בתקופה הנוכחית, שדרת בתי המלון בחופי תל אביב מתמלאת בדרך כלל בתיירים. השבוע תפסו את מקומם הפנוי תושבי בת ים, רמת גן והעיר עצמה. בתיהם נפגעו במטחים מאיראן, והחדרים הריקים הופעלו לטובת סבב נוסף של מפוני מלחמה.
בין שולחנות קליטה לנציגי סיוע בווסטים זוהרים מסתובבת בלובי שני אלבי בעיניים טרוטות. בידיה בתה אורי, בת תשעה חודשים. לצדה בעלה של אמה. כולם פונו יחד מבת ים בעקבות הנזק שספגה שדירתם מפגיעת הטיל. "איזה מפחיד זה היה", היא נזכרת. "ירדתי שלוש קומות והספקתי להגיע למקלט רק אחרי שנגמרה האזעקה. עשר שניות אחרי היה בום מטורף".
"אין לנו דלתות במקלט. היה הדף ונכנסו לי דברים לעיניים, אבנים קטנות, והמקום התמלא עשן. הרגשנו שהבניין עולה באש, כולם היו בהיסטריה. רק חיפשתי דרך מילוט החוצה עם הילדה על הידיים", המשיכה. "יצאנו החוצה וראינו שכל הבית שלנו הרוס, כל הקירות רעועים, אין תריסים והכול פרוץ עם זכוכיות".
בעירייה העבירו לתושבים מדרג רמזור לחזרה לבתים. בהתאם למידת הנזק, מסווגות הדירות לחזרה מידית או מאוחרת יותר, ללא צפי. דירתה של אלבי נכנסת לקטגוריה הירוקה. "בעירייה אמרו שמומחה בדק ואמר שהמבנה ראוי למגורים. מבחינתם אני יכולה לחזור לבית פרוץ לחלוטין, עם תינוקת. לא אכפת להם שעוד רגע התקרה תקרוס וזכוכיות ייפלו עלינו. אלה בנייני רכבת שאת אחד מהם, צמוד אלינו, הולכים לפרק".
"אנחנו אלה שצריכים להביא שלושה אנשי מקצוע עם הצעת מחיר, לשלוח למס רכוש ושהם יקבעו. כאב ראש, כאילו אין לנו במה להתעסק. יש פה הרבה מתנדבים מהעירייה, שזה מדהים, אבל הייתי בשוק שרוצים לפנות אותנו. עכשיו אומרים שבכלל פינו את הבניין שלנו בטעות, אבל אחד רחוק יותר פונה בצדק לדעתם. לא ברור איך מחליטים דברים. זה הזוי", היא מאשימה.
אלבי מתמודדת עם מורכבות נוספת. לפני קרוב לשנה פתחה בהליך גירושים מבעלה, ועברה להתגורר אצל אמה. אך מאחר שטרם הושלם, ואינה רשומה כדיירת הבניין שנפגע, היא נדרשה להתפנות מהמלון. בתגובה, היא הציגה בפני הרשויות תצהיר מעורך דין, שלא הספיק. "אין לי לאן ללכת", אלבי מבהירה. "לא יפנו", מנסה לעודד בעלה של אמה שיושב לצדה, והיא עונה בפרץ נחישות: "ברור שלא יפנו, אני עם ילדה בת תשעה חודשים".
בזמן מסע הסברה מול עוד נציגה, מתנדבת צעירה מעסיקה את בתה במשחקים. ילדים אחרים מונפים על ידי חניכי מכינה שעשו הסבה למתנדבים במלונות, עם צעצועים ביד השנייה. בין תחומי האחריות שלקחו על עצמם נמצאים ארגון עבור הילדים פעילויות, סידור רשימות המפונים, וגיוס תרומות הלבשה תחתונה וכלי רחצה. נוהל המלחמה כבר מוכר.
לא רחוק מאלבי מתגוררת אושרית עמרן. "50 מטר ממקום הפגיעה", היא מעירה. היא מספרת כי בליל המטח ירדה עם בתה לתפוס מחסה במקלט, בעוד בעלה נשאר בדירה וצפה ביירוטים מהחלון. "עפו עליו התריסים והוא נפגע. עכשיו אני כבר גוררת אותו, אבל לא צריך - מאז שראה מה שקרה הוא מגיע בעצמו".
