היום לפני שנה, ב-25 ביוני 2024, קבע בג"ץ כי נוכח פקיעת תוקפו של הפטור מגיוס לתלמידי הישיבות כבר ביוני 2023, על הצעירים החרדים חלה חובת גיוס בדומה למקביליהם החילונים, המסורתיים והדתיים. שנה חלפה, אולם בינתיים לא בג"ץ, לא צה"ל ולא הממשלה הצליחו בגיוס משמעותי של חרדים בשעת מלחמה. למרות הניסיונות להציג את בג"ץ הגיוס כמהפכה גדולה, אקטיביזם שיפוטי ושלטון היועמ"שית, האמת הפשוטה צריכה להיאמר: היתה זו פסיקה שמרנית, סולידית ואפורה למדי, שאמרה את מה שיודע כל סטודנט שנה א' ללוגיקה או למשפטים ואולי גם כל צרכן נבון הטורח לבדוק את תאריכיהם של מוצרי חלב בסופרמרקט: אם תוקפו של דבר החקיקה שקובע את הפטור לחרדים פג, הרי שמכאן נובעת המסקנה ההכרחית שתוקפו של הפטור פג.
כזכור, ממשלת נתניהו והחרדים היא שחוקקה בשנת 2015 את הפרק בחוק שירות ביטחון שעסק בפטור לבני הישיבות, והיא שקבעה כי ההסדר זמני למשך 7 שנים בלבד. בשנת 2017 פסל בג"ץ את החוק כלא-חוקתי כיוון שאינו עושה די להקלת הפגיעה הקשה בשוויון שבאי-גיוס בני הישיבות. אולם, כדרכו בענייני דת ומדינה, נתן בג"ץ לכנסת שהות לחוקק חוק העושה יותר לצמצום הפגיעה בשוויון. בכל שנה חזר בג"ץ ונתן לכנסת אורכה נוספת עד ליוני 2023, אז פג הפטור, במצוות המחוקקים.
התנהלות זו של בג"ץ בנושאי דת ומדינה היא דרכו העקבית לאורך השנים. בכל הדיונים הסוערים בנושאי מיהו יהודי, גיור, שבת ונשות הכותל - עשה בג"ץ כל שביכולתו להימנע מלקבל החלטה במשך עשור ויותר ולאפשר למחוקק לומר את דברו, למרות שלפניו עמדו עותרים שהמתינו למענה. משהכנסת סירבה "ללכלך ידיה" בסוגיות הבוערות, נאלץ בג"ץ להכריע ונחשב, על לא עוול בכפו, ל"אקטיביסט". לא זה המקרה כאן, בו לא עשה בג"ץ דבר למעט העובדה שלקח ברצינות את החוק על-פיו הפטור חדל מלהתקיים.
הצעד הנוסף שנקט בג"ץ לפני שנה, וגם הוא מינורי ומובן מאליו ברמה המשפטית, היה המסקנה המתחייבת ביחס לתמיכות. בית המשפט קבע כי בהעדר מסגרת חוקית לפטור מגיוס, לא ניתן להעביר תמיכה כספית עבור תלמידי הישיבות שלא קיבלו פטור או דחיית גיוס. לכך הוסיפה היועמ"שית כי המדינה מנועה מלייצר מסלולים עוקפים להעברת הכספים. בכך נשללו תמיכות בהיקף של כ-480 מיליון שקלים בשנה מכלל הישיבות ותלמידיהן וברמת הפרט - תמיכה שנתית של כ-9,500 שקלים מאברך חרדי.
אם כן, משפטית, לא מדובר היה במהפכה. אולם במציאות, הפסיקה התקבלה כשינוי סדרי עולם. לראשונה התברר שהחרדים חייבים בגיוס ככל האזרחים היהודים. נראה היה שהשיעור האפסי של הגיוס החרדי בגיל צעיר (1.7% לעומת 88% באוכלוסיות המשרתות) יצמח. בית המשפט קיבל את טענת המדינה כי הצבא לא יוכל לגייס מיידית את כל 63,000 חייבי הגיוס דאז, והסכים ליעד של 4,800 עד יוני 2025, אותו כינו נציגי המדינה "מספר מינימלי התחלתי" אשר צה"ל "מחויב לפעול כבר עתה להגדלתו". השיקולים הרלוונטיים שמנה בית המשפט היו עקרון השוויון, יכולת קליטת הצבא וצורכי כוח-האדם במלחמה.
עקרון השוויון שעליו התבסס פסק הדין בוודאי שלא השתנה בשנה החולפת. להיפך, עומס השירות, הנזק המשפחתי והכלכלי, הפגיעות בגוף ובנפש, כל אלו רק הקצינו את ההפליה הקשה שבין דם לדם. גם צורכי כוח-האדם גברו נוכח השחיקה והאבדות. נציגי צבא בכירים הציבו צורך דחוף ומיידי ב-12,000 לוחמים ותומכי-לחימה. יכולת הקליטה של צה"ל עלתה גם היא. נוסף ל-4,800 החיילים שיכול היה לקלוט עד קיץ 2025, הודיע צה"ל כי יוכל לקלוט 5,760 חרדים נוספים בשנה שאחר-כך ומקיץ 2026 יקבל בשעריו את כלל שנתון הבנים החרדי, כ-14,500 בחורים בשנה (נוסף ל"בריכת" חייבי-הגיוס שבהעדר פטור בגיל 26 תמנה עד אז כ-80,000 צעירים חרדים).
