כבר חצי שנה לפחות ברור לכול כי בפני ישראל ישנן שתי חלופות עיקריות: החלופה הראשונה היא הסכמה לסיים את המלחמה ובתמורה לקבל את כל החטופים. החלופה ההפוכה היא להמשיך ולהילחם עד "הניצחון הסופי". ההעדפה הגלויה של הממשלה בישראל היא החלופה השנייה. מי שעוזר לה לקיים את האסטרטגיה הזו הוא סטיב וויטקוף אשר בלחץ ישראלי שם על השולחן הצעה להסכם חלקי. החמאס מתקשה (בצדק מבחינתו) לקבל הצעה זו והדבר נותן לממשלת ישראל את היכולת להיתמם ולומר שוב ושוב: "אנחנו הסכמנו להצעת וויטקוף, החמאס הוא זה שמסרב".
האינטרס של ישראל הוא ברור: לסיים את המלחמה בהקדם אם ניתן לקבל בתמורה את כל החטופים. ישנן שתי קבוצות של טיעונים מדוע זהו המהלך הנכון. קבוצת הסיבות הראשונה עוסקת במחירים שאנחנו משלמים בשל המשך המלחמה. קבוצת הטיעונים השנייה מפריכה את הטענה כי אם נסיים את המלחמה בלי ניצחון מוחלט ומכריע אזי החמאס יתאושש ויגרום תוך זמן קצר ל"שבעה באוקטובר" פעם נוספת.
ישנם שבעה מחירים שאנחנו משלמים עבור המשך המלחמה במתכונת הקיימת:
1. הרוגים. יצאנו למבצע "מרכבות גדעון" לפני כחודשיים כאשר המטרה העיקרית, לפי הרמטכ"ל, היא לשחרר את החטופים. בתקופה זו נהרגו 20 חיילים, מספר השווה למספר החטופים החיים שאותם אמורים היינו לשחרר. כל עוד יימשך החיכוך הגבוה בין חיילי צה"ל לאוכלוסייה בעזה נסבול עוד פיגועים. זו תופעה מוכרת של מלחמות המאה ה-21.
2. מצב החטופים. הזמן שעובר מסכן את חיי החטופים החיים, גם אם ישתחררו בסופו של דבר כולם הם כנראה יסבלו בריאותית ונפשית יותר ויותר מכול יום נוסף בשבי. בנוסף, כל יום שעובר מקטין את הסיכוי למצוא את הגופות של 30 החללים.
3. השחיקה בצבא. לא מדובר רק על אנשי המילואים אלא גם על היחידות הסדירות. היחידות הסדירות כמעט שלא מתאמנות זה כמעט שנתיים, ההכשרות קוצרו ונפגעו, השחיקה הטכנית של הכלים גבוהה. הצבא זקוק לפסק זמן משמעותי כדי לייצב את השורות.
4. המחיר הכלכלי. כל יום מילואים עולה למשק בממוצע 1,500 שקל. נכפיל נתון זה במספר אנשי המילואים שמגויסים בשל המשך המלחמה בעזה ונגיע לסכום של מיליארדים, וזאת ללא קשר לעלויות של תחמושת, לוגיסטיקה, שעות מנוע ועוד.
5. קשב מנהלים. האתגרים העומדים בפני המטכ"ל הם עצומים. ככל שנצליח "לסגור" עוד זירות כן נסייע לטיוב קבלת ההחלטות.
6. השסע בעם. לפחות חצי מהעם לא יכול להשלים, ובצדק, עם הימצאות חטופים בעזה לאורך כל כך הרבה זמן. תנאי הכרחי לאיחוי שסעים בחברה הישראלית הוא סיום מוצלח של פרשה זו.
7. המחיר שישראל משלמת בשדה הבינלאומי על מה שנתפס, בצדק או לא כמלחמת נקם חסרת תוחלת נגד תושבי עזה.
מי שמתנגד לסיום המלחמה מעלה טענות, שעל פניו נשמעות נכונות. לפי טענות אלה עלולות להיות שתי תוצאות מסוכנות לסיום המלחמה טרם הכרעת החמאס. הטענה הראשונה נוגעת לאפשרות שהחמאס יתאושש, יבנה שוב את כוחו ויאיים שוב על תושבי הנגב המערבי. הטענה השנייה היא הסכנה של הקרנת חולשה מצד ישראל אם אחרי כמעט שנתיים של מלחמה החמאס לא מוגר.
יש לדעתי ארבע תשובות טובות לטענות אלה.
ראשית, אחרי שחיזבאללה הוכה ואחרי שהצלחנו מאד במבצע "עם כלביא" נראה שישראל הצליחה לשקם את מעמדה ואת כושר ההרתעה שלה.
שנית, המלחמה בעזה היא חסרת תוחלת. כל עוד יימצאו חיילי צה"ל בתוך הרצועה לעולם יימצאו מאות לוחמי חמאס שינסו, ולעיתים יצליחו לבצע פיגועים. הרדיפה אחרי "הניצחון המוחלט" היא כמו ריצה אחרי האופק. ככל שנתקדם האופק יתרחק.
שלישית, סביר מאד שחמאס לא יוכל לבנות את כוחו. מה שאפשר לחמאס במשך 15 שנה לבנות את המבצר הצבאי המפואר ועתיר המנהרות בעזה זה כסף. הרבה כסף. חלקו נבע מ-360 מיליון דולר שישראל התירה לקטאר להעביר לו כל שנה וחלקו העיקרי הוא מזרימת כספים אדירה מאיראן, קטאר, קרנות איסלמיות באירופה, חברות עסקיות בתורכיה והמערכת הפיננסית בגרמניה. יש לישראל את כל היכולות לחסום זרימת כספים זו. ללא כסף, כאשר כל תשתיות עזה הרוסות לחלוטין יתקשה החמאס לבנות אפילו חלק קטן מהכוח שעמד לרשותו ב-7.10.
רביעית, "היום שאחרי" בעזה יכול וצריך להתבסס על יוזמה מצרית. נשיא מצרים הציע במפורש כי שיקום עזה ייעשה על ידי מדינות ערב בהובלת מצרים. כל מה שנדרש מאיתנו הוא להתעקש כי שיקום עזה צריך להיות כרוך בפירוזה. הבנה כזו עם מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות, בתמיכת ארה"ב היא אפשרית ביותר.
לסיכום: מן הראוי שנעשה את מה שיכולנו וצריכים היינו לעשות עוד טרם מבצע "מרכבות גדעון" יצא לדרך וזה לא להיצמד למתווה וויטקוף, שרק "מורח" את הזמן, אלא להסכים לסיום המלחמה בעזה.