבוני המוות. ניסוחים של אמני הכביסה המוסרית, 'נזק אגבי' הם קוראים להם. אגביות שכבר מגיעה לרבבות. חלקם מן הסתם נהרג לשווא מפגז שעליו חתם נשיא המדינה בחתימת ידו. שום דבר, אפילו לא הקשים שבאירועים לא חודר את חומת האטימות הישראלי. שהרי "אין חפים מפשע בעזה", לא?!

בשטחים הכבושים האחרים הטרור היהודי משתולל בתמיכת שרים וחיילים ובתוך החברה הישראלית הרציחות בחברה הערבית לא מעניינות אף שוטר או שר משטרה. מאז אוקטובר 2023 נהרגו למעלה מ־50,000 פלסטינים ברצועת עזה, רבים מהם ילדים. ולא נשמעה אפילו שניה של דומיה, לא זעקת שבר ציבורית, לא תהייה נוקבת. ההרג הפך אוטומטי, צפוי, מוצדק ומוסרי בעיני רבים. המוות הפלסטיני אינו נוכח בשיח ככישלון מוסרי, אלא כעוד הוכחה לכוח ההרתעה שלנו המוות הפלסטיני כעדות לעליונות היהודית.

סירוסו של המוסר ומותה של האתיקה אינם אמנזיה. הם חלק מהפולחן. חייהם ומותם של הפלסטינים נשללים ממשמעותם המוסרית, כדי לא להפריע למכונת ההצדקה העצמית, הדורסת את תקוות הפיוס של שני העמים שבין הירדן לים.

ההיסטוריה הלאומית בישראל אינה רק רקע, היא נשק. טראומות העבר הלאומי מגויסות שוב ושוב כדי להצדיק את המציאות הנוכחית. חורבן בית המקדש, הפוגרומים, השואה, יום כיפור, פיגועי ההתאבדות, מלחמות ישראל - כולם משמשים כקלפים במשחקי הדיונון של נתניהו וכת המאמינים שלו.

התגובה הישראלית ב-7 באוקטובר לא הייתה רק זעזוע אלא זיהוי אוטומטי - "זה כמו השואה". אמירה שביטאה את עוצמת האימה, ולא פחות גם שידרה מסר פנימה. ההיסטוריה חוזרת אבל הפעם כל האמצעים כשרים. הפעם, לא כמו לפני 80 שנה, אנחנו ננצח. כל גבול מוסרי נדחה, ואין אלימות לא מוצדקת.

איבדנו בכוונה את היכולת להבחין בין עבר להווה, ובמקום ללמוד מההיסטוריה הפכנו אותה לשריון. מוריס בארס, ממבקריו הימניים, האנטישמיים ביותר של אלפרד דרייפוס אמר: "כל שנדרש כדי לייסד אומה, זה רק בית קברות ושיעור היסטוריה". בתי הקברות שלנו גדלים והולכים ובתי הספר שלנו רתומים למשימה כבר למעלה משבעים שנה, ובהצלחה ניכרת. המכונה המשומנת והמנוסה עושה הכול כדי להבטיח שהדורות הבאים יעוצבו גם הם ברוח זו. ולא יפסיקו להרוג ולהיהרג.

מוות בישראל הוא לעיתים קרובות קידום במעמד. אין דבר כזה מוות "סתם". כל חייל שנפל, כל קורבן אזרחי, זוכה מיד לתואר "גיבור". ההספדים בהלוויות נשמעים כמו טקסי זיכרון לאומיים. וכל מת בכלל לא ידע שהוא כזה גיבור שהשאיר "צוואה", "נפל על הגנת המולדת", ו"הציל את כולנו".

האמת אחרת. קשה יותר. רבים מההרוגים לא רצו למות, לא בחרו לסיים את חייהם ואפילו התנגדו למלחמה או למנציחיה הציניים. הם לא "ציוו לנו את החיים". הם נהרגו בגלל תכנון לקוי, בגלל שיקולים פוליטיים, בגלל פחדנות מדינית לפתור אותנו מהכיבוש ומתנחליו. להפוך את מותם לצו להנצחת ההבל המדיני שהרג אותם אולי מנחם את השכולים, אבל מרדד את האחריות שלנו.

המיתוס של "מות קדושים" חונק את האפשרות לשיח אחר. כזה שמכבד את המת בלי להפוך את מותו להנחיה מעוותת. כזה שמבין שמוות אינו יעד אלא כישלון. וכי אפשר למנוע המון מוות ולהבטיח הרבה חיים לרבים.

פולחן המוות המשולש אינו גזירת גורל. הוא תוצר של מערכת חינוכית, תקשורתית ופוליטית שעסוקה בהאדרת הקורבן והגיבור, למענן של מטרות לא כשרות שהפכו את החיים בישראל לחיים המתאפשרים רק דרך מוות מתמיד.

כדי לפרק את הפולחן הזה צריך שפה אחרת ומושגים אחרים. אֶבל שאינו לשכת גיוס. זיכרון שאינו צבאי. הכרה שכל אדם, יהודי או פלסטיני, נולד כדי לחיות, לא כדי למות למען מיתוס. בשביל לחיות, באמת לחיות, צריך להפסיק להקריב את החיים על מזבחות השקר, ההונאה ושטיפות המוח. הגיע הזמן לומר בקול גדול: מוות אינו צו החיים. מוות הוא טרגדיה. ולא טוב למות בעד ארצנו. ולאחרונה גם לא מוצדק להרוג למענה.