מובן שצה"ל אינו מעוניין בחיילים בגילי 24 ומעלה המטופלים במשפחות הדורשות תשלומי משפחה גבוהים ויכולתם להשתלב כלוחמים ותומכי-לחימה אפסית. הצבא מכוון לחיילים צעירים, היכולים להחליף מילואימניקים.
למרות כל אלה, במהלך השנה שחלפה גויסו רק כ-2,700 בוגרי החינוך החרדי (בהשוואה לכ-1,800 בממוצע בשנים קודמות). כמחצית מדרישת המינימום שהציגה המדינה בפני בג"ץ. רבים מהמגויסים אינם מגדירים את עצמם חרדים כבר בעת גיוסם ורבים מהם אינם מיועדים לתפקיד קרבי או תומך-לחימה.
7 ישיבות מעקב נערכו ליישום פסק-הדין בפני היועמ"שית בהשתתפות הפצ"רית, רח"ט תומכ"א, ונציגים ממשרדי המשפטים והביטחון, מרשות-האוכלוסין ומהמשטרה. מספר פעמים גם נדרשה המדינה לדווח לבג"ץ על יישום פסק הדין. אולם כל אלה לא הצליחו בקידום הגיוס.
צה"ל התעקש להוציא את הצווים בהדרגה מזדחלת. הוא התחיל בהוצאת 3,000 צווי גיוס בלבד ורק לאחר שנה הגיע לכ-19,000 צווים. זאת למרות שראה כבר בתחילת הדרך את נתוני ההתייצבות הנמוכים, וכי נציגיו העידו בדיוני המעקב כי אינם צופים שינוי ללא סנקציות משמעותיות או מעורבות המנהיגות החרדית. מתוך הצווים שיצאו עד תחילת יוני 25, התייצבו בלשכות הגיוס כ-5% בלבד (996 צעירים חרדים), ורק 1.2% מהם התגייסו (232 בחורים). רק בתום שנה מפסק הדין ולאחר כשלון מובהק בעמידה בדרישות החוק נשמעת בצבא הנכונות להוציא עוד 60,000 צווים וכן להפעיל סנקציות אישיות "הפוגשות את הפרט", לכווץ את הזמן שבין זימונים לפקודות מעצר ולהכרזת סרבני-גיוס כ"משתמטים" ולתת שיניים למעצרים בנתב"ג ולמבצעי לכידה ואכיפה.
מדוע לא בחרו צה"ל ומשרד הביטחון כבר מההתחלה לשלוח צווים לכל חייבי הגיוס כדי לפעול כחוק ולצמצם את אי השוויון?
האם הדבר נעשה בשל המתח שבין הוראת החוק בפרשנות בג"ץ לבין המסרים שהתקבלו מגורמים אחרים בממשלה? או שאולי הניחו שחוק פטור חדש בפתח והעדיפו להמתין למרות הוראתו המפורשת של החוק הנוכחי? שמא פקפקו בסיכוי לשינוי חברתי בסדר גודל כזה ובאפשרות שהחרדים אכן יבואו למלא את השורות והיססו להקצות לכך משאבים בזמן מלחמה? או שראו בכניסתו של הצבא בין הפטיש לסדן במחלוקת האדירים הישראלית סיכון למעמד הצבא? ואולי כשלים בהתארגנות ובהקצאת כוח-אדם למשימה הם שהכשילו את המאמצים, כפי שהתבטא רח"ט תומכ"א באחת מישיבות חוץ ובטחון ביחס לשליחת הזימונים לחייבי-הגיוס כי "קיפול מעטפות זו עבודה"?
לא ידוע עד כמה היו ההסכמות בין ח"כ יולי אדלשטיין יו"ר ועדת החוץ והבטחון לבין החרדים ערב המבצע הצבאי באיראן - הסכמות כנות או פרי הצורך המבצעי. יש לקוות כי לכל העוסקים בנושא ברור כי נדרשות סנקציות משמעותיות ומיידיות "הפוגשות את הפרט" ושלילת הטבות דרמטית כדי להניע את ספינת המציאות הישראלית ולהתקרב לקיום הפסיקה בבג"ץ הגיוס.
על פי הפרסומים שיצאו לפני שבועיים, הסנקציות המיידיות היחידות שהוסכמו הן סנקציות מוגבלות, כגון מניעת רישיון נהיגה, יציאה מן הארץ ומלגת לימודים אקדמאיים. אלו סנקציות שנופלות כפרי בשל לידי המבקשים לשמר את התלמידים בישיבות והן לא יועילו לגיוס או לעמידת המדינה בדרישות בג"ץ. זאת במיוחד כאשר תקציב הישיבות והנחות המעונות שנשללו חוזרים מיידית לידי משתמטי הגיוס. אם נחזור כעת להסכמות שהסתמנו, יש חשש כי הבג"ץ ש"הונח על השולחן" במערכה הראשונה יהיה זה "שיצטרך לירות" במערכות הבאות.
הכותבת היא מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה וראשת התוכנית לדת ומדינה