את המונח "סלע קיומנו" טבע ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהכריז על פתיחת מנהרת הכותל ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בשנת 1996, בנימוק שביקור במקום הוא נגיעה בלב הפועם של הזהות הלאומית, המקום שלגביו אין ויתורים. מאז התגלגל הסלע הזה מציר פילדלפי לציר מורג, מעזה לירושלים. בכל פעם שרטטו עליו מחדש את הגבול בין קיום להתפרקות, בין מסירות נפש לשמירה על המולדת.
אבל לאחרונה עבר הסלע שינוי גיאולוגי עמוק. הוא כבר לא שוכן באדמת הארץ, לא מונח בכותל, או משמש כאבן דרך משמעותית, אלא יצוק לתוך הכיסא. כיסא השר, כיסא ראש הממשלה, כס השיפוט והייעוץ המשפטי לממשלה. זה סלע קיומם האמיתי. לא ביטחון, לא ערבות הדדית, לא שוויון בנטל. רק הכיסא. הכול מותר כדי לשמור עליו, גם כשדם חללים טרי נספג בעזה.
אתמול בערב זה הגיע לשיא בלתי נתפס. ההתרוצצויות במסדרונות הכנסת, הטלפונים דחופים, שיחות הפיוס, האיומים בפרישה, התיווכים הפוליטיים, הפגישות החשאיות. כולם היו שם, שרים, עסקנים, שליחים, סיעות שלמות שעמדו על הרגליים, והכול כדי לקדם את חוק ההשתמטות. ראש הממשלה בכבודו ובעצמו ירד ללשכה של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, יולי אדלשטיין, מחזה נדיר, כמעט טקסי, שנועד לשדר שהחוק הזה חשוב יותר מכל דבר אחר. לא פחות מאירוע חירום פוליטי.
והכול התרחש כשכבר כולם ידעו. משש וחצי היה ברור ששלושה לוחמי שריון נהרגו בפיצוץ טנק בג'באליה. קציני העיר כבר היו בדרכם לבתי המשפחות שצורפו בעל כורחן לשושלת הכאב הלאומית. אבל בכנסת לא עצרו. לא עניין אותם שהדם עוד לא יבש. הם היו, כרגיל, מרוכזים בעצמם.
חיילים מתים בקרב, והמירוץ לחוק שיפטור חרדים משירות נמשך כאילו כלום. כאילו שכול הוא רעש רקע, כאילו לא מדובר בילדים של כולנו. מבחינתם, הניסוח המשפטי לא יכול היה לחכות. אבל החיים של מי שכן משרתים, דווקא כן.
בעוד חברי המשכן עסוקים בעניינים שברומו של עולמם, האזרחים רק מנסים לשרוד. לקבור את מתיהם בכבוד, ללוות את הילדים לבסיס, לצלוח את היום ה-300 במילואים בחום הכבד של עזה, לשלם שכר דירה, לחיות עם הפחד, הדאגה ואי הוודאות. הם עניים יותר, עייפים יותר ואבודים. מנסים להחזיק את הראש בכוח מעל המים.
ומעליהם אליטה שלטונית מנותקת. לא רק הפוליטיקאים. גם העסקנים, שומרי הסף, בכירי המערכת המשפטית, כנופיית רחביה. כולם חיים בספירה אחרת. מדברים גבוהה גבוהה על "שלטון החוק", "ערכים", "איזון עדין", כשהכל סובב סביב צורך לשרוד, לשמר את הכוח והעמדה הבכירה, לא ליפול מהכיסא. כולם משסים האזרחים זה בזה ומשתמשים בפילוג ובשנאה כמגן אנושי.
וזה לא נגמר בחוק ההשתמטות. הקואליציה שקועה עד צוואר במאמציה לסלק את היועצת המשפטית לממשלה, שאשמה, לתפיסתם, בכל הקילקולים. והיא מצידה לא טומנת ידה בכיס, תוקעת בחזרה אצבעות בעין ומגישה שני כתבי אישום נגד נציב שב"ס, גונדר קובי יעקובי, בבת עינו של בן גביר, ויונתן אוריך, מקורבו, וכמעט בנו, של ראש הממשלה, רגע לפני שהיא עצמה עומדת לשימוע. נראה אותה מזהירה בפעם הבאה בעלי תפקידים בכירים מפני ניגודי עניינים, כשהיא עושה את זה בעצמה וברבאק.
ובינתיים, כבר שלושה שבועות הכנסת משותקת, בגלל שהמפלגות החרדיות מחרימות את ההצבעות כמחאה על אי חקיקת חוק השתמטות שיענה על דרישותיהן. לא נורא שאי אפשר לחוקק חוקים שמיטיבים עם העם. העיקר שאפשר לשבת בפרסה או במזנון ולהעביר את הזמן בעיסוק בזוטות שלא מעניינות אף אחד מחוץ לבועה, בכסות פמפום תקשורתי של "דרמה" ו"איום על שרידות הממשלה".
אבל מה שקרה הבוקר ממחיש יותר מכל את הבוז והזלזול של "סלע קיומנו" במי שבחר בהם. אתמול בלילה הודיעה יהדות התורה על פרישה מהממשלה, ואיתה התפטר גם יו"ר ועדת הכספים, משה גפני. היום התייצבו בחדר הוועדה המשתתפים מרחבי הארץ שהוזמנו לדון בפיצוי העסקים, המקרטעים גם ככה בגלל שנתיים רצופות של לחימה, בעקבות מלחמת 12 הימים.
מתברר שרק גפני יכול לנהל את הישיבה, ומכיוון שאף אחד לא טרח לבטל אותה או למנות לו מחליף שיוכל לקדם את הטיפול בסוגיה הבוערת, נאלצו כולם לחזור הביתה ולחכות שיקבע מועד חדש לדיון. יש זמן. למה לא.
מנותקים, נמאסתם. הגעתם לכולנו עד מעבר לקצה. מתי תכנסו כבר לפרופורציות ותבינו, שסלע הקיום שלנו הם הלוחמים בחזית, אלה שאיבדו את חייהם בקרב, החטופים שנמקים בעזה, והציבור שדואג שהמדינה הזאת לא תתפרק. לא אתם, חבורה שעסוקה בתעופה עצמית, ובעיקר בשמירה על ישבנם של חבריה.