עמרן התפנתה עצמאית למלון, "על בסיס מקום פנוי", כפי שהנחו אותה הרשויות. "בניין צמוד אלינו פינו ואלינו אף אחד לא בא. הלכתי לבית הספר שאליו נשלחו מפונים ארבע פעמים על דעת עצמי עד שהסכימו לקבל אותי. אמרו 'מי שהתריסים והחלונות שלו עפו לא מעניין, לכו הביתה'. ההתנהלות הייתה על הפנים. אתמול אמרו לנו שאפשר לחזור. אפילו לא בדק את הבניין מהנדס".
על ספה סמוכה יושבת סיגל לריה בפיג'מה. לריה הצליחה לאסוף בגדים בודדים לפני שנדרשה לעזוב את הבניין בו היא מתגוררת, זה שנפגע ישירות. כשחזרה בוקר לאחר מכן, גילתה שנגנבו ממנו נעליים וכסף מזומן שאוחסן בקופסאות. "באותו רגע זיהיתי אדם שנראה חשוד, קראתי למשטרה ועצרו אותי עם כסף עליו", היא מספרת.
בדומה לעמרן, גם היא ירדה עם ילדיה למרחב המוגן, ואילו בעלה נשאר בדירה. "הוא לא יורד למקלט אף פעם", היא מסבירה. "עליתי אחרי עשר דקות לבית כי המקלט היה דחוס ומלא אנשים, אי-אפשר היה לנשום. ישבתי בסלון ופתאום עפתי מהפיצוץ שני מטר קדימה, נזרקתי לרצפה כמו נייר שעף ברוח. ירדתי מהר שוב, וכשחזרתי ראיתי את בכלי עומד בחדר קפוא, המום. קיבלנו כולנו מכות יבשות וחתכים. הדירה לא ניתנת למגורים. כולה מפורקת. החלונות, הקירות, הארונות מטבח, השיש נפל".
חלק מהמפונים מתאמצים למלא את הזמן בהסחות דעת. בתי קפה, נסיעות עבודה וטלפונים. "האיש של ביטוח לאומי הגיע?", שואלים את נציג העירייה איגור ולוצ'יה ובתם סופיה, בעודם צועדים בבגדי ים בדרך לחוף. בשבילם זה אות הסיום להסתגרות בחדר. "יומיים לא יכולנו לעשות כלום. היום החלטנו שצריך לצאת, לשחרר. זה גם מה שהפסיכולוגית אמרה", הם מסבירים.
לריה, לעומתם, לא מתכננת לצאת מהמלון בקרוב. "אנחנו עוד בטראומה. הנפש נפגעה. תודה לאל שאני בחיים. חבר טוב הלך לנו, מירו ועקנין. בניין לידנו. אשתו חברה טובה שלי. באותו רגע הוא נעלם, אח שלו צעק את השם שלו ברחוב, 'הבניין של אחי, הבניין של אחי'", היא משתפת. "יש לי בית ארמון, אני רק רוצה לחזור אחיו. בעירייה עוזרים לנו, אבל עוד לא ברור לנו מה אנחנו אמורים לקבל. 500 שקלים זה סכום מגוחך, למה זה מספיק? עשו את זה כדי להשתיק אותנו".
מראות המפונים מזכירים, בסדר גודל אחר, את הימים שלאחר 7 באוקטובר. לפי נתוני משרד הרווחה, יותר מ-3,000 תושבי המרכז פונו מבתיהם ל-34 בתי מלון. ואולם, הם מדגישים, אופי הפגיעה השונה דורש מאנשי המקצוע מענה שונה, תוך יישום לקחים שנלמדו מהפעם שעברה.
"ביום אחד הבית של המפונים נלקח מהם. אין קורת גג, בלי בגדים, תרופות, ציוד רפואי. הם בחוסר ודאות על מה יהיה מחר, לצד תחושות קשות של פגיעה ומלחמה", מתארת אתי טל, המתכללת את מלונות המפונים מטעם המשרד. בימי שגרה היא אמונה על הפיקוח הבקרה בתל אביב והמרכז. התקיפות מאיראן הסיטו אותה ללוות את המשבר החדש-ישן שנוצר. "הפעם העובדות הסוציאליות עזבו את הבית הבטוח שלהן ועברו לאזורי הפגיעה לפגוש את הנפגעים, בתוך מלחמה קשה, במרכזי משפחות ובמלונות".
