לבחור בין תהילה לאסון: הזדמנות חייו של נתניהו

רגע אחרי המלחמה הקצרה ועטורת התהילה מול איראן - אולי נכון יותר לכתוב "מערכה", מפני שאיננו יודעים עדיין כמה פרקים עוד מצפים לנו בה - ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הזדמנות חייו. הזדמנות נדירה, אולי חד פעמית ובלתי חוזרת: לשנות את מסלול ההיסטוריה שהוא עצמו עיצב, בדרך לשבר ולאסון, ולהוביל לתיקון.

הימים האחרונים מלמדים שבידי נתניהו ישנו קלף נדיר, תוצאה של התגלגלות היסטורית: לסיים את המלחמה בעזה, להרחיב את הסכמי אברהם, לחתום על הסכמי שלום חדשים שיזרימו מיליארדים לכלכלה הישראלית, יצמצמו את הגירעון המטורף שהוא עצמו חפר, ויביאו תקופה של יציבות ביטחונית ושגשוג אזרחי.

אף שרוחות האופוריה עדיין שוררות בקרב חלקים גדולים מדי בממסד הביטחוני והשלטוני, וחרף ההצהרות הבומבסטיות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ושותפיו, צריך לשמור על חיבור למציאות. והמציאות היא שהאיראנים עדיין מחזיקים בכמות אורניום מועשר שיכולה לאפשר להם להרכיב בשלב כלשהו ראשי נפץ גרעינים; יש להם עדיין מלאי טילים עצום; המצב הכלכלי בישראל רע מאוד, והגירעון מאיים על עתיד ילדינו; המצב החברתי כבר עבר מזמן את הקו האדום; ומדינת ישראל מאבדת במהירות את התמיכה בקרב אזרחי העולם המערבי, עד כדי איום קיומי, לא פחות.

שוו בנפשכם מה יקרה כאן בעוד חמש, שש או עשר שנים, כאשר הדור הפרוגרסיבי הצעיר בארה"ב יתפוס את המושכות, ואנחנו נישאר לבדנו. זוהי תוצאה של הזנחה פושעת מצד מדינת ישראל בצד ההסברתי, נזק של מדיניות ממשלתית שנועדה להרחיק מאיתנו את השפויים ולקרב את המטורפים, וגם תוצאה בלתי נמנעת של המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, שבמהלכה הצליח נתניהו לאבד קרדיט בינלאומי בלתי נתפס ולהפוך אותו לעוינות.

כעת, בשוך הקרבות, ברור לכל שאין שום סיבה שלא לסיים את המלחמה בעזה. אם יכולנו להגיע להפסקת אש עם חיזבאללה ועם איראן, כל בר דעת מבין שחמאס כבר אינו מהווה כל איום, וההסכם המתגבש איתו יותיר בידי ישראל מרחב פעולה. החזרת החטופים היא גם חובה מוסרית והכרח חברתי, כדי שניתן יהיה להתחיל במלאכת התיקון.

סיום המלחמה בעזה, יאפשר לישראל - בגיבוי בינלאומי רחב, ובזכות הלחץ של טראמפ ושאיפתו להיזכר כמשכין שלום ולזכות בפרס נובל - להרחיב את הסכמי אברהם, לצרף עוד מדינות רבות למעגל השלום, ולחתום על שיתופי פעולה כלכליים שיסייעו לממשלה לצמצם את הגירעון המחריד שאליו הובילה אותנו.

כל מנהיג ממוצע כבר היה עט על ההזדמנות הזו בשתי ידיים. הרי מה יש לנו להפסיד? אין לנו כל יכולת לשלוט בעזה מבלי לשלם בחייהם של מאות חיילים, העלות הכלכלית למשק עצומה, והתועלת אפסית. נוסף על כך, סביר שבסיטואציה הנוכחית נוכל לחתום על הסכמי שלום, גם ללא הקמת מדינה פלסטינית בפועל, אלא רק הנעתו של תהליך אשר בסיומו, אולי, תוקם ישות כזאת על חלקים מסוימים משטחי הרשות הפלסטינית.

נתניהו כבר היה יכול לעשות זאת, וזה הצעד הנדרש ממנו כעת. אחרי שיסיים, הוא יוכל גם לסגור עסקת טיעון - או חנינה עם קלון - ולפרוש מהחיים הפוליטיים, בהמתנה לוועדת החקירה ההכרחית למחדל 7 באוקטובר, ועדת שתוקם בסופו של דבר ויהי מה.

ומה יעשה נתניהו? האם ינצל את ההזדמנות, או יחמיץ אותה כהרגלו בדחיות ומריחות? הימים האחרונים מלמדים שנתניהו, כמו נתניהו, פשוט לא מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה. במקום לפנות להיסטוריה, הוא ממשיך להילחם במערכת המשפט, מגייס את נשיא ארה"ב (!) ואת כל סמרטוטיו בקואליציה, ומנסה לייצר איזה חיבור הזוי, כאילו המשפט מפריע לו לקבל את ההחלטות הנכונות.

ראשית, אם זה נכון - נתניהו עצמו היה זה שטען שהוא יכול לנהל את המדינה במקביל למשפט. שנית, זהו טיעון שערורייתי ומביש, שמשמעותו שנתניהו מחזיק את מדינת ישראל בת ערובה ומזיק לה בכוונה, מוביל למוות של אזרחיה ולהפקרת החטופים, רק על מנת לבטל באופן לא חוקי את הרשעתו הפלילית, כפי שהוא כנראה מאמין שתתרחש.

מדוע הוא עושה זאת? מפני שהוא שבוי בידי הפלג המשיחי בציונות הדתית, המונהג בידי חבורת מטורפים, שזועקים גאולה כשהאדמה עדיין מדממת. נתניהו פשוט יודע את האמת: הוא מבין שלא משנה כמה יצעק "איראן", ולא משנה כמה "ניצחונות" ימציא - הכתם לא יימחק. השבעה באוקטובר לא "יישכח", כפי שטען מקורבו נתן אשל. דומה הדבר למי ששורף את הבית רק כדי שלא יראו את הכתם על הקיר.

על כן אבקש לפנות לליבו - אוקיי, לא משוכנע שיש כזה, אז למוחו של ראש הממשלה: ביבי, שחרר. זה התיקון היחיד שתוכל לעשות, לפני שהבית יישרף וכולנו בתוכו.

הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין