שלום מכובדי, שלום יאיר. הימים האלה כל כך מאתגרים עד שאין יום שבו אני לא שואל את עצמי את שאלתך שלך - מה ישראלי בעיניך? ועוד שאלה מעסיקה אותי: מה ישראלי בעיני ידידי יאיר לפיד, ראש האופוזיציה? ומשכך חשבתי להציע לך לפרסם את המאמר הבא. בשמך כמובן.
מה ישראלי בעיניך?
מאת יאיר לפיד
כשהגשתי לפני שנים תוכנית טלוויזיה, הייתה לי שאלה קבועה לכל אורח: "מה ישראלי בעיניך?" זאת הייתה הדרך שלי לשאול בלי באמת לשאול: מה אתה אוהב כאן? מה אתה שונא? על מה אתה לא מוכן לוותר?
התשובות היו נהדרות. היו שאמרו "שקשוקה של שבת בבוקר", "המילואים", אחרים ציינו את "החוצפה", "הגעגועים", או "היכולת לריב בארוחת שישי ולחזור לחבק אחרי הקפה". עם השנים והאחריות למדתי שהישראליות היא זהות קשה הרבה יותר. שמה שישראלי חייב לעבור עוד מסננת. רק כשזה קשה. כשזה לא נוח, כשאתה לא בטוח שאתה בצד של הרוב, הישראליות שלך מתבהרת. המבחן הוא לא בנחמדות אלא במתחים. לא כשכולם מסכימים, אלא כשמישהו מזכיר לנו שאנחנו לא לבד כאן. ולאחרונה, כשעלה רעיון הדחתו של חבר הכנסת איימן עודה, השאלה הזו חזרה אליי כמו בומרנג: מה ישראלי בעיניך כשאתה עומד מול הדרישה להשתיק מישהו רק כי אתה לא מסכים איתו?
אמת, אני לא מסכים עם איימן עודה. לא על הנרטיב ההיסטורי, לא על הביטחון, ולא על השפה שבה הוא מתנסח. אבל הוא לא טרוריסט. הוא לא עבריין. הוא לא בוגד. הוא אזרח ישראלי מלא-מלא שרוצה שלום, בדרכו. שנבחר כחוק על ידי אזרחים ישראלים בדיוק כמוני וכמו כל 120 חברי הכנסת, בדיוק כמו הצייצנים והצרחנים שבהם. הוא מייצג את הקהילה שלו ואת בוחריו באומץ גדול ובמחירים אישיים כואבים. ואני יודע להעריך את הנחישות וזקיפות הקומה גם כשלא קל לי כלל עם התכנים. כעקרון דמוקרטי בסיסי אני נגד הרעיון להרחקתו. אני יודע שברגע שנתחיל להרחיק מהכנסת נבחרי ציבור רק בגלל דעותיהם זה לא ייגמר לעולם, ולעולם לא נהיה מה שתמיד התחייבנו להיות.
הכנסת איננה מועדון חברים ולא תכנית אירוח חושפנית. היא לא מקום שנכנסים אליו רק אם אתה שר את התקווה בדבקות. היא בדיוק המקום אליו אתה בא כדי לשמוע ולהשמיע את הקולות והדעות שמישהו מסרב לשמוע. הכנסת היא המרחב הישראלי המשותף היחיד שבו נפגשים יהודים ופלסטינים, מאמינים ואתאיסטים, עשירים וקשי יום, הרבנים והריבונות, וכולם שווים. זה מפגש חיכוכי, קשוח. זאת נשמת אפה של ההכרחיות של הדמוקרטיה.
יש בכנסת הזו מי שחושבים שפטריוטיות פירושה להריע רק למי שנראה כמוך, מדבר וצורח, מסית ומגרש כמוך. אבל זה לא פטריוטיזם. זו בריונות לאומנית. כי דמוקרטיה שלא יודעת להכיל את מי שחושב אחרת איננה באמת דמוקרטיה, אלא רוב עריץ ומוסת שאף פעם לא די לו.
זה לא חדש. מי כמונו יודע שזה תמיד מתחיל כך: בהתחלה רוצים להדיח חבר כנסת ערבי. ואתה לא משמיע קול כי אתה לא ערבי. אחר כך עוצרים הפגנה. סתם ככה כי השוטר צריך לפרוק את אלימותו. ואתה לא מוחה כי אתה לא מפגין. אחר כך סוגרים עיתון ואוסרים על מכירתו. ושוב אתה שותק. כי אתה לא קורא את העיתון הזה. אחר כך מפטרים מורה. מוחקים פוסט. פוסלים ספר. מכים, שורפים, רוצחים ואתה אילם. כי זה עוד רחוק. כי זה עוד לא נוגע אליך. ואז יום אחד מגיעים גם אליך. ולא נשאר אף אחד שיגיד מילה לטובתך. כי הדיחו את כולם. ככה נגמרים תמיד כל שירי הלאומנות.
אני יודע איך זה עובד. יגידו לך שזו תקופה מורכבת. ינסו לשכנע שצריך "אחדות". אבל אחדות זה לא למחוק את כל מי שלא מתאים לתמונה. זה בדיוק ההפך: לאחד בלי לבטל. לקבל דווקא כשכואב. לדעת שהריב, הפערים והמחלוקות הם הסיפור הישראלי שלנו.
מה ישראלי בעיני? לא להסכים עם איימן עודה - ולהילחם על זכותו לדבר. להיות הרוב ולבחור לא לרמוס את המיעוט. לא לפחד מצעקות בטוויטר או במליאה, אלא לעמוד זקוף מולן ולהגיד: אני יודע מי אני. אני יודע איזו מדינה אני רוצה. וזה חשוב במיוחד לי, כי אני יודע כמה קל לגלוש לשם. כמה קל להגיד "הם" ו"אנחנו", ולטשטש את הגבול בין ביקורת לבגידה, בין דמוקרטיה להדחה. ישראל לא קמה כדי שנסתום פיות. היא קמה כי רצינו חירות. רצינו בית שבו מותר לכולם לדבר. גם כשזה מעצבן. גם כשזה ה"אחר".
אז אם אתם מתעקשים ושואלים אותי - זה מה שישראלי בעיניי. לא לשתוק כשזה נוח. לא להסכים בשם השקט המדומה. אלא לעמוד ולהגיד: כאן עובר הקו. רוצים לפטר את עודה? קודם תנסו לעבור אותי. ועד אז נסו לנצח אותו בוויכוח. תכתבו נגדו. תעמדו מולו בוועדה. אבל אל תשתיקו אותו. כי בפעם הבאה - זה יהיה תורכם ואני אולי כבר לא אהיה פה כדי להגן עליכם. כי הדיחו אותי.
יאיר, אתה חותם על זה?