שירי ובתה מיקה, בנות 30 ובת ארבע, חוו גם הן את מה שהיא מתארת. לאחר פגיעת הטיל נדרשו לעזוב את ביתן, והפכו שכנות של המפונים מבת ים, מלון לצד מלון. אצלן עמוס יותר. קופסאות משחק מפוזרות על הרצפה באקראי בין עשרות ילדים מתרוצצים. ציור ששכח אחד מהם מציג פרפרים וחתול ג'ינג'י תחת שמיים כחולים. המציאות החדשה דורשת הסתגלות, היא מודה.
"בהתחלה הלכנו להורים שלי, היה קצת צפוף ולא רצינו להכביד. בעירייה הפנו אותנו לכאן, רצינו להתפנות לכפר המכביה אבל לא היה מקום", מספרת שירי. "עדיין לא חזרנו לשגרת עבודה. ברגע שנצטרך אני לא יודעת מה יהיה. אנחנו בלי רכבים, שניהם חנו ברחוב באותו יום ונהרסו. ובמרחק מהמסגרות של הילדים. אנחנו פה ללא תאריך תפוגה".
שירי, ששוהה בחדר במלון ללא מטבח, קיבלה מהעירייה שובר לקניות בסופר. "לא דיברו איתנו על סיוע כלכלי, כולם עם כוונות טובות אבל בינתיים אנחנו לא יודעים איזה החזר נקבל", היא משתפת. "אתה גם ככה בחוויה אישית לא פשוטה, ובתוך זה כל הבניין שלנו במרדף אחרי מס רכוש".
ביום שני בשעה 4:30 לפנות בוקר טיל פגע באופן ישיר בין שני ממ"דים בלב פתח תקווה. הפגיעה גבתה את חייהם של ארבעה תושבים, עשרות נפצעו, כלי רכב נשרפו, ארבעה מגדלי מגורים נפגעו קשות, וחלק מהבניינים הפכו בלתי ראויים למגורים. בתוך שעות ספורות פונו כ-400 דיירים מבתיהם לבתי מלון ברחבי המרכז.
זיו שופמן, תושב השכונה שפונה עם אשתו ושלושת ילדיהם, מתאר את רגעי הפגיעה מבפנים. "ישבנו בחדר המוגן, חמישה אנשים, וניסינו לאתר קליטה בטלפונים כדי להבין מה קורה. פתאום שמענו פיצוץ אדיר, יירוטים באוויר, ואז הדף מטורף שפשוט זרק אותנו למרכז החדר. הילדים שלי, שהם יחסית קטנים, נבהלו מאוד. כשיצאנו מהחדר, שמעתי דברים נופלים בבית - ופתאום הבנתי שהייתה פגיעה בבניין סמוך. יצאנו החוצה וראינו את ההרס. שריפה, עצים קרסו, הכול היה אפור. זה הרגיש כמו פצצת אטום שנפלה בשכונה".
באותו רגע, מספר שופמן, הגיעו כוחות הימ"מ לדירתם והורו להם לפנות את הבית מיד. "לקחנו תיק קטן ויצאנו. השכנים היו בהלם, ואף אחד לא באמת עיכל מה קרה. גם עכשיו, אחרי כמה ימים, אנחנו מתקשים להבין את גודל האסון. הדירה שלנו קיבלה נזק משמעותי - חדר האמבטיה נהרס לחלוטין, קירות פנימיים קרסו. אמרו לנו שייקח לפחות שלושה עד ארבעה חודשים לשקם את המקום. בינתיים אנחנו במלון בהרצליה, אבל הראש שלנו בבית".
"לקח זמן עד שמצאו לנו מקום. חיכינו שעות עם עוד משפחות באולם בבית ספר, עד שהפינוי אורגן", הוא מוסיף. "קיבלנו שני חדרים - אחד להורים, אחד לילדים. יש ליווי פסיכולוגי, שגם אני וגם הילדים נעזרים בו. מאז הנפילה אצלנו בשכונה, כל אזעקה מקפיצה אותם מחדש. הם קמים בבהלה ורצים למקלט גם כשאנחנו בקומה גבוהה. אנחנו משתדלים לאכול יחד, לייצר יציבות, אבל אין באמת שגרה. חסרה האינטימיות של הבית. אני רק מקווה שנוכל לחזור - כי כרגע זה מרגיש כאילו אין לאן".
