ברקע מלחמת ישראל-איראן, התחדשה פנטזיה חדשה-ישנה: אולי הגיע הזמן להחליף את המשטר. להפיל את שלטון האייתוללות ולהביא לעלייתה של "איראן האחרת". בישראל ובמעגלי השפעה אמריקניים יש מי שחוזרים לדקלם את המנטרה: היעד האמיתי הוא לא הגרעין, אלא המשטר שרוצה פצצה משלו. וההיגיון: אם אין משטר לא תהיה פצצה. אלא שזו אינה אסטרטגיה - זו איוולת במסכה של תבונה. הניסיון ההיסטורי מלמד שבדרך כלל התערבות חיצונית לשם שינוי משטר נגמרת כמעט תמיד באסון.
ב-1953, סוכנויות הריגול של ארצות הברית ובריטניה הפילו את משטרו הדמוקרטי של מוחמד מוסאדק באיראן והעלו לשלטון את משפחת פהלאווי המושחתת. התוצאה ארוכת השנים ברורה: המערב בעט לעצמו בישבן. אותה הפיכה הולידה את תחושת הבגידה של המערב והובילה, כעבור רבע מאה, למהפכה האסלאמית ולעליית משטר האייתוללות, שאותו מבקשים כעת אותם גורמים עצמם להפיל מחדש. זה היה למודל הרקוב של ההתערבויות האמריקאיות. והתוצאות כמעט תמיד בהתאם.
באמריקה הלטינית נושאת ארצות הברית תיק כבד של התערבויות כושלות. הפלת השלטון הדמוקרטי בצ'ילה ב־1973, המעורבות בגואטמלה ובניקרגואה, תמיכה בדיקטטורות אלימות בשם היציבות - כל אלה השאירו אחריהם עיי חורבות פוליטיים ואובדן אמון ארוך טווח במערב כולו.
ב-2003 פלשה ארצות הברית לעיראק כדי להפיל את סדאם חוסיין ולהביא, לדבריה, דמוקרטיה למזרח התיכון. הנשיא בוש השני יצא ל"מסע צלב דמוקרטי" בעיראק והתוצאה נכתבה בהרבה דם. עיראקי ואמריקאי גם יחד. עשרים שנה אחר כך עיראק מדממת: מאות אלפי הרוגים, מיליוני עקורים, מוסדות שלטון חלשים, ומשטר שעדיין מתקשה לקום על רגליו. לוב? אותו סיפור. קדאפי הופל, אך תחתיו עלה מהתהומות האפילים תוהו ובוהו של חמולות, מיליציות וסחר בבני אדם.
וגם כאן, קרוב לבית, חטאנו באותו חטא: מלחמת לבנון הראשונה, שנועדה להביא לבשורה מדינית בדמות ברית עם באשיר ג'ומאייל, הסתיימה בהסתבכות מוסרית (סברה ושתילה), בבוץ צבאי ובנסיגה ללא הישגים. ישראל ניסתה לעצב את המציאות הלבנונית לפי תבניות זרות, ונדחתה בכוח. פלשנו, שלטנו וגורשנו לבסוף על ידי מציאות שלא הסכימה להיכנע.
ויש גם את ההווה הקרוב: ממשלת החמאס לא "נפלה", גם לא אחרי שנים של הפצצות ופשעי מלחמה. החות'ים בתימן לא נכנעו לסעודים ולאמריקאים למרות שנים של לחימה. אין בכך כדי להלל את חמאס או את החות'ים, להיפך, הם ארורים באותה מידה. אך העובדה שעמידותם גוברת על יכולותיהם הצבאיות של כוחות חזקים מהם פי כמה צריכה לעורר מחשבה. כאשר זהות קולקטיבית (לאומית, שבטית או דתית) מותקפת, גם יריבים מושבעים מתלכדים סביב הדגל. ההתנגדות היא פסיכולוגית ותרבותית לא פחות משהיא צבאית.
וזו נקודת המפתח: עמים מותקפים אינם נפתחים, הם מתכנסים. הזהות הקולקטיבית מתחזקת מול איום. הדגל מתנופף גבוה יותר, והשליט גם כשהוא דכאני זוכה לגיבוי כנגד האויב שבשער. כך יהיה שוב אם תתחדש ההתערבות של המהנדסים היהירים. מהנדסי המשטרים לא לומדים כלום. בייחוד לא מהטעויות של עצמם. והם לא מבינים שגם המבקרים החריפים ביותר של המשטר יירתעו מלשתף פעולה עם אויב זר הנתפס ככובש או כמתנשא.
מה עומד מאחורי הפנטזיה החוזרת הזאת? לרוב, התנשאות שמקורה בתודעת עליונות. המערב הליברלי - שבע, טכנולוגי, חמוש - ממשיך לדמיין שהוא יודע מה טוב לאחרים. גלגול חדש של הקולוניאליזם הישן: אנחנו נחליט עבורכם מהי חירות, מי שליט לגיטימי, ואיך נכון לנהל את המדינה שלכם. והעמים עצמם? הם הרי ילדים שצריך לחנך.
הדרום הגלובלי באפריקה, אמריקה הלטינית, המזרח התיכון ובאסיה, מכיר את הדפוס הזה היטב. בשם "ייצוב", הושלטו בו רודניות. בשם "דמוקרטיזציה", חוסלו פרלמנטים. בשם "סיוע", נחתמו חוזים שהיטיבו רק עם המערב והעסקים תאבי הבצע שלו. לכן אין פלא שברחבי העולם ההתנגדות להתערבות זרה כבר איננה רק פוליטית היא. תרבותית, אתית, זהותית.
איראן איננה מדינה פשוטה. משטר האייתולות רודני, אטום, אלים. אבל החברה האיראנית מגוונת הרבה יותר. ביקורתית, רבת פנים ומחוללת תהליכים פנימיים של שינוי. תנועות נשים, סטודנטים, אמנות מחתרתית, ופולמוסים פוליטיים ערים. שינוי, אם יבוא, יגיע מבפנים. לא ממטוסים חמקנים, לא ממהפיכה מהונדסת מבחוץ, אלא מהצטברות והתפרצות של אומץ אזרחי. זו הדרך הארוכה, הסבלנית והפחות מתוקשרת. זה לא מתאים לנתניהו וטראמפ הג'אנקים של התקשורת, אבל זו הדרך היחידה שאולי תביא לתוצאה אמיתית. וברת קיימא.
מדיניות הפלת משטרים איננה פתרון. היא סימפטום של ייאוש ושל חוסר אמון בכוחות הפנימיים של עמים אחרים. הגיע הזמן להפסיק לדמיין את העולם כמגרש של הנדסה פוליטית ולהתחיל לראות בו מרחב של כבוד לאחרים, סבלנות לתהליכים, קבלת משך הזמן ולעולם לא לאבד תקווה. ובסוף... גם בישראל יפול המשטר הנוכחי.