בעיצומה של הלחימה, כשברקע מתנוססת הכותרת "ארה"ב תקפה בפורדו", שר המורשת עמיחי אליהו ניפק אמירה מסעירה: ישראל פועלת עם האופוזיציה באיראן. בניסיון למזער נזקים, דמויות בולטות בתקשורת מיהרו לבטל את דבריו בהבהרה שאינו מצוי בסוד הדברים. פליטת פה או גילוי סוד, אליהו התפרץ לדלת היחידה שנכתב עליה בשבועות האחרונים אין כניסה.
בזמן שהממשלה וכוחות הביטחון לא היססו לקחת אחריות על מבצעים מודיעיניים ותקיפות מתקנים רגישים, כל שקשור בהפלת משטר האייתוללות נותר טריטוריה אסורה שעליה מותר לדבר ברמיזה בלבד, או כאיום. העמדת הפנים הזכירה את הצנזורה על פגיעות הטילים מאיראן. כפי שמספיק לפתוח טלגרם או ערוץ זר כדי להבין מיקום מדויק ולשרטט את היקף נזק, לא קשה להבין שישראל מקדמת את האינטרס להחליף את ההנהגה ששואפת להשמדתה.
בשני המקרים המטרה היא מזעור החשיפה. בחלק המדיני, הסיכון גבוה יותר - הכשלת המבצע דרך מיצוב האופוזיציה כזרה. בהתאם, למעט הצהרות שרים על ההכרח בהחלפת המנהיג העליון עלי חמינאי, מידת מעורבותה של ישראל בנעשה בפוליטיקה האיראנית נשארת שאלה. כאן התשובה לא תימצא באף קבוצת חדשות פיראטית.
לעומת הפצצת יעדים צבאיים, אין נוסחה ברורה להחלפת משטר. המתכון משתנה מיד ליד. המשותף, מסבירים מומחים לתחום בשיחות עם וואלה, הוא הצורך בצירוף מרכיבים שיחד מערערים את הקיים - ויוצרים אלטרנטיבה שמאפשרת לעם לדמיין עתיד אחר, ולדרוש אותו.
"זאת שאלה מורכבת מאוד", מבהירה ד"ר מור יצחק ויטמן ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. יצחק ויטמן, שכתבה דוקטורט על תפיסת הציבור באיראן את הסכם הגרעין, מתארת נפילה של משטר כ"תהליך שלא קורה ביום אחד. זה יכול לקרות ברגע, אבל להיבנות על הרבה שנים של סבל ודיכוי. על שילוב של לחצים פנימיים וחיצוניים - דרישה מהציבור, לצד, למשל, מלחמה עם ישראל ולחץ בינלאומי. כל אלה מערערים את יסודות הלגיטימציה, היציבות והמונופול על הכוח של המשטר".
במקרה בו אמון הציבור בשלטון מתערער, היא מפרטת, "מתפתחת שחיקה מוסדית שעלולה להביא לקריסה מבפנים: שביתות כלליות, התרופפות המשמעת בקרב כוחות הביטחון". לדבריה, הציבור באיראן חלוק לגבי המערכה הנוכחית. למרות הניסיון הישראלי להדגיש שאינו פועל נגדו, הודעות הפינוי לחלקים נרחבים בטהראן, ההרס וההרוגים העלו חשש לפגיעה ביכולת לרכוש את תמיכת מתנגדי המשטר.
"מלחמה היא דבר מפחיד לכל ציבור", אומרת יצחק ויטמן. "המתנגדים השמיעו קולות ברשתות החברתיות של תודה לישראל, שצריך לגרום למשטר לשלם והעלו תמונות של חמינאי כמפלצת. מצד שני, התומכים במשטר קוראים לחסל את ישראל, כרגיל. הערוצים הרשמיים של הרפובליקה האסלאמית מהדהדים את המסר הזה ומנסים להנדס תודעה. בערוצי המשטר מצלמים הרבה הפגנות תמיכה, משדרים תמונות של רחובות טהראן כאילו הכול מתנהל כרגיל. ערוצי האופוזיציה נמצאים מחוץ לאיראן והציבור עוקף חסמים כדי לצפות בהם, למשל בטלגרם. באופן חשאי. אלה משדרים סרטונים שנשלחים מאזרחים בתוך איראן של רחובות ריקים, חנויות סגורות, פטריות עשן במקומות בהם ישראל תקפה, הפגנות תמיכה בציבור האיראני ובהפלת המשטר".
