בין סוריה וישראל מתקיימות שיחות, חלקן גלויות וחלקן חצי חשאיות. באופן שכנראה אינו מקרי, הדיאלוג בין שתי המדינות התקיים באזרבייג'אן, בעת ביקורו של נשיא סוריה שם. מהם האינטרסים הישראלים? לאיזה מתווה נכון לשאוף ומאילו סכנות נכון להתרחק? ננסה לענות על סוגיות אלה תוך התייחסות לשלושה נושאים: היתרונות והחסרונות באישרור ההסכם עם סוריה מלפני 51 שנה, הסכנות הנובעות מהתכניות של טורקיה בסוריה, והאם יש סיכוי להגיע להסכם שלום מלא עם סוריה.
במאי 1974 הגיעו ישראל וסוריה להסכם של הפסקת אש "והפרדת כוחות" ברמת הגולן. כוחות צה"ל נסוגו אז מה"מובלעת הסורית" לעבר קו שביתת הנשק שהוסכם. נפילת משטר אסד והטראומה מעזה ולבנון דחפה את ישראל לתפוס "אזור אבטחה" בתוך סוריה, וזאת מתוך מטרה מוצהרת לספק הגנה טובה יותר לישובי רמת הגולן. הנשיא הסורי החדש מעוניין שישראל תסכים לאשרר את ההסכם מ-1974 ולפעול לפיו.
האם זה גם אינטרס ישראלי? לא בהכרח. משמעות אשרור ההסכם היא משולשת: אחד, צה"ל יצטרך לסגת מהשטח הסורי לקו בו היינו עד לפני כחצי שנה. שתיים, ישראל תתחייב שלא לתקוף מטרות בתוך סוריה. שלוש, ישראל תתחייב שלא לנצל את המרחב האווירי של סוריה לטובת תקיפה של מדינות אחרות, איראן בעיקר. אלה שלושה ויתורים שאין בצידם שום תמורה שסוריה יכולה לספק. נכון, כי בעיני שהיית כוחות צה"ל בתוך סוריה אינה כה חשובה.
בגבול לבנון ישנה חשיבות רבה להימצאות כוחות צה"ל לפנים בתוך לבנון. בסוריה זה פחות קריטי, וזאת בשל שני הבדלים גדולים בין גבול ישראל עם לבנון, לעומת הגבול עם סוריה. הבדל אחד נוגע לטופוגרפיה. ההרים בלבנון הקרובים לגבול גבוהים יותר מאשר אלה שבצד הישראלי. יש אפוא שליטה טופוגרפית של לבנון על ישראל. ברמת הגולן המצב הפוך. קו שביתת הנשק נותן לישראל שליטה מוחלטת על השטח הסורי, ממורדות החרמון בצפון ועד תל פארס בדרום. הצורך לקיים פעילות בתוך סוריה, בשטח שחלקו נחות אינו גדול במיוחד, להוציא את אזור החרמון הסורי.
ההבדל השני הוא בדמוגרפיה. לאורך גבול לבנון נמצאים כפרים שיעים גדולים ועוינים בקרבה רבה לישובים ישראלים. מצב זה לא קיים בגבול עם סוריה. ישנם שלושה כפרים סורים הקרובים לגבול עם ישראל. בצפון, הכפר הדרוזי חדר, שהוא מאד ידידותי לישראל. במרכז רמת הגולן ישנם שני כפרים סורים - ברייקה וביר עג'ם. הם צמודים לגבול אך נשלטים באופן מוחלט ממוצב 110 הישראלי. מי שמביט ממוצב זה לעבר הכפרים מרגיש כאילו הוא במרפסת בקומה העשירית המשקיף לעבר הרחוב שמתחתיו. ניתן אפוא לדעתי לסגת מהשטח הסורי, או לפחות מרובו. לעומת זאת ישראל לא יכולה לוותר בינתיים על חופש הפעולה האווירי בסוריה. המלחמה המוצלחת עם איראן התקיימה בין היתר בשל היכולת לטוס בחופשיות במרחב אווירי זה.
לסיכום, לישראל אין שום אינטרס אמיתי להתחייב לחזור לתנאים של מאי 1974, אלא אם כן סוריה תרצה ותוכל לשלם ב"מטבע טורקי".
