"אנחנו ננצח במערכה הזאת, אבל הניצחון הזה תלוי בזה שנהיה נחושים. יש לי את הנחישות הזאת, שנהיה מלוכדים, והלכידות הזאת טעונה שיפור, וכן גם שנהיה סבלניים, לא נצליח להשיג את הכל ביום אחד, אבל אם נחתור קדימה נגיע למטרה". את הדברים הנכוחים והחשובים האלה אמר אמש שר ישראלי בכיר. מיד נחזור אליהם.
כשהתותחים רועמים חוזרת בדרך כלל הבקשה, הדרישה המוכרת להימנע מרעשי רקע לא הכרחיים לעת הזאת. לא להזכיר פרשות פתלתלות שאולי מי מסביבתו של ראש הממשלה קשור אליהן, וחלילה הס מלהזכיר את משפטו הפלילי שתלוי ועומד נגד המנהיג. מולנו ניצב אויב גדול, אומרת ההנהגה ומהדהדים שופרותיה, ובו צריך להתמקד עכשיו - התמנון האיראני. במידה רבה, יש היגיון בבקשה הזאת: האיראנים מאיימים על קיומנו כאן, מאיימים על השמדת מדינת ישראל ועל כל חיי כל אזרח ואזרח שגר בתוכה, לכן אך טבעי שהמיקוד הציבורי בימים אלה יהיה במלחמה הזאת, ולא במחלוקות השעה.
ובאמת מאז פרוץ מתקפת המנע לפני כשבוע וחצי, האופוזיציה כמעט ולא מבקרת את הממשלה, והעיתונות על פי רוב עוסקת בהישגיה הצבאיים של ישראל הרשומים גם על המדינאים וגם על מערכת הביטחון. אלא שלמרבה ההפתעה, מי שלא נחים לרגע וממשיכים לפעול ללא לאות בעיסוקי המלחמה האהובה עליהם - המלחמה במערכת המשפט - הם מקורבי ראש הממשלה וקבוצת מחריבי הדמוקרטיה הישראלית בראשות יריב לוין.
ממשיך לפעול בעיסוק המלחמה האהוב עליו. לוין
לוין הוא השר שציטטתי בתחילת המאמר הזה, אלא שלמרבה הבושה ה"מערכה" שעליה דיבר, זו שהוא מבקש לנצח בה, היא לא המערכה נגד האיראנים, אפילו לא נגד החות'ים או הפלסטינים, אלא נגד האויב החביב והמוכר שלו - נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. שלשום בראיון לשמעון ריקלין בערוץ 14 תיאר לוין את הסבלנות שהיתה לנתניהו בהתמודדותו רבת השנים עם סוגיית הגרעין האיראני, ואז בלי להתבלבל המשיך כך: "להבדיל אלף אלפי הבדלות (תודה באמת, ב"ק), אבל אנחנו גם במאבק המשפטי שיש לנו כאן, אחרי עשרות שנים שהדבר הזה לא טופל, ולא רק שלא טופל אלא צמח והתעצם למערכות הכי חזקות שיש כאן. השינוי של הדבר הזה הוא תהליך קשה, הוא תהליך ארוך ומחייב לכידות, וגם סבלנות". כמה פסקאות אחר כך הגיע לאותו טקסט דלעיל שמתחיל במלים: "אנחנו ננצח", ומסתיים במלים "נגיע למטרה". אי אפשר לטעות בשאלה מי הוא האויב שלוין הכי רוצה במפלתו.
גם איתמר בן גביר ושלמה קרעי נשכחו קמעא במלחמה וחיפשו תשומת לב, וכיוון שלשניהם אין גרם של ידע, ניסיון או כשרון שיסייע לממשלת ישראל ללחום באויב האיראני, גם הם חזרו לאויב המוכר והטוב שלהם - היועצת המשפטית לממשלה כמובן. השניים הוציאו "הוראות" צנזורה חדשות ומופרכות נגד ערוצים זרים, ולאחר שהיועצת פנתה לשרים בבקשה לקבל התייחסות לתשתית העובדתית והמשפטית בנושא, החלו השניים לתקוף אותה; ובעוד שהם תוקפים אותה, "הצל" עושה סלקציה בתל אביב בין עיתונאים ישראלים לעיתונאים זרים.