השאיפה להבין את יחסי הכוחות המספריים בין שתי הקבוצות, תומכים מול מתנגדים, אינה פשוטה. כך גם הניתוח לאיזה כיוון סחפה המלחמה. "קשה לכמת אותם. יש יותר מתנגדי משטר מתומכים, אבל כלפי חוץ מסתירים ומשקרים לגבי זה. זו אוכלוסייה של 90 מיליון איש, יהיו את אלה שיושבים על הגדר וזה רק דחף אותם לכיוון מסוים, שישראל היא האויב, ואחרים לכיוון השני - שהרפובליקה האסלאמית היא הגורם לכל הבעיות", היא אומרת.
"במהלך השנים המשטר איבד מבסיס התמיכה שלו. הכלכלה של הרפובליקה האסלאמית מלכתחילה הייתה לא טובה, והידרדרה עם משבר הגרעין. השחיתות של המשטר ושל משמרות המהפכה בשילוב הסנקציות הביאו את העם לפשיטת רגל. האינפלציה גוברת, האבטלה גואה. במלחמה עם ישראל המצב הוחמר. מוצרי מזון מתייקרים, הדלק מתייקר עוד יותר. לאנשים אין כסף לאוכל. הפסקות חשמל היו בשגרה עוד לפני המלחמה באופן יומיומי ועכשיו יתגברו בשל הפצצת מאגרי הגז. והשחיתות של משמרות המהפכה תופסת מקום מרכזי בתפיסה הציבורית".
"אני חושבת ששינוי חייב להיות. הציבור מאז בדיכוי האכזרי, ואנשים שדחפו לרפורמה עכשיו כנראה מחפשים מהפכה בפועל. כל משבר יכול להיות טריגר להתפרצות של מחאות נוספות שניזונות מחוסר האמון והסלידה ממשטר האייתוללות", היא מעריכה. "שילוב הגורמים יכול להיות קטלני למשטר. יחד עם זאת, הוא עדיין מחזיק בשליטה צבאית, מנגנוני דיכוי חזקים וניסיון תודעתי ארוך שנים. קריסה יכולה לקרות אם יהיה שילוב של משבר הנהגה, התקוממות עממית רחבה ופיצול בתוך משמרות המהפכה. תרחיש נדיר, אבל לא בלתי סביר".
בשבוע החולף, סרטון שמציג ראיונות רחוב בטהראן הפך ויראלי. גבר באוברול ג'ינס, שיער פרוע ותיק צד היפסטרי, אישה בשיער ורוד ואחת נוספת בקארה ופוני עם משקפי שמש עגולים קטנים, שתיהן ללא חיג'אב. דמיון התושבים לישראלים חילונים הפתיע את הגולשים והצית את הדמיון למציאות אחרת, אוטופית. "בגדול מדובר בפלורנטין", כתבה אחת המגיבות. אחרים שאלו אם זה "הדיזנגוף סנטר" שלהם", ובתגובה נוספת תהו: "לכולם התבטל הסמינר לקולוניאליזם מגדרי בדיוק?".
"מאז מחאת 'אישה, חיים, חופש' ב-2022 גוברות תופעות כאלה של מרי אזרחי שקט, במיוחד בערים הגדולות, על ידי נשים שיוצאות לרחוב ללא כיסוי ראש כחלק ממאבק על החופש", מסבירה יצחק ויטמן, "אך הן עושות זאת מתוך ידיעה שהן מסכנות את חייהן ועשויות לשאת בעונשים כבדים במידה ויתפסו על ידי משטרת המוסר. עצם העובדה שהם יוצאים וממשיכים להביע התנגדות, שובתים, מתקוממים, רק מוכיח עד כמה הם מאמינים ומייחלים לכך שבסופו של דבר יתחולל איזשהו שינוי והם יגיעו לעתיד טוב יותר, חופשי יותר, שבו יוכלו להתלבש איך שרוצים, להאזין למה שרוצים, ליצור מוזיקה, אומנות וקולנוע ללא חשש ממאסר, או גרוע מכך. בינתיים, הם חיים את חייהם במסגרת המגבלות, תוך שהם מביעים את עצמם באופן חשאי, במרתפים למשל, או ברשתות החברתיות, שם הם יכולים לכתוב ככל העולה על רוחם באנונימיות וללא חשש מעונש. כלומר, התסיסה קיימת מתחת לפני השטח וציבור המתנגדים רק מחכה להזדמנות שבה התנאים יבשילו להתקוממות שתביא לשינוי המיוחל".
