אתמול בשש בערב ראתה רחל מנחם חיילים שמתקרבים לביתם. "הבנתי מיד. אני יודעת שזה הסימן של 'דופקים לך בדלת'. את יודעת את זה כבר", סיפרה. "אמרתי לו: אל תגיד לי שזה ככה, זה אמיתי. לא רוצה... לא רוצה את זה".
היא קיבלה את בשורת האיוב ונכנסה עם החיילים הביתה, לבשר לשמואל, בעלה. מנחמים רבים מגיעים מאז אתמול (שני) לביתם של רחל ושמואל שבמושבה ירדנה, מצפון לבית שאן ועוטפים את ההורים ששכלו את בנם. בבית גם בתם החיילת ספיר, בת 20.
ההורים והבת התראיינו בחדרו של הבן. עוד שמונה ימים היה צריך להגיע לחופשה, כך הוא כתב לאביו בפעם האחרונה שהצליחו ליצור קשר, במוצאי שבת. ההורים והאחות כבר כבר חיכו לרגע הזה. המפגשים איתו היו נדירים. במרץ 2023 הוא התגייס, סיים טירונות וקורס צמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) ואחרי שבוע הגיעה שבת השבעה באוקטובר. מאז הוא היה בלחימה בעזה. ההורים דאגו ורחל, האמא, אומרת שתמיד שוהם הרגיע אותה וביקש שלא תדאג לו ושהוא בסדר.
שמואל, האבא, אומר שהוא תמיד כיבד וקיבל כל החלטה של שוהם. "מה שהיה טוב בשבילו, היה טוב", סיפר לוואלה. "שמחתי שהוא עושה מה שהוא רוצה. הוא שובץ לחטיבה 188 ורצה שישימו אותו בחטיבה 401, גדוד 52, לא אני ביקשתי, זה מה שהוא רצה".
שוהם רצה לשרת איפה שאביו שרת. שמואל היה באותה חטיבה ובאותו גדוד. כשהיה בגיל 19 פרצה מלחמת יום כיפור, ושמואל היה בסיני. בערבו של היום הראשון למלחמה, 6 באוקטובר 1973, עלו על מארב. שמואל חבש חבר ואז נורה בכתף, ושכב מדמם בחול. המצרים חשבו שהוא מת, אבל אחרי שחייל מצרי בעט בו הוא הבין שהוא חי. הוא נלקח בשבי, נותח בלי הרדמה, ובמשך 40 ימים עבר עינויים קשים. ההורים, האחים והחברים המושב לא ידעו אם הוא חי או מת. אחרי 40 ימים שב הביתה, ובישראל הוא זכה ליחס משפיל.
שמואל נחקר, שובץ לתפקיד מפקדה, למרות שרצה לשוב לטנק. הוא נשלח לכלא ושתק. במשפחה מספרים שלא סיפר מעולם מה עבר. רק אחרי 24 שנים זכה להכרה כפדוי שבי וכנכה צה"ל. שמואל הקים משפחה, נולדו לו בן ובת שהיו כל עולמו.
ההורים מספרים ששוהם היה תמיד אהוב ומוקף חברים. למד בבית ספר שקד בשדה אליהו ועשה מכינה קדם צבאית בישוב נוקדים. אחר כך התגייס. ואז ההורים החלו לדאוג וחיכו שישתחרר כבר. השחרור היה צפוי להיות בנובמבר, אבל דובר כבר על ארבעה חודשים נוספים, עד מרץ 2026. ואז הגיעה משלחת המבשרים.