מי שמנסה לשמור על ארשת ממלכתית בימים אלה, אבל לא כל כך מצליח לו, הוא ראש הממשלה. הוא ערך כמה "מסיבות עיתונאים" מצ'וקמקות, או בזום, או בשאלות שנשלחו מראש, והגיב עד שלשום יחסית בענייניות. אתמול כבר נמאס לו מהממלכתיות, ושוב חזר להתקיף את התקשורת הישראלית. חלק גדול מדבריו בראיון, איך לא, לברדוגו, הוא הקדיש למתקפות נגד "רעייתי שרה". ניחא, התרגלנו.
מה שהדאיג, אבל לא הפתיע, הוא מה שקרה במסיבת העיתונאים הזומית האחרונה. כתב כאן 11, מיכאל שמש, ביקש ממנו תשובה על שאלה פשוטה (ואף הדגיש בצדק שזאת שאלה של: "כן או לא"): "האם אתה מכיר ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון"? זו היתה השאלה השנייה מתוך שתיים של שמש. נתניהו פתח את דבריו במלה המפתיעה: "כן...", אך מיד עבר להשיב על השאלה הראשונה שנגעה לעניין אחר. ניסיתי לבדוק אתמול האם ראש הממשלה ר"ל אכן מכיר בעמית כנשיא בית המשפט העליון, אך כל מי ששאלתי אותו הסביר, שה"כן..." לא העיד על הכרתו, אלא שימש כמשיכת זמן שהעבירה לשאלה האחרת. במילים פשוטות, ראש הממשלה לא היה מוכן להשיב בפשטות שהוא אכן מכיר בעמית כנשיא בית המשפט העליון.
זה עוד לפני שהזכרנו את המהלכים "הספונטניים" של חברי כנסת מהליכוד בליווי קמפיין שופרות 14 להפסקת משפט נתניהו. חשוב לשים לב לדברים הללו, כמו גם למהלכי לוין וקרעי, דווקא בימים אלה בחסות המלחמה באיראן.
המערכה הקרובה הדרמטית היא כמובן על מינוי דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ. נזכיר, היועצת קבעה כי הסיכויים המשפטיים שהמהלך יצלח הם נמוכים מאד, לאור העובדה שנתניהו, שהיה מנוע מעיסוק במינוי ראש שב"כ, זיהם את ההליך. עתירה שהוגשה נגד חוות הדעת של היועצת היתה אמורה להיות נידונה היום (לאור קביעה של השופט התורן, סולברג), אולם נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, קבע שלאור התקנות לשעת חירום, שהשר עצמו חתום עליהן, אי אפשר יהיה לקיים את הדיון השבוע. בתגובה לוין תקף שוב את עמית, וטען שהתקנות מאפשרות דיונים בעתירות דחופות לבג"ץ.
כך או אחרת, ברור לחלוטין שבירור העתירות הללו לא יידחה מעבר לשבוע הבא, שכן בקרוב מאד יסתיים החודש של כהונת ממלא מקום ראש השירות. האם בחסות המערכה החשובה נגד איראן יתאפשר מינוי ראש שב"כ שנעשה תוך ניגוד עניינים, לכאורה בניגוד לפסיקת בג"ץ?
אהוד ברק טבע בעבר את המושג "וילה בג'ונגל" - וילה שמאכלסת ערכי דמוקרטיה ליברלית בתוך ג'ונגל חשוך שמדכא זכויות אדם. גם נתניהו השתמש בעקבות ברק במטבע הלשון. ובכן, אם בסוף המלחמה הזאת ננצח, ולאחר הניצחון ניטמע בתוך הג'ונגל ללא זכר לוילה שעליה ביקשנו להגן, אז מה עשינו?