השיח על שינוי באיראן מעלה סוגיה נוספת: היעדר דמות מובהקת שתעלה ביום שאחרי חמינאי. מאז מינוי למנהיג העליון ב-1989, חמינאי לא מינה מחליף רשמי. כיום הוא בן 86, מבוגר וחולה. התוצאה היא קרב ירושה פנימי, שעשוי לערער את כוחה של ההנהגה. במקביל, רזא פהלווי, יורש העצר שנאלץ לעזוב לארצות הברית עם המהפכה האסלאמית ב-1979, צופה במתרחש ורואה עצמו כאלטרנטיבה בתרחיש של נפילת המשטר.
"אין שקיפות או ודאות לגבי המחליף, ומאחורי הקלעים מתנהל קרב שקט בין הבן של חמינאי, שנתמך על ידי חלקים ממשמרות המהפכה, לגורמים שמרנים אחרים בממסד הדתי והפוליטי שחוששים שההורשה המשפחתית תערער את הלגיטימציה של המשטר. זו לא מלוכה, זו רפובליקה, הם אומרים", מסבירה יצחק ויטמן. "זה סיכוי לשבר ממשי והתקוממות ציבורית. המשטר בתקופה של חוסר יציבות וכל סדק הכי קטן יכול להפוך לקרע גלוי. ביום שאחרי חמינאי איראן צפויה להיכנס לשלב רגיש במיוחד שבו מוקדי הכוח יתמודדו על עיצוב דמותה העתידית של הרפובליקה האסלאמית, עם תרחישים עיקריים: הסביר ביותר הוא בחירת מנהיג חדש בהסכמת האליטה, ותרחישים אחרים יכולים להיות הקמת מועצת הנהגה זמנית או פיצול בתוך ההנהגה שיובל למשבר פנימי במשטר".
ד"ר עמנואל נבון, מפנה גם הוא את הזרקור לחלופות הקיימות למשטר. נבון, מומחה ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת תל אביב, מציב זאת כאחת משתי נקודות מפתח המביאות לחילופי שלטון. השנייה -תמיכה של מעצמה חיצונית במטרה.
"במקרה הקודם באיראן, המהפכה האסלאמית, היה שילוב כוחות נגד השאה של שתי אופוזיציות שלא היה ביניהן שום דבר משותף - הנהגת חומייני והקומוניסטים. חומייני השתמש בקומוניסטים כאידיוטים שימושיים וזרק אותם בהמשך. הוא זכה לתמיכה של המעצמות, שנטשו את השאה למרות שהיה בעל הברית שלהן", הוא מזכיר. "בתוך איראן יש אופוזיציה שיודעת באיזה יד קשה ואכזרית המשטר מטפל במתנגדיו, אבל הפעם חסרה לה תמיכה בינלאומית, שמהווה תנאי חשוב, הכרחי אפילו, להצלחה. טראמפ אמר שהוא לא מעוניין בשינוי שלטון".
"ייתכן מאוד שיש העמדת פנים מצדו של טראמפ, והוא פועל כדי לעזור ליורש העצר הפלאווי או כוחות אחרים ומבין שהדבר האחרון שצריך לעשות זה לתמוך בפומבי בהפלת המשטר, כי זה רק יחזק אותו", הוא מסייג, ומוסיף: "אבל השאלה היא גם איזה סוג של משטר. איזה אופוזיציה יכולה להוביל משטר אחר אחרי יותר מ-40 שנה של רפובליקה אסלאמית. צריך להבין מה החלופה המציאותית. לא בטוח שלפלאווי יש בסיס באיראן היום. חומייני, לפני שעלה, בנה במשך שנים תמיכה עממית נגד השאה. עכשיו אין בדיוק חלופה שנבנתה לאורך שנים".
