בסוף, אחרי שעות של צעקות ונאומים תגיע ההצבעה. וצריך להחליט: מצפון או פחד, אומץ ציבורי או נוחות פרלמנטרית, כן לסובלנות או כן להסתות השנאה. זהו!
מזכיר הכנסת יקרא את שמות חברי הכנסת לפי סדר הא"ב וגם את או אתה תצטרכו להצביע. בלב אתם יודעים מה באמת צריך להצביע. ברור לך שזאת הצבעה ארורה. שח"כ בוארון לכד גם אותך במסגרת הפריימריז שלו. ברור לך שיש בכנסת קבוצה גדולה של חברי כנסת ששונאים ערבים, כמו שתמיד שנאו מיעוטים בפרלמנטים אחרים בעולם. אבל אתם הרי לא כאלה. באופן אישי את אפילו די מעריכה את עודה, ויש לך לא מעט חברים ערבים. הרופא, הרוקחת. ההוא מחנות הירקות וגם במוסך. וכאן מתחילה שורת האבלים. אבל הבוחרים שלי, אבל התקשורת, אבל כבר אמרתי אבל ואבל ואבל. ובסוף זה יהיה רק חֲבָל אחד גדול.
לא אהבת את מה שעודה אמר, אבל לא באמת שמעת את כל הדברים בהקשרם. כי זה פחות חשוב. עכשיו צריך להצביע. ואת יודעת שלרגע קט כל העיניים וכל האוזניים יהיו מופנים אלייך ורק אלייך. בעד או נגד. זה הדרבי ואין בלתו. זה לא חשוב שהאולטראס השתלטו על היציעים. אתה על המגרש וזה המשחק היחיד בעיר. נדפקת. זכית.
אתם יודעים מה המשמעות הבינלאומית של החלטה כזו, כולל האיום על הרחקתם של חברי פרלמנט יהודים. אתם יודעים את ההשלכות האיומות על המתחים בחברה שלנו. ואתם יודעים שאם בגין היה ראש ממשלה זה אפילו לא היה עולה, וגם לא אצל רבין, שרון ושמיר. אבל הם מתים ואתם רוצים להיבחר שוב, בחיים. אז כל השיקולים הגדולים מפנים מקום לשיקולים קטנים, אפילו קטנוניים.
קשה ברגע הזה להצביע לפי ההרגשה או המצפון. כי אחר כך יוצאים למסדרון ויצעקו עליך. מזכירת הסיעה, יושב ראש הסיעה, החברים הימנים יותר. ואין דרך חזרה. כי אחרי ההצבעה אי אפשר להתחרט. היא רשומה בפרוטוקול לעולם. לתפארת או לדיראון. בלב מתרוצצות המחשבות: למה לי? בשביל עודה? מה הוא כבר עשה בשבילי? והרי בהצבעה הבאה, בחוק שכל כך חשוב לי, בוארון וחבורתו ינקמו. במזנון אולי לא ירצו לשבת לידי. בשביל מה לסכן את כל המוניטין הפרלמנטרי? בשביל הצבעה אחת? בקיצור לחץ. מיותר, צעקני, חסר אחריות. אבל בשביל זה בחרו בנו, ולכן אנחנו כאן וצריך להצביע. כן, לא, כן, לא. אולי כדאי להימנע בסיבוב הראשון. לראות שלא אני זה שבהצבעה שלו מקים או מפיל את כל המגדל המפואר, המכוער, שבוארון בנה כאן.
חברי הכנסת, קחו חומר אחר למחשבה. אצלנו בבית היו אומרים ש"ההיסטוריה היא הפוליטיקה של העבר והפוליטיקה היא ההיסטוריה של העתיד", והשאלה עכשיו היא לפי מה אתם מצביעים: לפי הפוליטיקה המיידית, הרדודה והחולפת? או לפי הדרך בה ההיסטוריה תזכור אתכם. כי את ההצבעה הזו לא ישכחו כאן עוד הרבה שנים. זאת אולי ההצבעה החשובה ביותר בתולדותיה המיוסרים של הדמוקרטיה הישראלית. שום דבר כאן לא יהיה אותו דבר אחרי הכרזת התוצאות. אם הצעת ההדחה תיכשל יש לדמוקרטיה ולכוחות המאמינים בה סיכוי לצאת לדרך חדשה של החלמה ופיוס. ואם ההדחה תעבור אפשר יהיה להגיד בפה מלא "ארור דיין שקר". בני החושך ניצחו.
זהו אחד הרגעים שבהם ההיסטוריה חשובה מהפוליטיקה. שתי עיניים היסטוריות מביטות בכל אחד מהמצביעים. העין של העבר היהודי והעין של העתיד הישראלי. בעבר היהודי היו כל כך הרבה רגעים כאלה, שבהם היהודי היה השעיר לעזאזל. ובמשכן של כל כך הרבה שנים נשבעו היהודים: כשאנחנו נהיה הרוב והשלטון - לא נעשה לאחרים את מה שהיה שנוא עלינו. נוכיח שהסובלנות היא האחריות הלאומית שלנו. והעין הזאת לא עצומה. להיפך. היא פקוחה לרווחה דווקא בימים בהם הרוב היהודי שכח את עברו, הפך לדורסני וחסר כל כבוד להתחייבויות העבר של עצמו.
וגם העין של העתיד מתבוננת. אף אחד לא יזכור שהצלחתם להעביר חוק בנושא חתולים, מעברי חציה או מרכזי גמילה. בדיוק כמו שאף אחד לא ישכח שהקול שלכם הוא זה שהכריע את גורלו של ח"כ אמיץ ורודף שלום ואת גורלה של הדמוקרטיה הישראלית כולה.
ההצבעה על הדחת עודה כבר מזמן איננה אישית. זה לא בינכם לבינו. זה ביניכם לין עצמכם וביניכם לבין המקום שלכם בהיסטוריה הפרלמנטרית של ישראל. אל תפחדו. וכשהמזכיר יקרא בשמכם אמרו בקול גדול - נגד. כי בלבב פנימה אתם בעד הדמוקרטיה, חופש הביטוי ותקוות הפיוס של שני העמים העצובים שלנו.