יורם סוקי, תושב בניין סמוך שספג פגיעה ישירה, שוהה בימים אלה עם משפחתו במלון הרודס בהרצליה. לדבריו, התחושה היא לא של שהות זמנית - אלא עקירה כואבת מחיים שלמים. "מי שחושב שבית מלון זה חופשה - פשוט לא היה שם במצב שלנו. הבת שלי בוכה, אשתי בוכה, ואנחנו עומדים בפני תאריך פינוי קרוב - בלי שום מושג לאן נלך. הבניין שלנו שקע ב־12 סנטימטרים. המהנדסים אמרו שהנזק חמור מאוד. אני לא רואה איך אפשר לתקן אותו. מבחינתי - חייבים להרוס ולבנות מחדש".
"העירייה עוזרת, כן - אבל זה לא פותר את התחושה שפשוט נזרקנו למציאות חדשה בלי הכנה. הכרתי את ההרוגים - יעקב ודסי - טוב מאוד. הם היו חברים שלי. קראתי לו רונאלדו - הוא היה יפה תואר, מקסים. רק באותו בוקר ראיתי אותו נכנס לחנייה", הוא אומר, ומדגיש כי הפגיעה הנפשית רחבה יותר מהפיזית. "הילדה שלי, רק בת 14, שמעה שנהרוס את הבית ומאז לא הפסיקה לבכות. זה שבר אותה. יש דיירים בבניין שלנו שלא מצליחים אפילו לחזור למינוס אחת - חוששים מהקריסה. אנחנו גמורים. גם נפשית, גם כלכלית. כל יום זה להילחם על תשובות, טפסים, פתרונות - ועדיין אין לנו מושג מה יהיה".
נוח רובינשטיין, שפונה מבניין סמוך, מתמודד בימים אלה עם הקושי לשמר שגרה מקצועית לצד מציאות כאוטית. "אני עובד, אבל אין לי פינה שקטה במלון. אנחנו גרים בקומה 12, והפגיעה במבנה שלנו קשה. מעליות, מערכות כיבוי, חשמל - הכול לא תקין. יש בור ענק בחניון. אפילו אם הייתי מצליח לתקן את הדירה תוך שבועיים - לא נותנים לנו להיכנס, כי אין אישורי איכלוס. זה יותר מסובך ממה שזה נשמע".
לדבריו, החשש הגדול ביותר הוא מאירוע חוזר. "אשתי עלתה לדירה לקחת כמה דברים - ותפסה אותה אזעקה. היא נאלצה להיכנס בדיוק לאותו ממ"ד שבו הייתה פגיעה. זו תחושה קשה. כל אזעקה כאן במלון גורמת לנו לרדת ברגל עד למקלט. אי אפשר לסמוך על המעליות. יש גם עומס אדיר. המלון בתפוסה מלאה, ואין באמת שקט. הציבור מדהים, שולחים חבילות, עוזרים - אבל בפנים, אנחנו עדיין במקום של הלם".
רויטל אסולין, שפונתה עם ארבעת ילדיה, מתארת את ההשפעה המצב הנפשי של ילדיה. "אנחנו בטראומה קשה. הילדים חזרו להרטיב בלילה, אני לא מצליחה להרגיע אותם. הם שואלים אותי שאלות - ואני בעצמי לא יודעת מה לומר. ביום הפגיעה היינו בממד בלי ניידים. לא הצלחנו להודיע לאף אחד שאנחנו בחיים. שכנים שלנו נהרגו. אחרי חצי שעה חילצו אותנו".
כיום הם שוהים במלון בתל אביב, הרחק מהשכונה שנחרבה - אך גם מהשגרה. "ברחנו מהזירה כדי להרחיק את הילדים מהמראות. אבל עכשיו אני שואלת את עצמי - מה יקרה אחר כך? כמה זמן נהיה כאן? מתי המדינה תמצא לנו פתרון קבוע? והכי מקומם - ששר האוצר דורש מאיתנו לחזור לעבודה. איך אפשר? להשאיר ילדים בטראומה כזו וללכת? זה הזוי".
"תמיד ראיתי את זה בחדשות - ופתאום זה אני. עכשיו אנחנו בלובי של המלון, עם עוד עשרות משפחות מהשכונה, והשיח היחיד הוא מתי נוכל לחזור. מתי נרגיש שוב שיש לנו בית. מצד אחד, הלב כואב. מצד שני, אין לנו ברירה. זה מאבק על החיים שלנו. אנחנו ננצח - אבל מישהו צריך לעזור לנו להגיע לשם", היא מבקשת.
