ביום חמישי בצהריים, תחת שמש יוקדת ותחושת דריכות באוויר, נפתחו שעריו האחוריים של קיבוץ ניר עוז לביקור שלא התרחש עד כה: ראש הממשלה בנימין נתניהו, מלווה ברעייתו שרה, הגיע סוף סוף למקום שזעזע את המדינה כולה - המקום שבו נחטפו או נרצחו כרבע מהתושבים ביום אחד של טרור.
636 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר. בקיבוץ הקטן שבעוטף עזה הזמן כאילו עצר, הכאב התקבע. עם זאת, ההזמנה לביקור יצאה מהתושבים עצמם. ההיענות, לעומת זאת, הגיעה רק שנה ותשעה חודשים אחרי.
מחוץ לשער הראשי התאספו עשרות רבות של מפגינים. הם לא ניסו להסתיר את זעמם: שלטים, קריאות, דמעות בעיניים. "החזר את החטופים - עכשיו", נשמע שוב ושוב. נתניהו, שהבין את הבעייתיות שבפגישה עם המפגינים, נכנס דרך שער צדדי. הביקור התקיים תחת איפול תקשורתי. בפנים - שקט, מתח, מבטים שמחפשים תשובות.
בתוך הקיבוץ ערך ראש הממשלה סיור בליווי משפחות חטופים, שורדי שבי וניצולים. את הסיור הוביל ניר מצגר - בנו של יורם שנחטף ונרצח בשבי. הוא לא ניסה להסתיר את מורכבות הרגש. "היה חשוב שראש הממשלה הגיע, גם אם זה מאוד מאוד מאוחר", אמר. "המטרה הראשונה שלנו היא לעשות הכל בכדי להחזיר את החטופים. אם יש שביב של אפשרות שהסיור הזה יעזור אז זה שווה את הכל". הביקור נערך רגע לפני הפגישה הצפויה של נתניהו עם נשיא ארצות הברית. "בתקווה שזה ישפיע, שזה יוליד עסקה שתחזיר את החטופים הביתה ושהמלחמה תסתיים", אמר מצגר.
בכניסה לבית אחיו איציק ז"ל, שנרצח בשבי חמאס, עמד דני אלגרט. הוא לא הסתיר את תחושת ההפקרה. "תסתכל לאחי בעיניים ותגיד לו למה הפקרת אותו", אמר לראש הממשלה. "הוא הסתכל, אבל האבסורד הכי גדול - ראש הממשלה שאל את גל הירש מי אני. הוא לא מכיר אותי".
נילי מרגלית, ששרדה את השבי, השתתפה גם היא בסיור. אחריו היא התקשתה להסתיר את רגשותיה:
"אני יוצאת מפה היום בתחושות קשות, תחושות מעורבות", אמרה. "ראש הממשלה היה צריך להגיע לניר עוז בתקופה הראשונה של המלחמה ולא 636 יום אחריה, כשברור לכולם שיש מאחורי הביקור שיקולים נוספים. יחד עם זאת למשפחות החטופים אין ברירה אלא לעמוד מולו ולהישיר מבט, כי הוא האדם היחיד שיכול להביא לעסקה שתחזיר את כולם. למרות הכעס ותחושת ההפקרה אנחנו חייבים לעשות כל מה שצריך כדי להשיב את המשפחות שלנו".
מי שבחר להסתכל גם על עצם קיום המפגש כנקודת אור היה יזהר ליפשיץ, בנו של עודד ויוכבד ליפשיץ.
"קיבוץ ניר עוז מארח את ראש הממשלה במקום הכי נמוך במדינת ישראל, שספג את הפגיעה הכי קשה, וקרו בו הזוועות הכי קשות, בדומה לנובה. ראש הממשלה הגיע אחרי שנה ותשעה חודשים, בהחלט באיחור, אבל אנחנו הזמנו אותו, והוא הגיע. הוא שמע את כאב החטופים. הוא נוסע לארצות הברית, ואנחנו מצפים ממנו שיביא לנו את החטופים, ושיבין את הסיפור הזה, שזה לא עוד טריק או שטיק או משהו שאפשר לשחק איתו. כדי להשתקם כקהילה, אנחנו חייבים את החטופים פה. אנשים מתפרקים וחולים".
כשנשאל אם ראש הממשלה התחייב בפניהם למשהו, ענה ליפשיץ: "הוא יעשה את הכול על מנת להחזיר את החטופים. הוא שמע את הכאבים - כולל כאלה שהיו עמוק בשבי וסבלו. אני חושב שזה היה ביקור מכבד ומכובד. הוא הכאיב להרבה אנשים שחושבים שהוא לא היה צריך להיות כאן. אני חושב אחרת - אני מכבד את כולם".
"כשנתניהו יגיע לטראמפ, חובת ההוכחה עליו", הוסיף ליפשיץ. "אני ראיתי שזה נוגע לו ולרעייתו, ומכאיב להם. האם זה מה שיביא את החטופים או לא? ימים יגידו. אולי זו רק השפעה קלה. דבר אחד בטוח, הוא הגיע לפה, הוא התמודד עם המשפחות, שמע את הדברים, וקיבל ביקורת. אבל אף אחד לא קרא פה בשמות גנאי. קיבוץ ניר עוז מכבד אותו, את רעייתו ואת סמל השלטון מספר אחת, ראש הממשלה. מצד שני, אנחנו שנה ותשעה חודשים עם שמונה חטופים, מתוכם ארבעה בחיים, וקהילה שלא יכולה להשתקם".
במהלך הביקור עצמו, נתניהו נשא דברים קצרים אך טעונים, כשמאחוריו בתי מגורים חרבים, חצרות חרוכות, וגדרות שרופות. "אני פה עם רעייתי שרה בקיבוץ ניר עוז, מול מראות ההרס, החורבן והטבח. עם חברי הקיבוץ, אלה ששרדו, וגם אלה שחזרו מהשבי. אתה מרגיש עד עומק הנשמה את גודל הכאב, את עומק הצער, את הטראומה שפקדה קהילה שלמה, ועדיין פוקדת אותה. אני מרגיש מחויבות עמוקה - קודם כל להבטיח את חזרתם של כל חטופינו, כולם. עדיין יש עשרים חיים ויש עוד חללים, ואנחנו נחזיר את כולם. אבל גם מחויבות עמוקה לפעול כאן לשקם את הקיבוץ הזה ולהחזיר חיים לאנשים. נחתוך בבירוקרטיה - ונשקם".
בקיבוץ ניר עוז לא נשארו הפנים אדישות. כאב, זעם, תקווה - הכול רחש יחד. האם הביקור המאוחר הזה יניע שינוי אמיתי? האם הוא יקדם את החזרת החטופים? את זה נדע רק בשבועות הקרובים. אבל דבר אחד ברור: במקום שבו הפצע פתוח, ההבטחות כבר לא מספיקות. הקיבוץ מחכה למעשים.