דבר זה מוביל אותנו לסוגיה השנייה - תכניות טורקיה בסוריה. חשוב להבין כי שאיפות ההתפשטות של טורקיה החלו הרבה לפני עליית ארדואן לשלטון. טורקיה הפסידה במלחמת העולם הראשונה ובהסכם לוזאן שהושג אחרי המלחמה ב-1923 נאלצה לסגת לגבולות הנוכחיים שלה. לפני 25 שנה, עוד טרם עלה ארדואן לשלטון, יחסי ישראל-טורקיה היו טובים וקרובים. כראש אגף מבצעים היו לי אז דיאלוגים פתוחים וכנים עם מקבילים טורקיים, והם נהגו להעביר את המסר הבא: "אנחנו יודעים שימי האימפריה העותמנית חלפו ולא יחזרו, אך אין זה אומר שאנו מקבלים את הגבולות שנכפו עלינו ב-1923. הגבול האמיתי של טורקיה עובר בדרום בקו המחבר בין חאלב בסוריה למוסול בעיראק, ויום אחד נחזור לשם". הזמן הזה הגיע.
יותר מכך, לארדואן ישנן שתי כוונות המסוכנות לישראל - הראשונה היא לבנות בסיסים אויירים טורקיים בסוריה, והשנייה היא לשלוט דה-פקטו בסוריה. ולכן, כל חזרה ישראלית להסכם של 1974 חייבת לכלול בין היתר התחייבות ברורה של סוריה למנוע את ההתפשטות הטורקית. היות שסוריה כנראה לא תוכל להתחייב לכך, והיות וחזרה להסכם של 1974 כולל יותר סיכונים מאשר יתרונות, אין לישראל שום סיבה לרצות בכך. ייתכן ויהיה לחץ אמריקאי לעשות זאת (כפי שקיסינג'ר לחץ על ישראל ב1974) ויתכן שגם הסכם אפשרי עם סעודיה יחייב אותנו לוויתורים מסויימים בגזרה הסורית, אבל כל אלה יהיו בניגוד לצורך שלנו.
האם יש סיכוי לשלום כולל?
בנוגע לנושא השלישי והחשוב ביותר - האם יש סיכוי להגיע להסכם שלום עם סוריה, ולא רק חידוש הסכם שביתת נשק? במשך עשרות שנים היו שאמרו כי הסכם שלום עם סוריה יחייב את ישראל לוותר על כל רמת הגולן. יותר מכך - שני ראשי ממשלה בישראל, ברק ואולמרט, יחד עם רבים אחרים, חשבו שהדבר גם כדאי. כבר במהלך השנים 2009-2000 הסתבר למנהיגים כי רוב הציבור בישראל "עם הגולן". הציבור ברובו התנגד לכל ויתור בגולן גם עבור הסכם שלום עם סוריה. מזל גדול שלא התפתינו להסכם עם סוריה כל אותן שנים.
ב-2009 פרסמתי במרכז הירושלמי את הספר שמסביר מדוע בשום מקרה ובשום תרחיש ישראל לא יכולה ולא צריכה לוותר על הגולן. הסיבה הראשונה והמספיקה היא שישראל לא מסוגלת להגן על עצמה ללא רמת הגולן. ברור עכשיו, יותר מאשר בכל זמן אחר כי אין לישראל שום סיבה להסכים לוויתור טריטוריאלי כלשהו ברמת הגולן עבור שלום עם סוריה. במידה מסוימת אנחנו נמצאים במצב שמזכיר אגדה על רפול אשר בהיותו רמטכ"ל נשאל: "האם תסכים להסכם שלום עם סוריה לפי העקרון של שטחים תמורת שלום?", והוא ענה: "בוודאי, אם יתנו לנו עוד שטחים, נסכים לתת להם שלום.....".
הכדור אפוא עובר לצד הסורי. האם הנשיא החדש ג'ולאני, ג'יהדיסט בעבר ומתיימר להיות מדינאי מתון בהווה, יאות להגיע להסכם שלום שמכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן? מבחינת האינטרס האמיתי של סוריה התשובה צריכה להיות חיובית. סוריה לא צריכה את השטח הזה, ולעומת זאת הסכם שלום עם ישראל יפתח בפניה אפשרויות כלכליות אדירות. ולמרות זאת, הסיכוי שנשיא סוריה שנולד בגולן יסכים לוותר על "אדמה סורית קדושה" נראה נמוך.
לסיכום, חזרה להסכם מ-1974 עם כל ההתחייבויות הנגזרות איננו אינטרס ישראלי. הסכם שלום עם סוריה, כאשר סוריה מוותרת סופית על רמת הגולן אינו נראה סביר. התרחיש הסביר הוא סוג של הבנות שבשתיקה בין שני הצדדים בנוגע לנושאים קונקרטים ביטחוניים, יחד עם גידול הדרגתי ומתחת לרדאר של הסדרים כלכליים. גם בתקופת אסד היו הסדרים מצומצמים כאלה שכללו למשל ייצוא של תפוחים מכפרי הדרוזים בגולן לסוריה. סביר שפעילות כזו תתרחב, אך לא מעבר לכך.