יורם סוקי, תושב בניין סמוך שספג פגיעה ישירה, שוהה בימים אלה עם משפחתו במלון הרודס בהרצליה. לדבריו, התחושה היא לא של שהות זמנית - אלא עקירה כואבת מחיים שלמים. "מי שחושב שבית מלון זה חופשה - פשוט לא היה שם במצב שלנו. הבת שלי בוכה, אשתי בוכה, ואנחנו עומדים בפני תאריך פינוי קרוב - בלי שום מושג לאן נלך. הבניין שלנו שקע ב־12 סנטימטרים. המהנדסים אמרו שהנזק חמור מאוד. אני לא רואה איך אפשר לתקן אותו. מבחינתי - חייבים להרוס ולבנות מחדש".
"העירייה עוזרת, כן - אבל זה לא פותר את התחושה שפשוט נזרקנו למציאות חדשה בלי הכנה. הכרתי את ההרוגים - יעקב ודסי - טוב מאוד. הם היו חברים שלי. קראתי לו רונאלדו - הוא היה יפה תואר, מקסים. רק באותו בוקר ראיתי אותו נכנס לחנייה", הוא אומר, ומדגיש כי הפגיעה הנפשית רחבה יותר מהפיזית. "הילדה שלי, רק בת 14, שמעה שנהרוס את הבית ומאז לא הפסיקה לבכות. זה שבר אותה. יש דיירים בבניין שלנו שלא מצליחים אפילו לחזור למינוס אחת - חוששים מהקריסה. אנחנו גמורים. גם נפשית, גם כלכלית. כל יום זה להילחם על תשובות, טפסים, פתרונות - ועדיין אין לנו מושג מה יהיה".
נוח רובינשטיין, שפונה מבניין סמוך, מתמודד בימים אלה עם הקושי לשמר שגרה מקצועית לצד מציאות כאוטית. "אני עובד, אבל אין לי פינה שקטה במלון. אנחנו גרים בקומה 12, והפגיעה במבנה שלנו קשה. מעליות, מערכות כיבוי, חשמל - הכול לא תקין. יש בור ענק בחניון. אפילו אם הייתי מצליח לתקן את הדירה תוך שבועיים - לא נותנים לנו להיכנס, כי אין אישורי איכלוס. זה יותר מסובך ממה שזה נשמע".
לדבריו, החשש הגדול ביותר הוא מאירוע חוזר. "אשתי עלתה לדירה לקחת כמה דברים - ותפסה אותה אזעקה. היא נאלצה להיכנס בדיוק לאותו ממ"ד שבו הייתה פגיעה. זו תחושה קשה. כל אזעקה כאן במלון גורמת לנו לרדת ברגל עד למקלט. אי אפשר לסמוך על המעליות. יש גם עומס אדיר. המלון בתפוסה מלאה, ואין באמת שקט. הציבור מדהים, שולחים חבילות, עוזרים - אבל בפנים, אנחנו עדיין במקום של הלם".
רויטל אסולין, שפונתה עם ארבעת ילדיה, מתארת את ההשפעה המצב הנפשי של ילדיה. "אנחנו בטראומה קשה. הילדים חזרו להרטיב בלילה, אני לא מצליחה להרגיע אותם. הם שואלים אותי שאלות - ואני בעצמי לא יודעת מה לומר. ביום הפגיעה היינו בממד בלי ניידים. לא הצלחנו להודיע לאף אחד שאנחנו בחיים. שכנים שלנו נהרגו. אחרי חצי שעה חילצו אותנו".
כיום הם שוהים במלון בתל אביב, הרחק מהשכונה שנחרבה - אך גם מהשגרה. "ברחנו מהזירה כדי להרחיק את הילדים מהמראות. אבל עכשיו אני שואלת את עצמי - מה יקרה אחר כך? כמה זמן נהיה כאן? מתי המדינה תמצא לנו פתרון קבוע? והכי מקומם - ששר האוצר דורש מאיתנו לחזור לעבודה. איך אפשר? להשאיר ילדים בטראומה כזו וללכת? זה הזוי".
"תמיד ראיתי את זה בחדשות - ופתאום זה אני. עכשיו אנחנו בלובי של המלון, עם עוד עשרות משפחות מהשכונה, והשיח היחיד הוא מתי נוכל לחזור. מתי נרגיש שוב שיש לנו בית. מצד אחד, הלב כואב. מצד שני, אין לנו ברירה. זה מאבק על החיים שלנו. אנחנו ננצח - אבל מישהו צריך לעזור לנו להגיע לשם", היא מבקשת.