הצלחה מסוכנת: מה נעשה עם ה"ניצחון" בשדה הקרב?

לישראל היו שתי "הפתעות אוקטובר". כל כך גדולות, דרמטיות וטרגיות עד שאי אפשר להשוות את ישראל שלפניהן וישראל שאחריהן. הראשונה הייתה ב-1973 כשצבאות מצרים וסוריה הפתיעו את ישראל בעיצומו של היום הקדוש ליהודים, יום כיפור. האסון הצבאי לווה בתחושות של חורבן הבית השלישי. השניה התרחשה בסתיו 2023. גם היא בעיצומו של חג יהודי מקודש, וגם היא שינתה שוב את ישראל לעולמים. שתיהן נתפסות בצדק ככישלונות מדיניים ומודיעיניים מהדהדים. תוצרים של יוהרה כלכלית וטכנולוגית, עיוורון פוליטי וקונספציות מדיניות שגויות. שתיהן תפסו את ישראל בלתי מוכנה, והפכו אותה לחבוטה, חסרת אמון בעצמה ומוכת טראומה. לא פלא ששתיהן הולידו תגובות נפשיות לאומיות חריפות: התחפרות, התקרבנות, מיליטריזם מוגזם ורתיעה מכל תעוזה מדינית המחייבת מתן אמון במישהו.

לפענח את אופייה של ישראל על פי השואה, מלחמת יום הכיפורים ואוקטובר 23' בלבד זו טעות קונספטואלית. הכשלונות הישראלים, העמוקים והמהותיים, מתחוללים במקום אחר לגמרי. לא העיוורון שהביא לכשלונות, אלא קוצר הראות שבא עם ההצלחות.

כזו הייתה מלחמת ששת הימים - הכשלון הגדול ביותר של מדינת ישראל מיום הקמתה. במונחים צבאיים היא הייתה הישג מופלא. כזה שתיארו אותו במונחים מקראיים, כנס של ממש. תוך שישה ימים נברא העולם הישראלי החדש; הובסה חזית ערבית משולשת - מצרים סוריה וירדן, ירושלים אוחדה, סיני נכבשה, רמת הגולן סופחה, וישראל יצאה מ"גבולות אושוויץ" למרחב הגדול פי שלושה ממידותיה. זו לא הייתה רק הצלחה צבאית אלא רגע נדיר שבו נפתח אופק היסטורי חסר תקדים. ניתן היה למנף אז את ההישג אל חזון מדיני מרחיק לכת: הצעה ישראלית נדיבה לפשרה אזורית, לשילוב ואולי אפילו לכינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. והכל מתוך מומנטום בינלאומי אוהד.

אלא שדווקא ההצלחה היא שעיוורה את ישראל. שיכרון הכוח, תחושת העליונות, האשליה שיש רק פתרון צבאי לכל אתגר דחקו כל שיקול מדיני לשוליים. במקום תכנית אסטרטגית של שילוב, פיוס ובניית גשרים באו ההתנחלויות, ההתעמרות, שלילת הזכויות, הניצול, הסיפוחים הזוחלים, והאמונה שמי ששולט בשטח - שולט בהיסטוריה. כך נולד הכיבוש הארוך ביותר בעת החדשה וכך שקעה ישראל אל התחתית המעופשת של ביצת הכוחנות והצדקנות.

והיה גם רגע נוסף של הזדמנות, שקטה יותר. הסכם השלום עם מצרים ב־1979. אחרי עשור של עימותים עקובים מדם, ואלפי הרוגים ונפגעים משני הצדדים, חתמו שתי המדינות על הסכם שלום ראשון מסוגו. אבל גם כאן, ישראל לא השכילה לתרגם את ההצלחה. הסכם השלום היה הזדמנות להתחדשות פנימית וחיצונית. לעבור משפת עימותים לביטויים של פיוס. לעבור גם לפריצת דרך אזורית כוללת. הסכם השלום עם קהיר נשמר בקפדנות נוקשה ותו לא. ובמקום שפה חדשה הוא הפך להצדקת הקיפאון: יש שלום, אז למה לזוז? במקום להבין שמצרים פותחת דלת לשינוי אסטרטגי, ישראל נעלה אותה מאחור, והתמסרה עוד יותר לשימור המצב הקיים, להתבססות בשטחים, להנצחת השליטה על עם אחר. בכל מחיר. עד מחירי אוקטובר 23.

והנה אנחנו שוב, בעיצומה של "הצלחה" נוספת: מלחמת 12 הימים עם איראן. שוב הישג צבאי יוצא דופן. שוב היכולות המבצעיות מרשימות ביותר. שוב הסייבר, המודיעין, הדיוק והמזל מתלכדים (אולי) להצלחה (זמנית) כבירה. אבל גם הפעם, הסכנה הגדולה ביותר נשקפת לנו דווקא מההצלחה.

כי ההצלחה נוצצת ומסנוורת. היא מעניקה שוב את האשליה שהמצב, כל מצב, פתיר באמצעים צבאיים בלבד. היא מחזקת את הרמיה העצמית על פיה הכוח שומר עלינו, וכי עוד כוח יפתור את הכל עוד יותר טוב. היא מחסלת את הדחיפות למהלך מדיני, את ההכרה בחולשות שלנו, את הצורך בהידברות עם אויבים.

אבל האויב לא נעלם. והאיומים לא מוגרו. אולי הם שינו צורה, אולי מתבצרים זמנית. אלא שהאתגר האיראני - כמו האתגר הפלסטיני - אינו אתגר ביטחוני בלבד. וכמו ב־1967, ההחמצה האמיתית עלולה לבוא אחרי התרועות.

מה לא מובן? את המלחמות הגדולות אולי ננצח אבל העתיד יכול להביס אותנו שוב. ניצחון צבאי שאינו מלווה בתעוזה מדינית הוא שדה מלא בזרעי פורענות. מי שמהמר על כך שהמציאות תתקבע על פי ההישג בשדה הקרב יגלה שבמוקדם או במאוחר, המציאות האוטופית שלו קורסת לתוך עצמה.

מוטב לנו שנזהה את "הפתעת ההצלחה" בעוד מועד. נבין שהשאלה האמיתית אינה האם ניצחנו אלא מה נעשה עם הניצחון. האם נתרגם אותו לסולם שיוביל אותנו החוצה מן הסכסוך, או למעמסה נוספת בדרכנו למטה?

מלחמת איראן הראשונה לא השיגה אף אחת ממטרותיה. זאת מלחמה עם מיתוג מעולה אבל לא מוצלחת כלל. וככל שנוקפים הימים זה נראה שיצאנו למלחמה הזאת כדי... להילחם. ובזה נרשמה הצלחה כבירה. ההישגים פחות מרשימים.