נבון מפנה למהפכות שהתרחשו במקרים קודמים. "במדינות אחרות במזרח התיכון הייתה פשוט הפיכה, שהתרחשה במסגרת בינלאומית שנתנה לה גיבוי. בהפיכה המצרית נגד המלך פארוק ב-1952 ברור שלברית המועצות הייתה יד והשפעה. הסובייטים היו מעוניינים בהדחת הבריטים מהמזרח התיכון באמצעות משטרים לאומנים אנטי-מערביים", הוא מפרט.
"לפי תקדים האביב הערבי, מדינות מלאכותיות שהוקמו בגבולות שרירותיים על ידי מדינות אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והוחזקו בכוח על ידי רודנים שנתמכו מאחת משתי המעצמות הגדולות במלחמה הקרה, נפלו בעזרת תמיכה צבאית חיצונית", נבון ממשיך. "כמו סדאם חוסיין ב-2003, וקדאפי אחרי הפצצות נאט"ו ב-2011. אחרי שרודן נופל ואין מתחתיו אופוזיציה, נוצרת מדינה שמתפרקת ללא חלופה שלטונית. בעיראק נהיה שלטון חמולות בשליטה מרחוק של איראן, בלוב המדינה התפרקה לגמרי".
"המקרה של מצרים מעניין - אחרי הנפילה של מובארק, ניצחו מורסי והאחים המוסלמים כי שנים השקיעו בחברה כדי להיות חלופה. במדינה של מאה מיליון תושבים שחלק גדול מהם קיבל תמיכה יום יום מהאחים המוסלמים, ברור שמצביעים להם. בסוריה, אחרי הנפילה של אסד, א-שרע לקח את השלטון כי התכונן לזה, נלחם באסד שנים ובנה בסיס כוח", הוא אומר.
"מה הייתה הטכנולוגיה שחומייני השתמש בה כדי להפיץ את הרעיונות שלו? קלטות שחילק באיראן. היום התקדמנו מקלטות, ובכל זאת, למרות שהמשטר חסם את האינטרנט, לדור הצעיר יש גישה ויודעים מה קורה בעולם. זה גם מה שתרם להתקוממות נגד מובארק. מצד שני, כשאתה מאפשר בחירות התוצאה לא תמיד לטובת מי שהביא לה. הדור הליברלי הצעיר הצליח להחליף את מובארק וקיבל את האחים המוסלמים".
לדבריו של נבון, השוואה למקרים רחוקים יותר, בזמן ובמיקום, לא תועיל. "באירופה זה היה קיצוני, לקחו שתי מלחמות עולם כדי להוריד את השלטון הנאצי ועוד כמה שנים של כיבוש אמריקני. שם הדמוקרטיזציה בכוח של גרמניה לקחה זמן רב. אבל באירופה תהליך הדמוקרטיה התחיל לפני יותר מ-200 שנה. פה מדובר על מדינות בלי מסורת דמוקרטית עתיקה. צריך להבחין בין מדינות שהן המצאות קולוניאליות אירופיות בלי היסטוריה אמיתית כמו לוב ועיראק, לאיראן, שהיא ציוויליזציה עם היסטוריה ותרבות. השאלה אם המונרכיה האיראנית הצליחה לשמור על לגיטימיות ויכולה לקום מחדש. לא בטוח שנראה תסריט כמו החזרת בית המלוכה בצרפת אחרי המלחמות הנפוליוניות, רק אם בית המלוכה הפלאווי הצליח באמת לשמר קשר עם האוכלוסייה".
"מניסיון העבר, השאלה אם יש כוח חלופי עם מספיק תמיכה ציבורית כדי להיכנס לתפקיד ביום פקודה. הדיכוי של משמרות המהפכה את המחאות היה מאוד אלים. נניח שהיינו ממשיכים את ההפצצות מחסלים את חמינאי, והאנשים סביבו היו נכנעים, בורחים מאיראן ומשאירים את המפתחות - האם הייתה חלופה עם מנהיגים ותמיכה ציבורית רחבה להקמת משטר זמני? כל מה שישראל תגיד רק ישחק לטובת המשטר. שרים יכולים לעשות סלפי עם פלאווי בנאומים שלו, זה לא מה שייצר תמיכה ציבורית", הוא מנתח. "בחילופי שלטון במשטרים רודניים צריך להיזהר מסיסמאות ומחשבה שאפשר להחליף מבחוץ".